14.1.07
כותבת נילי דיסקין :
הי גייזי. לפני
שאני אומרת מה שרציתי,אני רוצה לומר שקשה לדעת למה משהו מוצא חן יותר מדבר אחר. זה
כמו לנסות להסביר אהבה. השושנה הכתומה ששלחת כל כך
הקסימה אותי שאני מנסה להגדיל אותה ולהדפיס לי. כנראה משהו שקשור
בזה שהיא נראית צנועה למרות היופי הכמעט מושלם שלה, והאור שמשתקף בה והופך אותה
לזכה ונקיה כל כך.באמת שקשה לי
להסביר .
רציתי
להתייחס למשהו שכתבת פעם ב"פרה היסטוריה" של האתר ההוא, שגם הוא
היה פעם זך ונקי, דהיינו: האם אפשר לזהות בבוגרי הקריה ערכים מיוחדים שנותרו בהם.
אני חושבת שכן. וזה לא משנה שגם במקומות אחרים בארץ היו שגדלו כך. זה אפילו
נהדר.הקריה לא הייתה " הכי מכולם" וגם לא דרשה כתר כזה. להפך, הציפייה
שכל אחד יעשה בחלקת אלוהים הקטנה שלו מה שהוא יכול כדי שהכלל (משפחה,שכונה,ארץ
ועם) ירוויחו ויצמחו מעבר לצמיחת היחיד ,אבל בלי לקרוא לביטולו או לפחיתות
כבודו של היחיד שהוריו דאגו וטיפחו את צמיחתו האישית תוך כדי הנחלת הערך שטובת
הכלל חשובה לא פחות גם ליחיד עצמו. היא הערך המרכזי שהיה לנחלת הכלל בקריה.
לימים כשעברתי לחיות בערים גדולות ועם אנשים שלא גדלו על ערכים כאלה, ראיתי את
ההבדל.. ואני די חרדה שהדורות הנוכחיים(כולל ילדי) כבר לא יספגו את זה ממני בשלמות
מפני שאין להם המעגלים המשלימים של בית-ספר,תנועת נוער,והומוגניות סביבתית
שתוכל להתחרות באגואיזם הנהנתני, ההישגי בכל מחיר, והמתעלם מהצורך לטפח ולתרום
לקהילה הרחבה יותר מתוך אהבת הנתינה וההדגשה על "טובת הסביבה, האנושית
והצומחת ודוממת...(כמו במשחק של אז) אל מול ההישגיות האישית. אף הורה לא יכול
לעמוד לבדו מול הנחשול הזה. קריית חיים נתנה חממה שבה זה היה אפשרי, ובוגריה
נושאים את הדבר הטוב הזה בתוכם. אל זה אפשר לחזור בקהילות חינוך קטנות. (הדתיים
הלאומיים עושים את זה) ואת זה אפשר אולי "לחבר" בחזרה לחינוך הקרייתי,
אם זה יונחל כמורשת. קצת ארוך. קצת מבולבל. מקווה שבכל זאת מובן. שבת שלום. נילי דיסקין
1.בעניין צילום
הפרח, אני אוהב לצלם באור טבעי בלי מבזק, ואור החודר מן החלון הוא רך
ואהוב עלי במיוחד,
לכן נמשכתי לצלם את הפרח בשולחני ליד החלון הפתוח במסעדה .
2. ובעניין האחר:
מה שרצית לומר מאד מובן, בהקשר שחינוך אינו מוצר של
פרמטר יחיד אלא של שילוב:
בית ההורים, בית הספר,הרחוב, התנועה (היכן
שיש), התקשורת: הטלביזיה האינטרנט ועוד.
בקריה היה "שילוש" בית
ההורים, בית ספר ותנועת הנוער שכולם שידרו על גל אחד, בלי
"הפרעות" של מה שלא היה קיים:
תיקשורת וכו'. וזה תרם בוודאי לגיבוש
האישיות של בני
הקריה, אבל מה שיפה
לדעתי, הוא שכולם התפתחו לכיוונים שונים ומגוונים , והדבר המשותף
היפה לכולנו, הם
"גאוות היחידה" זכרונות הילדות והנעורים של הקריה הטובה שהיו בד"כ
מאושרים.
גייזי