16.6.09
צער בעלי חיות : מאת משה ברק
הפסיקו עם הבלי "צער בעלי חיים". לחיות אין זכויות אנושיות, הן
מזון לחזקים מהן. חיות בית הן רכוש, המאלף מכה בקוף, העגלון מצליף בסוס וכשיזדקנו
יימכר בשרם כמאכל לאריות. במערב יש פולחן כלבים חריג, כי במזרח הרחוק אוכלים אותם
כדרך כל בשר. אתם זוללי הקבבים, והנקניקיות
הגידו:"האם הפרות, הכבשים והתרנגולות לא סובלות מצער בעלי חיים? הם היו
מוכנים לסבול אותו, כחלופה לשחיטה שתקצר את ימיהם, כדי שאנחנו נאכל בשר פרגית
ועגל..... אני מצרף את מאמרי צער בעלי
חיות בו יש ניתוח מקיף של הנושא. .
(
"לחיות אין זכויות אנושיות- מ.ב.".
> http://www.youtube.com/watch?v=TZgfNp5yiB0 )
הבלי החרדה
ל"צער בעלי חיים", עודדו אותי להביא כתבה זו, שפרסמתי בעת שהכנסת החליטה
על ביטול פיטום האווזים מפני שהפיטום מענה אותן... מבלי לומר דבר על העובדה
"הקניבלית" שגם בהעדר פיטוס אנחנו (באמצעות
שוחט) נשחט אותם לצורך... אכילה, מבלי להזיל דמעות על "חיים שבאו אל קצן בטרם
עת"
הכנסת אישרה שחיטת אווזים אך אסרה לפטם אותם, משום
"צער בעלי חיים". זו הזדמנות לומר אחת ולתמיד שהמוסר האנושי נוצר ע"י בני
אנוש למען האנושות בלבד, ביחסים בין אדם לאדם...
אירגוני "צער בעלי חיים" קמו במטרה למנוע התאכזרות לראווה
בבעלי חיים שברשות האדם, תוך כיבוד זכותם לחיים ולהנאה מהם. המושג "צער בעלי
חיים" כציווי מוסרי הוסיף לחדור יותר ויותר למערכת ערכי חברתנו בחול ובחג. אך
בלהט חזונם הגיעו פעילי ארגונים אלה בהדרגה, להכרה שעולם החי כולו הוא בעל זכות
שווה לחיים ולהנאה מהם, ממש כמו בני אדם.
זה המקום להדגיש שבעלי החיים לא מודעים ואף לא חשים
"קדושת חיי חיות אחרות", אדרבא הם חיים למעשה, זה מבשרו של זה, בהתאם
למיקומם בשרשרת המזון בו הם מתרבים בכמות מספקת להישרדות, גם לאחר שטורפיהם ניזונו מהם כדי הבטחת קיומם. יתר על כן, שרשרת הטורפים
דרושה לטבע כדי למנוע ריבוי של התפוצצות אוכלוסין של מין מסוים, שלא יוכל להתקיים
מחוסר מזון מספיק.
"קדושת החיים" היתה
החלטה של המין האנושי אי שם בשחר ההיסטוריה. קדושה שהוחלה על בני מינו
בלבד, לאחר עידנים בהם ניזון מבשר אדם, ושלבי בינים של אכילת בשר אויבים בלבד.
מחשש שהצייד ההדדי לשם אכילה, יביא כליה על כולם, קבעו חרם ברמת החומרה הגבוהה ביותר, על בשר האדם כרכיב בתזונה. חרם
שהתקבל לבסוף בכל דתות המערב והמזרח. אך כולן הועידו במפורש את עולם החי כמקור
מרכזי לקיום, כפוף למסורות העדה שנוצרו בתנאי המקום הייחודיים.
קניית חיית מחמד, מעניקה לקונה זכויות מוחלטות כאדון בעל
עבד. אמנם המשפחה יוצרת קשרי הבנה ויחסי חברות עם החיות כבנות בית בזכויות מלאות,
עד כדי קבורה בבית עלמין מיוחד מכובד. בכל זאת אנו רוכשים חיות כשפחות. תלותן בנו
גורמת להן לשמור לנו אמונים. אך שלא באשמתן, אין בתלות כדי לשנות את טבען החייתי שנותר בעינו, במיוחד
בנוכחות זרים, בהם היא עלולה אף לפגוע. חסידי "צער בעלי חיים" הצליחו
כבר להנהיג חוקי זכויות וקדושת חיי הכלבים וחתולים, כמעט מעמד אנושי.
לכן קמה
סערה, כאשר נודע כי תושבים מהמזרח הרחוק, סעדו את לבם במאכלי בשר כלבים. תרבות
אירופה של "צער בעלי חיים" לא יכלה להבין כי אין הבדל בין כבש לכלב אלא
בטיב הבשר.
