אלימות אינה ניתנת לחלוקה

יהודה אטלס

 

צירוף יחד של כמה מיקרי אלימות קשים בפרק זמן קצר מקפיץ פה מייד את הפיוזים. הממסד והתקשורת מתחילים  לחפש אשמים ולבדוק, מהיום למחר, מה אפשר לעשות כדי 'להדביר את הנגע'. מודעות בעיתונים קוראות 'די לאלימות!' כל אלה מבלי לשים לב שעצם השימוש ב'די!' וב'להדביר' אלים כשלעצמו. במקום לבדוק מה השורשים של המציאות הכאובה, מבקשים פשוט שהיא תיעלם כבמטה קסם.

לגמרי גלוי לעין שהארץ נשטפת בשנים האחרונות בגלים גבוהים של אלימות. ויותר ממה שגלוי לעין מפעפע מתחת לפני השטח, נעול בקשר של שתיקה. כל אימת שמתגלה אלימות בתוך המערכת הממלכתית-צבאית מייד מזדרזים הנוגעים בדבר לשלול את היותו תופעה לתאר אותו כ'חריג' או כ'עשב שוטה'. אכן, אפשר לקרוא לזה עשב שוטה. עשב שוטה מסוג היבלית, שכבר מכסה את כל השטח ושולח שלוחות עמוקות אל תוך האדמה.

האלימות בארץ הפכה לנורמה: בתחום הפלילי וביחסינו עם הערבים, ביחסי שכנים, ביחסים בכלל, בתקשורת, בטלוויזיה, ביחסי עבודה. האלימות מחלחלת גם אל חיי הילדים והנוער וכאילו מעניקה להם היתר להתאכזר, להכות, לדקור, להרוג.

השליטה שלנו על עם אחר, המחסומים, ההתעמרות בכל ערבי באשר הוא ערבי או מחבל פוטנציאלי, היא בסיס הרוע העיקרי. עצם ההיתר לירות, להכאיב, להחריב ולהרוג כדי לשמור על ביטחון המדינה הוא ההיתר לעשות זאת גם שלא לשם ביטחון. גם סתם.

 אתה שומע על חיילים, או על אנשי משמר הגבול, שמשתינים לתוך פה של ערבים במחסומים, שמזחילים אותם, שמכריחים אותם לנשק את רגליהם ולשיר שירי תועבה, שיורקים עליהם, שמעכבים אותם שעות סתם כך, ואתה יודע שאלה לא 'חריגים'. רק חלק מהמקרים הללו מתגלים. הרוב נשארים עלומים, כי הנוכחים, גם המצפוניים שבהם, מפחדים 'להלשין' על חברים והנפגעים מפחדים להתלונן, חוששים מנקמה או יודעים שממילא ימרחו את החקירה.

אתה שואל את עצמך איזה עיוות נפשי גורם לאדם ליהנות מסבל הזולת, אפילו הוא ערבי. אולי, אתה אומר, המתעללים סבלו מהתעללות בילדותם, ועכשיו זה יוצא החוצה. המוכה הופך למכה. אבל, הרי גם חיילים ממשפחות נורמטיביות עושים אותו דבר! אמור מעתה, משנִתנה הרשות להשפיל ולהרוג, גם מן הסיבות המוצדקות ביותר, חיי אדם וכבודו נהיו הפקר. השד יצא מהבקבוק.

באחד מסיפוריו מסביר ש"י עגנון מדוע אסור ליהודי לשחוט במו-ידיו תרנגולת, ברווז או טלה. "כדי שלא יראה את עצמו אדם מישראל כאילו הוא רשאי ליטול חייה של שום ברייה". לשוחט, טוען עגנון, יש היתר לעשות זאת מטעם הקדוש ברוך הוא. מי שבעת שירותו במילואים התעלל בערבים, ירה בדודי השמש שמעל בתיהם לשם שעשוע, השפיל, הרג, שלל מזולתו צלם אנוש, כשהוא חוזר הביתה ואשתו מעצבנת אותו – יורה גם לה בראש. למה מי היא חושבת שהיא! אי אפשר להיות אלים בצאתך ושה-תמים בביתך. האלימות אינה ניתנת לחלוקה.

