18.6.10 נילי דיסקין "יום עצוב לציונות ולישראל"
אני צופה בהפגנת החרדים
- שישים עד שבעים אלף בירושלים, ועוד כ-20 אלף בבני ברק, וחשה רק
עצב. לא פחד. לא דאגה. הקומץ הזה הזוי ככל שיהיה לא מסכן לא את
מדינת החוק, לא את הדמוקרטיה, ולא אף אחד מהערכים עליהם גדלתי. אבל המילים. המילים
שנאמרות בנימוס, באמונה שלמה, ובהתרגשות. המילים האלה עושות אותי עצובה מאד.
ברמקול נאמר " מבקשים להמנע מקריאות גנאי. אנחנו
מקדשים את
השם, אז שלא יהיה חילול השם" " נלך
לתאי הגזים אם זה מה שנחוץ למען חינוך ילדינו".
תמונת הראי של המילים האלה היא שאני, ציונית בת ציונים שהקימו את המדינה הזאת ומסרו נפשם ובריאותם עליה - אנחנו הקוזקים היוצאים נגד
היהודים. אנחנו
הנאצים המובילים יהודים לתאי הגזים. לא כל
אמירה של אידיוט, גם אם למד תורה כל ימיו ( למד למד עד שהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" - ושם נתקע) , ובכן
לא כל אמירה כזאת
-אמורה להעציב. אבל עשרות אלפי יהודים הנוהים אחרי דברי ההבל
האלה - הם יהודים אבודים למפעל האדיר שבנינו כאן לתפארת מדינת
ישראל. ו...כן... גם הם כלולים. מיום ליום נהיה ברור יותר שהמדינה
הציונית אינה צריכה לממן את עוכריה ואויביה מבית. אף אחד לא ילין על קבוצת
אנשים שומרת חוק, שמעדיפה לממן בעצמה את חיי הקהילה שלה.( ואגב, הדתיים הלאומיים
שלדברי הדו"ח החדש על ההתנתקות - המדינה נכשלה בשיקומם לא מעוררים את רחמי יותר מהפליטים הערבים שמעדיפים להישאר לנצח פליטים.
על אידאולוגיה צריך לשלם. ולא
להטיל את התשלום על אחרים..) העצב נובע מכך שלאחר 62 שנה של ניסיון להכיל את היהדות על כל זרמיה ביורה הרותחת הזאת הקרויה מדינת
ישראל - הגענו לקרע שאין להמעיט בחשיבותו הנוראה. גם האוכלוסייה הערבית
איננה ציונית.אבל ככל שהיא שומרת על חוקי המדינה - המדינה
מכילה אותה. קריאת תגר על ליבת המדינה מצד החרדים, מוציאה אותם
מכלל ישראל. בלי פולסא דנורא, בלי חרמות ונידויים. רק
בעצב גדול. נילי דיסקין. והפעם אני
מוסיפה לשמי גם "יהודיה ציונית גאה"
