מאת ריש בן שין = ריש בנו של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין

פרקים מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובָד (בית קמוצה) העובָד הזה מסתובב בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק מס. 10

עבודה חמישה כוכבים

תאמינו או לא, המזל התחיל להתייחס גם אלי. רק לפני שלושה ימים התקבלתי לעבודה בחברת הייטק קטנה והנה היום אני שוכב לי על מיטת שיזוף באחד המלונות הכי שווים באילת. לאחר שני ראיונות שהתקיימו יום אחר יום, קבלתי הודעה שהתקבלתי לעבודה. מכיוון שלא פראייר אנוכי, התכוננתי מבעוד מועד לשאלה "מתי אתה יכול להתחיל לעבוד?". מניסיון, כאשר מתחילים מקום עבודה חדש כדאי להשאיר בבית שולחן נקי, לכו תדעו מתי אקבל יום חופש וכשאקבל, הוא יהיה כל כך יקר המציאות שלא אוכל להרשות לעצמי לבזבז אותו על זוטות, אי לכך, אני לא מתחיל לעבוד עד אשר כל ההתחייבויות, השאיפות, החלומות והסידורים לא הושלמו. "מבחינתי,להתחיל מחר בבוקר" עניתי על השאלה "רק שאני צריך לקנות רכב חדש, לעשות טסט, לעבור דירה, לצבוע את הדירה, לבקר את דודתי החולה בבודפסט, למכור את האוטו, לשפץ....איך נראה לכם בעוד חודשיים וחצי או אולי בתחילת השנה האזרחית, שיהיה תאריך עגול?" "מבחינתנו, אתה יכול להתחיל בעוד חודשיים וחצי רק שחבל, מחרתיים כל החברה יוצאת לנופש באילת, וחשבנו שתצטרף אלינו, אפילו הזמנו לך כבר חדר. דע לך שגיבוש חברתי הוא ערך עליון בחברה שלנו". "בסדר" עניתי לה בטון שלא מותיר ספק לגבי ההקרבה שאני עושה "גם לי מאוד חשוב הגיבוש החברתי. מחרתיים אני מתייצב בעבודה עם מזוודה לארבעה ימים באילת."

עכשיו כולנו רובצים ליד הבריכה של המלון ואני מנסה להתגבש עם חברי החדשים. "מגניב, אה?! כל הכבוד להנהלה" אני זורק לג'ינג'ית הממושקפת ששוכבת לידי. "זה מגניב? אתה יודע שלפני שנה היינו בברצלונה, זה היה מגניב. השנה הקמצנים האלה אפילו לקפריסין לא שלחו אותנו, תאמין לי כשעצרנו בדימונה, הייתי בטוחה שמשאירים אותנו לנפוש שם".

אני קם וניגש לבר לשבת עם כמה חבר'ה שמשחקים שש-בש. "שיחקנו אותה עם הנופש באילת אה?!" אני נדחף לשיחה. "החבר'ה מהעבודה הקודמת שלי רוקדים עכשיו סמבה בנופש בריו דה ז'נרו" מקונן אחד. "האקסים שלי חזרו עכשיו מנופש באיים של תאילנד" מהרהר אחר. אני מרגיש קצת לא שייך עם כל ההתלהבות הילדותית שלי מנופש באילת, אין לי איך להשתלב בשיחה. מה אני כבר יכול להעלות מהזיכרון את הנופש האחרון שהיה לי בפינת הקפה של לשכת התעסוקה?

ארוחת צוהריים. זה מדבר על הנופשים שחברים שלו קיבלו במקומות עבודה אחרים, זה מקטר על אילת וזה משווה את האוכל במלון לארוחות שהיו יכולים לאכול בפריז.

הארוחה מסתיימת בקול ענות חלושה. לא הצלחתי להתגבש חברתית עם אף אחד. כנראה שאני היחיד כאן שלא עובר טראומה של הרעת תנאים חמורה.

אני לוקח את עצמי בידיים, אם אני רוצה להתגבש חברתית, אסור לי להישאר בצד, אני חייב להזדהות עם רגשותיהם של חברי החדשים. אני חוזר לברכה ונשכב ליד בחור שמנמן ומקריח. אחרי שאני מוודא שהוא מהחברה, אני פותח במונולוג: "חרטה כל הנופש הזה, לחברה ברמה שלנו זו בושה לשלוח את העובדים שלה לאילת, מזל שהמתחרים שלנו עכשיו בשוויץ, ביפן ובאמריקה, איזו בושה תאמין לי, הרי לקוח ממוצע יגיד לעצמו שאם ככה הם חוסכים על העובדים שלהם, תארו לעצמם איך הם חוסכים על הלקוחות שלהם ועל המוצרים שלהם. איזה פראייר אני, החברים ממקום העבודה הקודם שלי משתזפים על ספינת טיולים מפוארת בבהמס ואני תקוע פה עם המלון הדמיקולו הזה"

השמנמן רק שאל אותי לשמי ולשם המנהל שלי והלך.

שעה מאוחר יותר אני יושב בלובי המלון עם אותו מנהל חדש שלי. "אבל איך הייתי אמור לדעת שהוא הבעלים של חברה?!" אני מוחא בפניו, "מצטער" הוא שולח לי מבט של השתתפות בצער ומסמן לי שכדאי שאזדרז לעלות על המונית לכיוון התחנה המרכזית, האוטובוס לתל אביב יוצא בעוד כמה דקות.