המתנחלים העוקרים עצי זית של ערבים, היורים בהם, המשפילים אותם, השורפים את שדותיהם כ"גביית מחיר" על פינוי מאחז, הגוזלים אדמות פרטיות של ערבים (גם מה שקרוי "אדמות מדינה" הן אדמות של ערבים), ההופכים את דוכניהם בשוק, ההופכים את חייהם לגיהינום, הם אבות הטומאה. המשטרה או הצבא לעולם לא יגלו מי עשה מה, רק לעיתים רחוקות יביאו אשם למשפט, לעולם לא יפצו את הניזוקים על הסבל שנגרם להם. סביב העניין שורר קשר של שתיקה והשתקה, של שותפות לדבר עבירה. לית דין ולית דיין. מי שגונב תפוח בשוק יוכנס לבית סוהר, ואילו הבריונים של הקב"ה, שמעוללים לערבים פשע אחר פשע, שוכנים לבטח בהתנחלויות ובמאחזים ורשויות החוק עוברות על מעשיהם לסדר היום.   

האלימות מחלחלת לכל תחומי החיים. ביחסי עבודה זכורים רק מיקרים מעטים שבהם הושג הסכם כלשהו בדרכי משא-ומתן שקט וענייני, ללא שביתה פראית ואלימה.

מקומות הבילוי הפכו זה כבר לזירת התגוששות של כנופיות נוער, שנחלקים על-פי עדות, צבע-עור, שכונות וחבורות. התגובה המיידית על מילה, על קריצה, על מבט – היא קללה, מכות, דקירה או רצח. השנאה לאחר והשימוש באלימות הפך לקוד ההכרחי של להיות גבר-גבר. אתה מגיב באלימות כדי שלא תיחשב רכרוכי, 'חְנָנָה', בעיני חבריך. גם בנות סיגלו לעצמן את הקוד הגברי. מפעם לפעם שומעים על תלמידות תיכון ויסודי, שהתעללו בחברה או היכו אותה, אחרי ש'לקחה' חבר של מישהי או 'ריכלה'.

שיכרות, סביאת אלכוהול, תופעה שלפני 20-30 שנה הייתה שולית בארץ החמה שלנו, הפכה למציאות רווחת. בייחוד בסופי שבוע חלקים עדרים-עדרים של צעירים (ולא רק) 'דופקים את הראש'. מה שהיה פעם מוקצה, מביש, נפרץ. בושה להישאר צלול, מאופק, רציונלי. ולדפוק את הראש זה גם לדפוק את מנגנוני הבקרה של ההתנהגות הנורמטיבית. גם את הפחד מפני העתיד הצפוי לי אם אתן דרור לדחפים אלימים. אני שיכור ועל כן אני לא אחראי למעשי. אני יכול בקלי-קלות  להתרגז, לקלל, לשלוף סכין, לדקור, לנהוג כמו משוגע.

איפה כל זה מתחיל? לאן נעלם ה'חינוך' שרבים מאיתנו קיבלו בבית? לא הבית הוא המחנך היום. החברה שבחוץ, המציאות, הן המחנכות. הן עשויות למחוק בהינף אחד את כל ה'ערכים' שבית טוב מנסה להקנות לילד. כי ילד טוב, שקט, מנומס, ישר, שמקיים מה שהבטיח, שדובר עברית כהלכה, ואוי לאותה בושה – גם כזה שאולי נהנה מלימודים ומקריאת ספרים, הוא היום מוקצה מחמס מיאוס בחברת הילדים והנוער. הוא נחשב לחְנוּן, מטרה לבוז וללעג.

וכאן אנחנו מגיעים לאחד משורשי הרוע: השקיקה למקוּבּלוּת. זה הסרטן שמכרסם בגוף מערכת החינוך.

קרה דבר נורא: אנו, הבוגרים, הצלחנו לעצב סוג מסוים של דמוקרטיה, שוויונות. לפחות ניסינו. ואילו הם, הילדים, מחזירים לחברתם את שיטת המעמדות. ישנם המקובלים ביותר. ישנם הפחות מקובלים. ישנה שכבת הביניים, ויש את ה"זבל" שלמטה. עם אלה שלמטה איש מהמקובלים אינו מדבר, מסרבים לשבת לידם בכיתה או באוטובוס, לא יזמינו אותם למסיבות. מנהיג מקובל עשוי להכריז חרם על אחד ה'נחותים' ולהביא אותו עד התאבדות. איזה דימוי-עצמי ייקח לעצמו לחיים מי שנחשב במשך שנים לזיבורית של בית-הספר!

