מאת ריש בן שין = ריש בנו
של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין
פרקים מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובָד (בית קמוצה) העובָד הזה מסתובב
בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק מס. 18
אני
והסבתא וחוזה מוריניו
"אני מוכן לקבל כל עבודה" אני
מכריז בפני הפקידה בחברת כח האדם.
"גם
בשעות לא שגרתיות?" היא שואלת.
"במיוחד בשעות לא שגרתיות" אני
מאשר באומץ רב.
"גם עבודה
שדורשת מאמץ פיסי?"
"בעיקר, עבודה שדורשת מאמץ
פיסי"
"גם עם אנשים לא קלים?"
"בכיף,
גם עם אנשים לא קלים"
"גם עבודה,
מתסכלת, מעצבנת ובלי עתיד?"
"גם..."
"טוב מאוד, התקבלת" היא מחייכת
"אה כן וזה גם בשכר מינימום ובלי תנאים סוציאליים". היא מוסיפה וסוגרת איתי את
העסקה.
וככה נהייתי
פיליפיני. החלטתי שאני לוקח כל עבודה והלכתי עד הסוף
עם ההחלטה שלי.
אני מתייצב ליום העבודה
הראשון שלי אצל רוזטה, קשישה בת 86 שגרה בדירת קרקע טחובה וחשוכה במרכז תל אביב.
החלטתי לקחת את הכל בסבבה. רוב היום היא ודאי יושבת מול הטלוויזיה, כמעט ולא אוכלת,
פה ושם איזה טיול בשדרה, סה"כ עבודה שמשאירה הרבה זמן פנוי למנוחה ועיסוקים אחרים.
אנחנו יוצאים לטיול
של אחר הצהרים בשדרה. אחרי כמה מטרים אנו עוצרים למנוחה על ספסל לצד עוד כמה זקנים
ופיליפינים. אני שולף את העיתון שרכשתי מבעוד מועד אך לאכזבתי מוסף הספורט חסר.
אני מבחין שרוזטה אוחזת בו וקוראת בו בתשוקה יוצאת
דופן. אחרי חצי שעה, אני מגיע למסקנה שמרצונה היא לא תחזיר לי את הספורט, אני מנסה
לפתח איתה שיחה "הפועל אלופים, אה?!" אני דוחק בה מרפק "את בטח
זוכרת את האליפות הראשונה שלהם."
היא מביטה בי במבט
מעורר רחמים "הפועל?! מי זה הפועל?" היא עונה "איפה גוטמן
ואבוקסיס ואיפה חוזה מוריניו... איזה אלגנטי.... איזה קלאסה"
"אבל, הכדורגל
שלו קצת משעמם" אני עונה לה משום מה.
"מה אתה מבין, ילד, מה אתה מבין?! במקום לשחק בשיטת ה-4-3-3 הוא
משחק בשיטת 5-2-1 עם שני קשרים דפנסיביים שמחפים על חלוץ
המטרה."
"את מעריצה של מוריניו? כל הכבוד סבתא, עכשיו בואי,
צריכים לחזור הביתה כבר 6 וחצי צריך ללכת לישון".
"מה לישון? איפה לישון? יש
היום מסיבה בפאב של אוהדי אינטר."
"צריך לחזור הביתה קניתי לך לֵבֵּן וצנימים"
"לקחנו את גביע האלופות, ילד, תאכל אתה לבן וצנימים,
אני הולכת לפאב"
אחת בלילה אנחנו יוצאים מהפאב. רוזטה מסריחה מעשן ואלכוהול.
"איזה חבר'ה אה?!" היא שואלת אותי
"שמחים אה?!"
"שמחים מאוד" אני מאשר לה
"עכשיו בואי הביתה. אני
עייף, את שתויה והחיתול שלך מלא."
"שמחים, שמחים,
אבל מכוערים" היא מתקנת אותי "בוא ניכנס לכאן, יש פה
פיק-אפ בר נחשב, אולי יהיה לנו מזל..."
"זה בסדר סבתא אני אסתדר גם בלי
פיק-אפ בר, בואי הביתה, אני שפוך לגמרי"
"אתה אולי תסתדר בלי פיק-אפ בר"
היא משיבה לי "אבל אני לא"
חמש לפנות בוקר, אני והסבתא יושבים בצוותא על הבר. טוב אני לא ממש יושב יותר שוכב
על הדלפק. "אין כאן מציאס" מפטירה רוזטה
לבסוף "בוא ילד, בוא נקפוץ לחוף גורדון שם נמצאים עכשיו החבר'ה השווים".