ידו של "צער בעלי חיים" עוד נטויה להציל
אווזים מענויי פיטום, להפסיק לפשוט עור חיות לייצור נעלים ופרוות ועוד למנוע
"רציחת חיות חסרות מגן בידי אנשים חסרי רגש", כפי שרואים בתצלומים המרשימים של כלבי הים הנקטלים בארצות
הקרח. כשצילומים אלה משכיחים מאתנו, שכך "שופכים דם" יום יום בכל עיר שלנו בבית המטבחיים. אך את זאת לא מצלמים.
הגיעה העת לחשבון נפש בנושא. מתברר
שבעולם כולו יש תמימות דעים בצורך לספק מוצרים שמקורם בחיות נקטלות. אך כל עם,
חברה ודת
יש סייגים שוליים
שונים בנושא, הקשורים למסורת
מקומית ונובעים ככל הנראה מתנאי הסביבה, כנראה מהרשימה דלהלן:
המוסלמים
- שמזועזעים מאכילת חזיר אך אוכלים בשר
בקר
ההינדים -
המזועזעים מאכילת בשר פרה ואוכלים בשר חזיר לתאבון
היהודים -
המזועזעים מאכילת בשר חזיר ו"שרצים" מפרי הים ומנקזים עד הטיפה
האחרונה את הדם
מבשר הבקר, אך שוחטים דג חי מן
האמבטיה
הנוצרים -
המזועזעים מ"שפך הדם" בשחיטה היהודית, אך עושים "נקניק
דם" הזורם לדלי אותו מחזיק
האיכר, מתוך נקב שניקבו בצואר החזיר הגוסס כך שעות עד שילך בדרך כל בשר.
מה פשר ההתחסדות הזאת בשמירה ממוקדת דווקא על שלומם של
החתולים וכלבי הבית ?!
הרי יש לנו את הסוסים הנאמנים ביותר לבעליהם ועובדים קשה בשרותנו לשם קיומם. אכן יש לעגלון ולרוכב יחס חם לסוס,
אך הם רותמים אותו כחפץ לעגלה ובפיו מקבעים מתג ורסן המכאיבים לו קשה כשאינו עושה
את רצון אדוניו הנאמר בצליפת שוט. זו המציאות של יחסי האדם וחית הבית שכוחה
במותניה. אך סוס הבית מזדקן ומשהוא מגיע לשלב בו אינו יכול עוד למלא את תפקידיו
בשלמות הוא
מגיע בדרך
כל בשר בצרפת, לקצב ובעולם כולו כמזון לטורפי גן החיות – גם האריות רוצים לחיות.
זה גם מה שאנו גומלים לפרות החסודות,
שהעמידו לרשותנו ולדות רבות ושפע חלב
שהשביח
את מרבית מעדנינו. אצלן אין אנו מחכים אפילו ל"שיבה טובה",
כי כבר משיורדת תנובת החלב, אנו מניידים אותן לעבר בית המטבחיים ושם בעזרת מאכלת
ענק כשרה על פי הדת, היא הולכת בדרך כל בשר לתפארת אומצתנו הטעימה שלא תחסר ואנו
גם זוכים להיכנס לעורה באמצעות נעלי יוקרה.
האם מודעים חברי "צער בעלי
חיים", לגורל הקשה של העגלים, המנותקים בלידתם מאמותיהם, מגודלים
"בעדר" ומובלים לשחיטה במרוצת שנת חייהם הראשונה. איזו אכזריות וצער
בעלי חיים, כשמשיקול כלכלי, מגדלים את העגלים רק משך השנה הראשונה כל עוד העלייה
במשקלם זולה וכשהיא מתייקרת אצים למכור את
העגלים, כי בשר צעיר הוא תאווה לחיך, ומחירו גבוה בהרבה.
ומה עם צער תרנגולים הנשחטים לאחר חדשי
חיים ספורים.
ומה עם צער תרנגולות החיות כל חייהן
ב"מגרות" בהן אין מקום לזוז, מבלי לראות אור שמש.
"צער בעלי חיים" גם מרחם על
קופים, אוגרים ושאר חיות ניסוי, לקידום בריאות האדם...
כאן יש לעצור ולהבהיר שלחברה האנושית יש
חובה עיקרית אחת והיא שמירת האיזון בין בעלי החיים
שבטבע. זו חובה מוסרית ליקום כפי שנברא, אך כנראה גם חובה מעשית, כי
האיזון מבטיח רב-קיום טבעי של עולם החי והוא גם מקור מחיה והנאה גם לחברה האנושית.
כיום ברור כשמש, כי בעבר ההיסטורי
האנושות לא היתה יכולה להתקיים, ללא תרומת הבשר
לכלכלתה. גם עתה עם הפיתוח הנרחב של פרי, ירק ותחליפי בשר קשה לתאר את כלל האנושות
ללא בשר. כל זאת בתנאי שלא יעלו את שאלת חיי הצמחים וזכותנו לבתר אותם לשם מאכל...
