מאת ריש בן שין = ריש בנו
של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין
פרקים מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובָד (בית קמוצה) העובָד הזה מסתובב
בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק מס. 14
בוקר פסטוראלי.
אני מגיע מוקדם מהרגיל למקום העבודה החדש שלי. מכין כוס קפה זול, מקבל חיוך ממיס
מהפקידה של הבוס, ניגש לשולחן שלי ומתחיל לעבור על אתרי האינטרנט הרגילים. גבר כבן
45 נכנס למחלקה, שמח וטוב לב, מחלק צ'פחות לכל דורש, עד שהוא מבחין בי. הוא נועץ
בי מבט זועם.
- מי אתה? מה
אתה עושה פה?
אני מושיט לו
יד.
- אני
עובָד,נעים מאוד.
- אני איתן,
בטח שנעים לך מאוד. השתלטת על המקום שליד החלון.
- כאן אמרו לי
לשבת, איפה שישב הבחור שהחלפתי.
הוא שולח בי
מבט זועם.
- חמש שנים אני
מחכה שהוא יעזוב, כדי לקבל את המקום שליד החלון, מה לא עברתי כאן?! מיתונים,
קיצוצים, עבודה עד 3 בבוקר... ואז אני יוצא למילואים ואתה מתיישב כאן על היום
הראשון שלך.
- זה לא משהו
אישי, פשוט ש...
- בטח לא משהו
אישי. ואני יצאתי למילואים בשביל משהו אישי?! יצאתי כדאי שלהגן על התחת הקטן שלך
ומה אתה עושה אתו? מתיישב במקום שליד החלון!
- אבל זה לא
אני, המנהל נתן לי הוראה...
לפתע נכנסת
לחדר הפקידה של המנהל.
- עובָד,הגיעו
כרטיסי הביקור שלך. עוזר סגן ראש המחלקה... פששש....
כבוד!
אני מבחין
שאיתן מצמצם עיניים וחורק שיניים.
- אתה? עוזר
סגן ראש המחלקה? זה התפקיד שלי. איזה נחש. אני רץ על הג'בלאות ושוחה בשלוליות ואתה
חותר תחתי במשרד הממוזג.
- מי חותר? אני
שוב מתגונן, זה מה שאמרו לי, אני רק מבצע פקודות.
- רק מבצע
פקודות, כן, זה מה שכל הנבלים אומרים.
- אני אדבר עם
המנהל, מבטיח.
אני ניגש אל
לשכת המנהל, אבל המנהל מגלה מנהיגות.
- ככה אני
אמרתי וזהו, אל תתרגש.
- לפחות תדבר
אתו?
- כמובן,
בהזדמנות, טוב אני באיחור, להתראות.
המנהל יוצא
ואני נשאר עם הפקידה החמודה שלו. אנחנו מפטפטים קצת, צוחקים קצת ועושים עיניים.
אני חוזר למקום. הטלפון מצלצל ואני מוזמן להגיע לאיזו ישיבה בקומת ההנהלה. אני
נכנס. איתן יושב שם ותוקע בי מבט של משגר טילים.
- מה אתה עושה
פה? באת להחליף אותי גם פה?
- לא, מה
פתאום, הזמינו אותי... אני... אני אשב פה בפינה בשקט, מבטיח.
- נחש קטן...
הישיבה מתחילה.
אולגה לוקחת הזמנות לשתיה חמה. אני מזמין תה. אחרי כמה דקות היא נכנסת ומחלקת את
השתייה. איתן מתחיל להשתולל, הוא הופך את הניירות, "אני לא יכול יותר!"
הוא צועק לעבר המנהל, "זה או אני או הוא!" הוא מסכם ועוזב את החדר
בטריקת דלת.
- אתה שותה עם
הכוס האישית שלו. לוחש לי הבחור שיושב לידי, איתן מאוד רגיש לזה.
-
לא...ידעתי... באמת... רק ביקשתי תה. זה לא אני, זו אולגה.
היום עומד
לקראת סיומו. איך אפשר לסכם אותו? מצד אחד האיתן הזה, מצד שני הפקידה של
הבוס...אני שוב עובר לידה ומחליף אתה כמה חיוכים וקריצות. היא מציעה לי לרדת אתה
לקפה בבית הקפה למטה. אני בעננים, אנחנו נכנסים לבית הקפה ומתיישבים במקום שקט ליד
החלון.
- אתה
חמוד...ועכשיו כשאתה מסמיק אז בכלל...
אני מחייך
במבוכה והיא מדביקה לי נשיקה על הלחי.
- אני לא
מאמין!
אני מסתכל
מאחורי ורואה את פרצופו החיוור של איתן. מה הוא רוצה ממני עכשיו? השולחן הזה לא
רשום על שמו בטאבו וגם הכוס שאני שותה ממנה, שייכת, לפי הכתובית שעליה לבית הקפה.
- מהבוקר ראיתי
שאתה גנב נחש, ותחמן, הוא מסנן לעברי, אבל, גם בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי
לעצמי שתגנוב לי את אשתי.