6.1.08 סוף
שבוע מרגש : מאת נילי דיסקין (תמונות ווידאו בתחתית הדף)
שני קטעים באתר בסוף השבוע
הזה ריגשו אותי מאד. האחד - סיפורו של יוסי חסין על המפגש בין שני הפלשתינאים. כל חיי מאז עזבתי
את הקריה שזורים בסיפורי פלשתינאים כאלה ואחרים שהם חלק מההסטוריה
הפרטית והחסויה שלי - . אולי ייחשפו פעם, ואולי לא.
הקטע השני היה האזכור על מלאת 40 שנה לטביעת הצוללת דקר. וכאן אני
מעיזה קצת יותר, ומספרת על אנקדוטה בהקשר
הזה. הקשר עם בומי
ברקאי (סגן המפקד של הדקר)נוצר, כמו כל הקשרים שלי עם אנשי חיל הים , דרך
כניסה עם החסקה לנמל הצבאי ב"בנ"ח" =בסיס נמל חיפה, או בשחיה
לאורך שובר הגלים, מהחוף השקט, ,משם עליתי על ה"ברייק" = שובר הגלים, - וכך נרקמו להם חברויות
שמלוות אותי שנים:
בומי היה
נשוי באהבה גדולה לחווה,
שלמרות אזהרות הרופאים, הרתה ועמדה ללדת. חרדתי לה מאד, ובבואי לחופשה מלימודי בירושלים, צלצלתי לבסיס,
מאחר ומביתם לא היתה תשובה. "יריתי" יריה
באפילה וביקשתי לדבר עם סרן ברקאי. דיברתי מטלפון ציבורי בנווה שאנן.(
בבתים מעטים היה טלפון
בתחילת שנות השישים). עמדתי ברוח, ליד הצרכניה,
ושמעתי מסרן ברקאי על הלידה, ושהכל עבר
בשלום. נולד להם גיא. רק כשניסה הדובר לפתות אותי לרדת בשני אוטובוסים, ולחבור אליו בתורנותו המשעממת,
בשייטת 7 , חשתי שמשהו כאן לא מסתדר לי.. כדי לא להאריך, אומר בקיצור, שהסרן היה
יומי ברקאי, אחיו של בומי,שאותו לא
הכרתי. שקולותיהם בטלפון
היו ממש זהים. ששמו הלך לפניו בחיל כפתיין רציני, בלשון
המעטה, ושהוא הבין מתחילת
השיחה את הטעות שלי והשתעשע לו בהתחזות,בתורנות
משעממת.
רק לאחר ששמע שאני לומדת פיתוח קול, ומתחילה קצת לפרוט על גיטרה,
"הניח את נשקו"
והבטיח שאם אבוא, הוא מתחייב לבלות את הערב רק בשירים (יומי פרט גם
הוא על גיטרה) -
ואמנם כך היה.
הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה.( אני לא הייתי אינגריד ברגמן,
אבל יומי - היה, ללא ספק המפרי בוגרט) ידידות שנמשכה עשרות שנים, וכללה קטעים שמחים (לימים מונה יומי למפקד
חיל הים) וקטעים כואבים (החיפוש של יומי כמפקד הצוללת לויתן
אחר הדקר בה היה אחיו, וקטעים כואבים נוספים) עד למותו של
יומי לפני מספר שנים,
כשמציאת הצוללת דקר יום לפני שהחליט להפסיק את סבלו , נתנה
לו, אני מקווה, מעט שלוות
נפש . מצרך שיומי לא היה משופע בו. בומי, נשאר
לנצח בזיכרונותיי, הצעיר המחייך, שעומד יחד עם שאר הצוללנים על הגשר של
ה"דקר" לפני יציאתה מאנגליה . (פורטסמות-אם
אני זוכרת נכון).הייתי בקשר במשך השנים גם עם חווה, וגם עם
רחל-אשתו של יומי, ואני
חושבת שמעל כל קורות שתי המשפחות, ריחף צילה של תעלומת דקר,
כעורב שחור, מציק, מכאיב,
וטורד שלווה. הבאתה לארץ, והבאתם של מלחיה לקבורה, היא נחמה פורתא לפרק עגום זה בתולדות חיל הים,
ומדינת ישראל.
נילי דיסקין-טדניר.
"ספירת
מלאי" נכתב כשנודע לי על טביעת
הדקר ב-1968. כשהייתי בת 26. נילי
יש
לי כל כך הרבה מתים
ואני עוד צעירה
יש אבא, שהלך ככה סתם
והשאיר זכרונות על ים
על -להיות או לא להיות
וגבעת הכלניות
ושלמה ניצן מחייך
ואיש לא יודע איך
כך בחטף! / וצביקה -
במרדף
שרַתי - על
לובן הכר
ובומי
ב"דקר"
ויש אותיות ומילים
על "יחיו בליבנו לעד"
צרורים בצרור החיים
כולם עד אחד
אני לא רוצה נשמות!
ולא את תהילתם!
אני רוצה אותם!
בשר ודם
למאמין יש את אלוהיו
להוזה - את תקוותיו
לי - היה אותם
ויש לי כעת,
את
מותם. נילי דיסקין-טדניר
"המלח
שלי" שרה להקת חיל הים > http://www.youtube.com/watch?v=8yJYhaHXZu0
הצוללת דקר נמצאה > http://www.pbase.com/geyzi/image/91304051
הצוללת דקר > http://www.pbase.com/geyzi/image/91304053
המצב "באמבטיה" > http://www.pbase.com/geyzi/image/91304054
המפ(ר)ץ הגדול > http://www.pbase.com/geyzi/image/91304055