את בעיית הצורך בבשר פתר האדם, בלי לקלקל
את האיזון הטבעי בעולם החי, ע"י ביות החיות לשם גידול מבוקר במשקו. חרף חדוות
העשייה, לא שכח האדם שרגישותם העצבית של בעלי החיים היא נחותה ואינה יוצרת מרקם
נפשי-רגשי בדומה לאדם. כך שלמרות הדמיון החיצוני, החיות
המבויתות הן יצירת האדם לקיומו.
הוא זה שהירבה אותן במשקו ומיין את הזנים הדרושים לו
להזנתו. אלמלא כן הן
לא היו
באות לעולם כלל. לכן הם חלק ממוצר שאינו אמור לעורר "צער בעלי חיים". כך
זה כאשר:
- רותמים-כופתים-אוסרים את הסוסים למושכות ולרסן
ומצליפים בהם לצורך הפעלתם
- לוקחים מהפרות את ולדותיהן ואת כל חלבן ושוחטים
אותן לבשר בסוף הדרך ומשתמשים גם בעור.
- מחזיקים בשעמום אלפי תרנגולות בכלובים ללא
תנועה לקבלת ביציהן ובשרן
- מדביקים קופים אוגרים ועכברים במחלות שונות,
מהן גם סופניות כדי לחקר את אפשרות רפויין
- כאשר יוצרים במכוון גידול ממאיר בצדפה, כדי
לקבל פנינה...
- כאשר נהנים מצנצנת דבש שהיא עמל-חיים של מליוני דבורים, שמתו לאחר שיצרו אותו.
- כאשר שולחים דולפינים ו/או כלבים לתקוף אויב
בידיעה שהם יהרגו, כדי לחסוך בחיי בנינו
- כאשר מפטמים אווז, כי בכך הוא זוכה בעוד כמה
חדשי חיים. אחרת היה כבר נשחט עוד קודם לכן
- כן אין צער בעלי חיים כשבמזרח הרחוק אוכלים
כלבים, חולדות או נחשים
- כשצרפתים בולעים צדפות חיות
"צער" בעלי חיים המבוייתים
והמגודלים במטרה ברורה לשחיטה, הוא ההצטעצעות של העולם השבע. כי כל הביות הוא
תוצאה של התעללות וכפיה של האדם. אם יש כאלה המגזימים בהתעללות שלא
לצורך
משקי-תפעולי, הם ימשיכו לנהוג כך ב"רכושם החי" בביתם למרות החוק, כי אלה
מקרים יוצאי דופן הזקוקים לטיפול פסיכי-רפואי.
לכן על החברה האנושית לחדול מלהיטפל לחקלאים המגדלים
ולהשקיע את עיקר המשאבים בשמירת בעלי החיים בטבע באיזון הולם. איזון זה מחייב בקרה
מתמדת של ההתרבות. כי לבעלי החיים בטבע בגין מלחמת ההישרדות, יש כושר רבייה גבוה
ביותר. התבוננות בעכברים תגלה שגם זו חיה נחמדה. אך אנו מונעים את התרבות העכברים,
על ידי טיפוח חתולים הטורפים רבים מהם כמזונם העיקרי. בארצנו במרוצת הדורות דיכאנו
לשם בטחוננו את אוכלוסיית את אוכלוסיית הטורפים, כמו
הנמרים והזאבים. לכן יכולים הצבאים להתרבות באין מפריע, עד כי שטחי המרעה שלהם לא
יספיקו והם יפלשו גם לשטחים החקלאיים. לכן עורכים השלטונות מדי פעם ספירה של
הצבאים. ואז כאשר מגלים שמספרם גדל מעל ליכולת ההזנה של שטחי הבר באזורם, ניתן רשיון לצייד עודף הצבאים. כך בחברה בה יש תרבות מליצית של
"צער בעלי חיים" מעודדים השלטונות לצאת לטבע ובעזרת רובים חדישים, להרוג
צבאים יפים בני משפחתו הנחמדים של "במבי" שאהבנו, כרכיב לתזונה, למוצרי
עור ולפיחלוץ.
עלינו להשתחרר מלייחס לבעלי החיים תחושות אנושיות, כי קדושת החיים חלה על
בני אדם בלבד. ולאמץ את האמונה היהודית של "מותר האדם מן הבהמה".
זכותו של כל אדם להשתעשע כרצונו, גם בגידול חיות מחמד,
אך חרף צפיותיו הן תשארנה תמיד חיות. לכן גידולן אינו בשום אופן תחליף לגידול
ילדים כבני אדם שימשיכו את שלשלת תרבותנו.
משה ברק-גבת