20.7.10 מנילי דיסקין תגובה ל- "אבני נגף" – קישור להורדת מצגת אתריי זיכרון בברלין ועוד.
כמי שחייתה בברלין בשנים
1969-70 כשנה וחצי, וחוזרת לשם מדי כמה שנים. כמי שיש לה
בברלין הרבה ידידים כולל חברים קרובים שאצלם אני
מתגוררת כשאני שוהה שם, השתוממו מאד כאשר רק לפני מספר שנים, נודע להם שכל משפחותיהם
של הורי הושמדו ע"י הנאצים בפולין לפני הולדתי, ולא הבינו למה עד אז לא סיפרתי
להם אני מכירה מכלי ראשון גם את אתרי ההנצחה, גם את התגובות אליהם, וגם את הויכוח
עליהם בקרב הגרמנים ובקרב הקהילה היהודית. אני יכולה רק להביע את דעתי שבזמן
הזה, כשניצולי השואה מתמעטים והולכים, והאנטישמיות בעולם גואה גם בכסות החדשה של
"אנטי ישראליות" אפשר , לדעתי,
רק לברך את הגרמנים על ניסיונות ההנצחה שלהם, ולהצטער
שפולין, אוקראינה, וארצות אחרות לא הולכות בעקבותיהם. אין
בכך
משום סליחה או מחילה - דבר זה אינו ברשותנו. אבל כדי שלא תחזור
התמונה הקשה של בתי ששואלת את אמא של
יוטה, (בת 95, לפני כ-15 שנה", איך היא טוענת שלא ידעה, כששכניה היהודים,
מאותו בית בגרונוואלד נעלמו לבלי שוב. ואותה אישה
"רוחצת בנקיון כפיה" ודמעותיה זולגות רק כשהיא אומרת בסוף
השיחה בטון של מחאה :"למה אף אחד לא מדבר על 3 בני הדודים שלי
שנהרגו במלחמה?" חייבים להזכיר, ולא רק ע"י
מוזיאון השואה המרשים, ואנדרטת השואה שליד ככר ברנדנבורג ( כן,
אפילו אם בני נוער משתזפים עליה בימי שמש) - כי אחרת לא רק שהעניין יישכח, אלא
ודאי שיוכחש. אני מסכימה עם אייזנהואר
שביקש מכל חייל אמריקאי לצלם מה שראה במחנות בעת שחרורם כי " אי שם
במורד
הדרך יהיו בודאי בני-זונות שינסו להכחיש" וגם עם החוקים
כנגד מכחישי השואה. אויבי ישראל למדו שעם העובדות - לא
יוכלו להתווכח, ובחרו בדרך הקלה של הכחשתן. בברלין, לפחות איש אינו יכול להכחיש יותר!
על המרצפות נמצאות אבני הנגף, רציף משלוחי המוות -
הפך לאנדרטה כמות שהוא, לספסלים בגנים הושבו השלטים האוסרים על יהודים
מלשבת עליהם, תמרורים שנדמים לתמרורי תנועה מציינים איסורים שונים שהוטלו על היהודים
- וכך, גם מי שמדיר רגליו ממוזיאונים ואתרי הנצחה - נתקל מרצונו או שלא מרצונו
בדרכי ההנצחה האלה. הייתי במספר מוזיאוני שואה בעולם, וההנצחה בברלין מערבת,
לדעתי, במידה הגדולה ביותר את האזרח הפשוט בהנצחת שואת היהודים.
בשולי
הדברים אומר רק שבתי ( זו שמבין 3 ילדי נשאה כל השנים את
"לפיד" השואה והנצחתה)חיה היום
בגרמניה, נשואה לגרמני לא יהודי, ואם לילד מזרעו. לא משנה שגם אביו כבר נולד אחרי
המלחמה. אני ממש לא יודעת אם זה אסון או נצחון. ימים
יגידו. אני חשה בביקורי בגרמניה שהאנטישמיות עדיין מבעבעת, גם אצל
אלה הבטוחים שהם לא. הם ממש לא מודעים ( הישראלים המזרחיים, ובוודאי הערבים,
טוענים שכך גם הגזענות אצלינו). כל מי שנאבק בכל
דרך כנגד שנאת האחר, השונה, והזר - עושה מעשה טוב ונכון. זו דעתי. נילי דיסקין.