ומיהם המקובלים? המוחצנים, הרברבנים, אלה עם הג'ל בשיער והברזלים באוזניים, הקולניים, אוהדי הכדורגל, אלה ששרים שירי משטמה נגד הקבוצה היריבה ומאחלים למאמנה שהנאצים יעשו ממנו סבון!!! כן, כך בדיוק.

אין צורך לומר שמהחנוּנים ייצאו, בסופו של דבר, הפרופסורים, המדענים, האמנים,  המלחינים, הסופרים והמשוררים. אבל, רבים מהם ישאו איתם את צלקות הפגיעות ההן עד יומם האחרון.

מגרשי הכדורגל הפכו למוּרסות אלימות מרכזיות בחברה שלנו. ספורט ופירגון אין שם. משטמה ופשע ועבריינות וצרחנות – יש; גושי ענק של שנאה לוהטת ליריב, למי שמעז לנצח "אותנו", לאוהדי הקבוצה השנייה.  ניצחון הקבוצה "שלך" הוא משאת הנפש היחידה. מי שתורם לניצחון קבוצתו או נוקם את כישלונה באמצעים נפשעים נחשב לאוהד אמיתי. החברותא הזאת של רבבות, שליבם פועם בקצב אחיד בשנאת היריב ובאהדת "שלנו", הוא ההופך את הקהל הזה לאגרוף של אלימות. זה לא אני, זה אנחנו. וכשזה אנחנו, אף אחד אישית כבר לא אחראי.

כל אימת שמתגלים בצבא טקסי 'זובור' הם מוצגים כחריגה, כמשהו יוצא דופן. שקר וכזב. רוב אלה שמעידים שלא ידעו עליהם עברו על בשרם אותה השפלה. זה התחיל כבר לפני שנים רבות, בבתי הספר החקלאיים, במקווה, בכדורי, בפרדס-חנה, באשל הנשיא. את החמשושים היו מקבלים בטקסי חניכה משפילים. לפעמים זאת היתה מתיחה מעוררת חיוך. לפעמים זה היה נורא. כששולחים  'ירוקים' לצחצח את שיני הפרות זה מצחיק, אבל כשדוחפים את ראשיהם לדלי מלא חרא זו התעללות. זו הנאה מהשפלת הזולת. וכמה מוזר: כל אלה שהתקוממו נגד ההשפלה שלהם כבר קצרי רוח להיות ג'מילים או דליתים, כדי שיוכלו להטעים את החדשים את מנת הסבל שעברו אז. 

הטקסים האלה פעפעו לצבא ונקלטו בו בהנאה גדולה. הם הפכו את המשתתפים למסדר חשאי. לקו-קלוקס-קלן. מי שסבל רוצה לגרום סבל. כי לגרום סבל לזולת זה תענוג, זה כיף. מפצה אותי על כל מה שסבלתי. מובלע בהם גם העניין המעמדי: אנחנו, הוותיקים, שווים יותר מהחדשים ועל כן רשאים לשלוט בהם, לטרטר אותם, לגרום להם סבל. מובלע בהם שאני יכול לקבל תחושת ערך רק כשאני משפיל את האחר. כשהוא מושפל, אני למעלה. פלא שאחר כך מתעללים בערבים שלא לצורך? הרי מותר. הרי הם נגדנו. הרי זה כיף.

ובאמת, למה  להיות צדיק גדול, מתחשב, עדין והומאני,  במדינה שהנשיא שלה נאשם באונס ובהטרדה מינית, שראש ממשלתה נאשם ב'ראשון-טורס' ובמעטפות כסף, שאחדים מח"כיה מועמדים לבית-סוהר, ששר האוצר שלה נאשם בגניבת מיליונים. התחושה היא, שהכל רקוב שם למעלה, שהחבר'ה שם חוגגים, שבשעה שאנחנו לא גומרים את החודש אלה שם אוכלים ושותים וטסים ומבלים וסוחבים לכיסם מכל הבא ליד. אז למה שאנחנו נהיה צדיקים, טובים, או רחומים.

