10.8.10 נילי דיסקין : "שתי תובנות, לא ממש מוחלטות"
טסתי ללוס אנג'לס אתמול 15 שעות. הפעם במחלקת עסקים, לפי הוראת אורטופדי הגב
שעדיין לא משלימים עם זה שאני מסרבת לניתוח גב ( כן, דני ענבר-מלצר הגדול, אפילו ניתוח אצל פיקרסקי
מפחיד אותי). מה אני אגיד לכם, אני לא יודעת איך טסתי עד עכשיו טיסות ארוכות
במחלקה רגילה. אני לא מהעשירון העליון, ולא קרובה אליו. שברתי חסכון קטן שהיה לי , בין
השאר - בשביל הטיסה הזאת. ואני ממליצה לכם לקבל את עצת שכני לטיסה תומר מורה לפלדנקרייז, מורה לאמנויות לחימה, והייטקיסט שהפלדנקרייז
בא לו בגיל 30 אחרי שני ניתוחי גב, בעקבות תאונה ,שעברו בהצלחה מלאה לטווח
קצר, ולא כל כך לטווח ארוך כיום הוא בן 37 . תומר אמר שכל נסיעה של למעלה
מ-7 ,שעות הוא משדרג וטס במחלקת עסקים, מקום שבו הכסא הופך לכורסת טלביזיה נוחה,
בלחיצות כפתורים שמתאמים כל חלק שבה לרצונכם. התובנה השניה, שאני לא ממש בטוחה בה אבל היא הולכת ומתגבשת היא - שאם
אני "שוברת " את הזהות שלי למרכיביה ( יהודיה
- לא מגרשים ילדי זרים, לא הורסים בתי בדואים,וכ"ו) ישראלית( הערבים הם אזרחים
שווי זכויות במדינה הדמוקרטית שאנו מתיימרים להיות) וציונית. אני די בצרות.
רק ההגדרה השלמה
:" יהודיה,ציונית,אזרחית ישראל" מגבשת לי אפשרות לחשוב שאולי גירוש מהגרי
עבודה, והריסת חלק מכפרי הבדואים שמשתלטים באין מפריע על אדמות הנגב - בכל זאת
יכולה להיות מוצדקת בראיה לטווח החיים של ילדינו ונכדינו.. כאמור זה עוד לא "יושב" אצלי ממש חזק, אבל נראה לי שאני בדרך
לשם. ביי, מלוס אנג'לס הרחוקה. נילי.