מאת ריש בן שין = ריש בנו
של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין
פרקים מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובָד (בית קמוצה) העובָד הזה מסתובב
בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק מס. 15
אני יוצא מהבית
הרבה לפני המועד הרגיל ומוצא את עצמי בשערי המשרד כבר בשמונה וחצי. אני גאה בעצמי.
אני משקיען בדיוק כמו שהבטחתי, בא לפני כולם ועוזב אחרי כולם. הבוס שלי יראה עכשיו
שיש לו עסק עם עובד שנותן את הנשמה שלו לעבודה. אני נכנס לחדר שלי, מסתובב, בוהה
בחלון, עובר על העיתונים של אתמול, לא ממש יודע מה לעשות בשעה כזאת, אבל מה שחשוב
זה שאני נמצא כאן ועכשיו.
השעה תשע, אני שומע את הבוס שלי נכנס למשרד. אני מתרגש. הנה מתקרבת התהילה. הצעדים
הולכים וקרבים. הוא עומד בפתח החדר. אני מרגיש שהבונוס שלי בסוף השנה מובטח. אני
שומע את העלאה במשכורת מתקרבת. המחשבות שלי מפליגות אל עבר טקס העובד המצטיין. אני
עולה על הבמה, לוחץ את ידי חברי הדירקטוריון, הם מעניקים לי מעטפה שמנה עם הצ'ק
וכרטיסי הטיסה. הקהל דורש נאום, אני מצטנע, רק עשיתי את המוטל עלי.... קולו הרועם
של הבוס מנער אותי מהחלום.
- איפה כולם? אפשר לדעת?
אני מגמגם שאני לא יודע, ושהם בטח בדרך, ושאני פה. אבל זה לא מרגיע אותו.
- עוד חצי דקה ישיבת צוות אצלי בלשכה.
אני מחכה חצי דקה. אף אחד לא מופיע ואני שם פעמי לבדי אל עבר הלשכה.
אני נכנס ומתיישב בכסא הרחוק ביותר.
- איפה כולם? עכשיו כבר תשע ועשרה והמחלקה ריקה. זה נראה לך תקין?
- - אולי מחפשים חניה.... אתה יודע, קשה מאוד למצוא כאן חניה....
- למה?
- כי הכל כאן אדום לבן ואם אתה...
- התכוונתי למה זה צריך לעניין אותי? אדום לבן? כחול לבן? יש שעה שמתחילים וממש לא
מעניין אותי איפה חונים ואיך חונים. מבחינתי תחנו על הגג!
אני מסתכל על עבר הפתח בתקווה שמישהו יגיע. כלום, דממה, רגע, נדמה לי שאני מזהה
צעדים, כן, אני לא לבד, יש עוד חיים מחוץ לפלנטה שאני תקוע בה. הצעדים מתקרבים
ו.... כגודל הציפייה כן גודל האכזבה, בוס בכיר יותר הגיע. הוא נכנס להגיד בוקר טוב
ומספר לבוס שלי על חוויותיו מהפקקים של הבוקר, היתה
הפגנה, חסמו כבישים. להפתעתי הבוס שלי מגלה עניין רב בפקקים שלו ואף מביע הזדהות
ואמפטיה לסבל שעבר. יופי, אני מציין לעצמי שאמנם בעיות החנייה לא מעניינות אותו
אבל בעיות הפקקים מעניינות אותו ועוד איך. הבוס הבכיר הולך והוא חוזר למצב הכעוס
שלו.
- תשע וחצי ואף אחד לא מועיל בטובו להגיע.
- כנראה שהם תקועים בפקקים. שמעתי שהייתה הפגנה וחסמו כבישים.
עכשיו הוא רותח עלי באמת.
- למה זה צריך לעניין אותי? פקקים, מקקים. יש שעה שמתחילים עבודה וממש לא מעניין
אותי איפה הפגינו ואיפה חסמו. מבחינתי תגיעו בהליקופטר! רבע לעשר ואף אחד לא מזיז
את התחת שלו לכיוון המשרד! עד שמישהו לא יעוף כאן על טיל אנשים לא ילמדו. יש כאן
מישהו שיש שלא יכול להישבע לי שהוא יגיע כל יום בתשע אפס, אפס? אם כן, שיגיד את זה
עכשיו!
הוא שותק. אני שותק. הוא מסתכל לי במבט מפחיד לתוך העיניים. אני מסתכל סביבי, אין
אף אחד שיכול לחלץ אותי.
- אאא... תשמע, אי אפשר להישבע ... לפעמים יש בעיות
חניה... ופקקים....
הוא מאדים כולו מכעס ומסנן לעברי.
- תיקח את הדברים שלך ותעוף עוד היום מהחברה. אנחנו צריכים כאן אנשים עם מחויבות,
לא סתלבטנים שעושים לך טובה שהם מגיעים בעשר וחצי.
השעה עשר וחצי. אני לוקח את החפצים שלי ופוסע אל עבר פתח היציאה. החבר'ה בדיוק
מגיעים.
- להתראות חברים. פוטרתי.
- מה קרה? קיצוצים? אי התאמה?
- בעיות משמעת, אתם יודעים, כל העניין הזה עם ההגעה המאוחרת לעבודה...