4.5.10        התמונות בדף מס. 3 באלבום הנוער העובד –של משה ברק       

מאת משה ברק – גבת    זבח הפסח של השומרונים - 1947      

תיאור ביקורך אורי יסוד בזבח הפסח של השומרונים, בהר גריזים, עורר אותי להוכיח שיש (ר"ל) גם יתרון לזיקנה... כי רק בזכותה אני יכול לדווח על השתתפותי בזבח שהיה ב-1947 כלומר, לפני 63 שנים.

ומעשה שהיה כך היה. הייתי מרכז סניף הנוער העובד בירושלים, והחלטנו לנצל את ההזדמנות ולראות זבח זה, עליו קראנו בספרות. הצעתי זאת למדריכים, ומתוך שבעה השליחים שהיו בתנועה, יצאנו רק שנים, אלינו הצטרפו עוד שני ידידים,  כי גם אז שכם לא היתה מקום ביקורים שכיח עבור יהודים בלשון המעטה, אף כי לא היתה סכנה ישירה.

התכוננו לביקור היטב, ולשם כך פנינו גם ליו"ר הועד  הלאומי, יצחק בן צבי, נשיא מדינת ישראל לימים. בן צבי שחקר את העדה השומרונית ואף פרסם ספרים אודותיה, נחשב כבעל קשר עם ראשי השומרונים. כמדריכים בתנועת הנוער החלוצית, קיבל אותנו בכבוד בלשכתו.  לבקשתנו נתן לנו מכתב המלצה בשומרונית לראשי העדה, כדי להבטיח שיקבלונו כיאות.

לא נסענו להר גריזים במכונית פרטית. אתם ודאי מבינים שכאנשי תנועת העבודה בימים ההם, לא ראינו כמעט מכונית פרטית,   

 לה קראנו "טקסי" כי זו הייתה המכונית הקטנה היחידה שהכרנו למעשה. לכן היה צריך לנסוע להר גריזים באוטובוס. לא היה אוטובוס "אגד" בקו זה, כי לא היה כל ישוב יהודי בשומרון. לכן ירדנו לשער שכם, ועלינו על האוטובוס הערבי לנבלוס היא שכם. אוטובוס של אז, בכביש השומרון של אז... כולנו מכירים מהתצלומים, איך נראו האוטובוסים של "אגד" באותם ימים, אז ניתן להבין איזו נסיעה זו הייתה, אם אומר שבקו לנבלוס היו   האוטובוסים קטנים יותר וככל הנראה "יד שניה" ואולי גם "שלישית". אך כצעירים בני 20-18 לא הייתה לנו בעיה בכך והגענו לשכם. שם מיהרנו ברגל לעלות לשכונה השומרונית, ומשם למעלה ההר, הוא הר גריזים, אל פסגת  מקום המזבח.

היה זה אז הר קרח, שבפסגתו נראו שרידי המקדש השומרוני העתיק. אתר הזבח היה משום מה במקום נמוך יותר מהפסגה, והוא כלל משטח אופקי בן כמה עשרות מטרים, בו הייתה תעלה ולצדה 3 בורות בהם בערו  עצים שליהטו את דפנותיהם.

ברחבה ישבו בני העדה, לבושים בגדים בבד לבן חדש. חלק מהם נעשה מהפסולת של קצות גלילי הבד, שכן ראינו עליהם את חותמות בית החרושת. גם אז רובם חבשו את התרבושים האדומי=ם­ קהל מאות של גברים שישב על הרחבה, כשהנשים נותרו בעיקרון באוהלים המנדטורים שכל משפחה הקימה על השטח סביב רחבת הפולחן.

במקום נכחו רק אורחים מעטים מהחוץ, רובם נוצרים מאנשי השלטון המנדטורי ושבו במרחק 5 מ' . כמיעוט זניח הזקוק לחסות, רצו מאד להרשים את מושל האזור הבריטי ורעייתו

והציבו להם לצד הרחבה זוג כורסאות מפוארות, ועוד כיסאות לבני לווייתם.

אמנם זה היה כחצי שנה לפני החלטת החלוקה של   האו"מ, אך היה כנראה כבר מתוח יחסית, כי היינו שם שלשת היהודים היחידים באותה שנה.

המתפללים שישבו על הארץ, לא הפסיקו מתפילתם משך למעלה משעתיים, עד אשר הגיע רגע השיא, והשוחטים עם החלפים בידיהם  יצאו בצעקה רמה חדה ובבת אחת התנפלו כל אחד על אחד הכבשים ובדקות ספורות שחטוהו, פשטו את עורו, ונעצו אותו על קלונס ארוך שהיה לשיפוד עץ. ואז בהתלהבות הכניסו את השיפודים ניצבים זה לצד זה בתוך הבור הלוהט וכיסו אותם בעפר. התפילה נמשכה עד חצות, ואז הסירו את העפר שכיסה את השיפודים, שבשרם נצלה בינתיים היטב, בלהט הדפנות שהוסקו שעות ארוכות. אז הוציאו שיפוד לכל אחת מהמשפחות אל האוהל, כדי לא  לאכול את הבשר "בחיפזון" ככתוב.

בשלב זה לפני שהחלה הסעודה, ניגשנו לאוהל כהן הגדול, ומסרנו לו את מכתבו של יצחק בן צבי. האיש קרא והגיב בחגיגיות, ואפילו אמר "ברוכים הבאים", אך לא הציע לנו לטעום מהבשר, שכן את הזבח רשאים לאכול רק השומרונים.

עוד שעה שעתיים שוטטנו בין החוגגים על ההר. עם שחר שוב התייצבו השומרונים להמשך התפילה, בניגון שכבר הכרנו. אור היום אפשר לנו במצלמה ברמה של הימים ההם לצלם תמונות למזכרת,  . ואז כדי לקצר, וגם לא לעבור בשכם, ירדנו שלושתנו על צלע ההר הישר לכביש הראשי ושם עצרנו את אחד האוטובוסים, איתו הגענו לשער שכם בירושלים.

משך שלושים שנה נהגתי להתפאר בעובדה כי " נוכחתי בזבח הפסח של השומרונים , עוד לפני מלחמת העצמאות"        . מלחמת ששת הימים, פתחה את הטקס לכל. ביקרתי שם בשנות השמונים, והסתבר כי הקהילה השומרונית השכמית, העתיקה את שכונתה לראש ההר   שהתכסה בבתיהם. עתה נותרה רק רחבת הזבח המוגבלת בין הבתים וכל המרחב של פסגת הר גריזים למעשה נעלם. מה לעשות, מתפתחים.....

כבר מרגע שחזרתי לירושלים, ועד עצם היום הזה אני מצטער על שמסרתי את המכתב  בשומרונית, של יצחק בן צבי, לכהן הגדול, שעבורו זה היה עוד "פתק" ואילו אצלי זו הייתה הופכת "מזכרת נצח".