מאת ריש בן שין = ריש בנו
של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין
פרקים מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובָד (בית קמוצה) העובָד הזה מסתובב
בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק מס. 11
הפעם הגעתי מוכן לראיון. עשיתי שעורי בית וקראתי כל מה שאפשר על
התנהגות מנצחת בראיון עבודה. עכשיו נותר לי רק לעבוד לפי ההוראות ולהמתין בסבלנות
להודעה על הקבלה לעבודה. כבר בכניסה ללובי הבניין אני מתחיל ליישם את הכללים. אני
נכנס למעלית עם עוד איזה גוץ ומרחוק אני מבחין בעובד אחד שרץ לכיוון המעלית. אני
חוסם את הדלת כדי שהמעלית תמתין לו. לעולם אינך יודע במי מדובר, אולי זה המראיין
שלי או המנכ"ל או מי שזה לא יהיה. הגוץ קצת רוטן, האיש מגיע, אבל אני עדיין
מעכב את המעלית כי עוד קבוצה של עובדים נראים באופק. הגוץ מגלה סימני עצבנות אבל
אני דבק בכללים ורק כאשר בתום רבע שעה של המתנה המעלית מלאה עד אפס מקום אני משחרר
את הרגל ונותן למעלית לעלות תוך כדי חיוך לחברי לעתיד שנראים קצת קצרי רוח משום
מה.
אני מגיע לחדר של המראיין, אני נכנס בביטחון ולוחץ את ידו של הגוץ
מהמעלית. בשלב זה אני מקפיד להתנהג בנינוחות, אני מתיישב ומזמין תה עם עוגיות. אני
נזכר שיש לחכות קודם להזמנה של המראיין לשבת. אני קם, הוא לא מבין למה קמתי (טוב
הוא לא קרא את הכללים) אני מסביר לו והוא מאשר לי לשבת. עכשיו אני מתמקד בשפת הגוף
אני מנסה להראות טבעי ונינוח. אני שומר על ראש זקוף, כתפיים מורמות, שתי הרגליים
על הרצפה. לפתע אני שם לב שהידיים שלי בכיסים אני מוציא אותם ומשלב אותם.
לא, זה גם לא לפי הכללים, זה כאילו שאני מתגונן, אני שם אותם מאחורי הראש. לא טוב,
זה מעיד על התנשאות. אני נזכר בכללים ומניח אותם על הכסא, זה לא נוח, אולי על
הירכיים כן, לא,שיט אני שם לב שאני מנענע את הרגל וזה מעיד על עצבנות, אני תופס את
הרגל. אני נזכר בכלל של "שיקוף פסיכולוגי", כלומר לחקות את התנהגות
המראיין, הוא נשען לאחור, גם אני, הוא מחטט באף גם אני, הוא מצא שם משהו, אני לא,
אחרי שתי דקות של חיפושים גם אני מוצא. נחמד הכלל הזה, רק שהגוץ מתחיל לאבד סבלנות
ושואל אותי אם גמרתי לבצע את תרגילי ההתעמלות ואפשר להתחיל כבר בראיון. מתחיל שלב
השאלות.
אחרי שסיפרתי על עצמי בקצרה, וסיפרתי לו מדוע כדאי לקחת אותי (אני
אוהב להשקיע ולהצטיין) הוא מגיע לשאלה המכשילה מדוע עזבתי
את עבודותיי הקודמות. אני נזכר בכלל שיש להימנע מלומר דברים שליליים על
מקומות עבודה קודמים, תירוצים נשמעים גרוע מאוד ונוסף על כל זה, אסור גם לשקר. אז
מה אני עושה לכל הרוחות? הרגל שוב מתחילה להתנועע ואסור להראות סימני לחץ. אוי לא,
הגוץ משלב אצבעות בחוזקה ונועץ בי מבט. הוא שופט אותי. הוא משדר
ספקנות. אם הוא משלב ידיים וקומץ אגרופים, הלך עלי. הוא מניח את זרועותיו על
הידיות של הכסא. הוא בטח רוצה לקום, כן, זה מה שהוא רוצה, ראיון העבודה מבחינתו
הסתיים. אני חייב למצוא תשובה. "אני רוצה להתקדם" אני זורק לו
"ואני פשוט מעריץ את החברה שלכם, את הטכנולוגיה שלכם ובעיקר את הניהול המבריק
שלכם" הוא מניח את היד על הלחי. זה אומר שהוא מתעניין ומתרשם ממה שאמרתי. הוא
קנה את זה. אני על הסוס, עברתי את המכשול הזה. אני שומע אותו שואל "מהן
התכונות הבולטות שלך?" התשובה כבר מוכנה "אני אחראי, קפדן, שואף
למצוינות ובעיקר לא אוהב להשאיר דברים לא מושלמים." הוא מהנהן ואני מסמן וי.
אנחנו לקראת סיום, אני במסלול הבטוח לקבלה. "רק עוד שאלה אחת" הוא אומר
לי "מהן התכונות השליליות שלך?" שיט דווקא לשאלה השכיחה הזאת שכחתי
להתכונן. בעבר כבר אמרתי שאני אובססיבי למצוינות וזה לא ממש עזר לי, גם זה כשאמרתי
שאני וורקוהוליק זה לא היה גליק גדול. מה אני עונה?
לעזאזל. אני חושב, חושב, וחושב ואז נזכר בארוחת הצהרים מלפני שעתיים וזורק לו
"אני אלרגי לפול". הוא מחייך. זהו, קניתי אותו. הוא מגיש לי את ידו
ללחיצת פרידה. אני קם מהכיסא ואז..... משחרר נפיחה שקטה ומלאת אוירה מאותה ארוחת
צהרים בלתי נשכחת. הוא מתמהמה לרגע. שיט! הרסתי הכל ברגע אחד של העלאת זיכרונות.
כמה קרוב הייתי. ממש נגעתי בהצלחה. רגע אחד של איפוק, זה כל מה שהפריד ביני לבין
קריירה מפוארת של 30 שנים (או לפחות 30 ימים). הוא מחייך ואומר לי: "זה בסדר,
מה אתה נלחץ?! למי מאתנו אין תכונות שליליות? אני למשל.... תתרן!"