מאת ריש בן שין = ריש בנו
של מיודענו בעל הטור שמוליק הקרוי שין
בגלל הייחוס
המשפחתי יחנו סיפוריו של ריש במדור של שין .
פרק
מיומנו של מפוטר סדרתי אחד בשם עובד (בית קמוצה) העובד הזה
מסתובב בין עבודות, מנסה לפצח את השיטה ובינתיים כותב על זה. מצ"ב הפרק
הראשון.
היום אני הולך
למבחנים באיזה מכון מבדק. אני מרגיש כמו אוטו לפני טסט. לך תדע מה יגלו עלי, על מה
אני אפול ומה לעזאזל כדאי לעשות כשיבקשו ממני לסובב חזק את ההגה? אני פוגש שם עוד
כמה חבר'ה. הם נראים בטוחים מאוד בעצמם. זו בטח עוד יום מבחנים שגרתי עבורם. יש
להם כבר ציור של עץ לכל מטרה. אני מזהה איזה חנון גאון כזה. אני נדבק אליו ומתיישב
לידו. אולי הוא יוכל לתרום לי במשהו מחכמתו. המבחן מתחיל, אני שובר את הראש על
השאלה הראשונה, מסתכל ימינה, החנון כבר בעשירית. אני משלים ממנו מהר את התשובות
ומדביק את הפער. עוד כמה "התייעצויות" אתו, אני כמעט מסיים ואני מגלה
שהתשובות שלנו אמנם זהות אך השאלות שלנו שונות לגמרי. לא נורא, הרי בודקים
את התשובות לא את השאלות.
הגענו לציור של
העץ, איזה עץ לצייר? עץ נשיר? ירוק עד? אני מצייר פרחים. לא, פרחים זה נשי מידי.
אני מוחק. אני מוסיף קן לציפור בין העצים ובקן שלוש ביצים. רגע, ומה אם יחשבו שזה
מראה שאני חושב על הבית כל הזמן במקום על העבודה?! אני מוחק. כן, אני נזכר. חשוב
לצייר שורשים. זה מראה על בן אדם שורשי. זהו. זה הפיצוח! אני מצייר שורשים. הרבה
שורשים. שורשים עבים וחזקים. לא. מה פתאום שורשים?! היה כתוב בדרישות התפקיד
"יכולת עבודה בסביבה משתנה". אני אמור להיות גמיש, נייד, לא תקוע במקום.
אני מוחק מהר את השורשים. זה לא פשוט, הם נטועים חזק באדמה. אני לוחץ על שאריות
המחק השחוק והשחור ומורח את השורשים. מה עכשיו?... שיט, נגמר הזמן, אני מוסר
לבוחנת את העץ הלא נדיב שלי. היא מעיפה בו מבט רב משמעות. זהו, אני אבוד. מדובר
בנבחן הכי לא החלטי שעבר פה.
נשאר לי רק
מוצא אחד לתקן את הרושם - מבחן הדינאמיקה הקבוצתית. אני הולך לתפוס כאן פיקוד. אני
אראה להם החלטיות מהי. בעוד אני שקוע בתכנון האסטרטגיה אני מבחין שהדינאמיקה כבר
החלה. אני משתלב בה באלגנטיות. כפי הנראה אנחנו איזו מועצת מנהלים של מסעדה
שמתכננת את התפריט או משהו כזה. אחד צועק פיצה, אחת מתעקשת על סלט ואחד בכלל מנסה
לשכנע שאין כמו פסטה. הם מתחילים להתכנס לכיוון של מסעדה איטלקית. אני דואג מיד
לקחת את העניינים לידיים. סושי, אני אומר, רק סושי. הם לא מתייחסים, אני מגביר את
הקול. איטלקי זה כל כך אייטיז! סושי זה עדכני, יוקרתי, ואלגנטי! הם מסרבים, אני
מבקש, אני מתעקש, אני מאיים, אני מתחנן... בסוף הבחורה מהסלט נשברת, היא מסכימה
ללכת על סושי ומשכנעת את שאר הנבדקים ההמומים מהנחרצות שלי. אני מרוצה, הפגנתי
נחישות, החלטיות ודבקות במטרה. אני מחפש לקבל מבט תומך מהבוחנת, רגע היא בכלל לא
פה, מה זה צריך להיות?! ולמה הם אשכרה מתקשרים להזמין סושי, זה רק תרגיל לא?! או
אולי לא... שיט, הנה מגיע הסושי. איכס אני לא סובל סושי. עכשיו אני אשאר רעב עד
סוף היום. איזה סיכוי זה משאיר לי?
ריש בן שין