האלימות מתגברת כשאובד הקשר שבין כסף לבין העבודה. אנשים יודעים שהעבודה לא תביא אותם לשום מקום. תעבוד בלי סוף ובקושי יספיק הסכום לכלכלת ביתך, ודאי שלא לדירה. אז על מה חולמים? לעשות 'מכה', להתעשר  מאיזה להטוט כלכלי. זיכרון אישי: בחור צעיר משוחח עם בחורה. היא שואלת: "נו, ובמה תעבוד עכשיו?" והוא אומר: "עזבי עבודה. קומבינות!!!"

במקום שפורחות הקומבינות תפרח גם האלימות. כי קומבינה לפעמים מצליחה ולפעמים לא, ואז גובר הזעם והתסכול, גם הצורך להחזיר חובות, מה שדוחף   לקומבינות גרועות יותר, לשוק האפור, ליבוא סמים, להימורים. הנהייה להימורים, שהארץ שטופה בהם, נובעת מההרגשה שבעבודה ממילא לא תשיג כלום, אז אולי ככה. ומי ששטוף בהימורים יגיע בסופו של דבר גם לבצע אלימות או להיות קורבן לאלימות.

גם העיתונות הפופולארית, רבת התפוצה, אלימה. היא חדלה מזמן להיות ספקית  מידע והפכה למלהיטת יצרים. הכותרות והתכנים חדלו לספר מה קרה ועוסקים בשלהוב הזעם, הייאוש, רצון הנקמה. התיאורים העסיסיים המפורטים של כל מעשה פשע רק שותלים רעיונות בלב הפושעים הפוטנציאליים או הרוצחים הבאים.

גם הטלוויזיה אלימה. ואני לא מדבר על סרטי אימה או על החדשות, אלא על השעשועונים ותוכניות הריאליטי, שבהן כל פעם מישהו עף החוצה, מודח, עד שנשאר האחד והיחיד (לעתים על שני סגניו), שרק לו יאתה תהילה. לשדר לקהל צופים, שרובו לא 'מנצח' בחייו הפרטיים, שמי ששווה הוא רק המנצח וכל מי שחי חיי שגרה ואינו מנצח או סלב הוא פחות-ערך – זו אלימות. לכולנו, גם ללא מנצחים, זכות לחיים טובים, למשפחה, לאהבה, לפרנסה ולחיים טובים.

העצמת ה'סלבס', היפים והיפות, החטובים והחטובות, השרירנים וזקורות-הציצים, גם זו אלימות. זוהי סטירת לחי והפחתת ערך לכל מי שאינו כזה: לכל השמנים והמחוטטים, הלא-בלונדינים והלא יפיוּפים. כשאתה מעריץ מישהו אתה אלים כלפי עצמך. אתה אומר: תראו כמה שהוא גדול ונפלא וכמה שאני עלוב על-ידו.

הוסיפו לכל אלה את ארגוני הפשע, את רוצחי נשותיהם וילדיהם, את הסכינאים,  את סוחרי הנשים ואת רועי הזונות, את המלווים בריבית קצוצה ואת גובי הצ'קים האלימים; את הרוצחים סתם כך בגלל בחורה, מילה, מישהו שדיבר רוסית; את האנסים, את אונסי בנותיהם ובניהם, את הגנבים והשודדים, את סרסורי הסמים; את כל התגליות של 'כלבוטק' ו'שומר מסך'; את בעלי המלאכה שגובים מחיר עתק על תיקון שאין בו צורך; את ציידי-האדם, שעוצרים, אוסרים ומגרשים את כל אלה שניקו את בתי השימוש שלנו, שטפו את הכלים וטיפלו במקומנו בהורינו הזקנים.

'להדביר' את האלימות?

לבנות מציאות של אחווה וערכים וסובלנות לוקח עשרות, אם לא מאות שנים. להידרדר למצב של אלימות ושחיתות וריקבון לוקח רק שנים מעטות. המדרון למטה תמיד חלק וזמין יותר מאשר הטיפוס כלפי מעלה. אנחנו נמצאים, כך נדמה לי, בתנועה מואצת לקראת התחתית, ואולי זו הנחמה היחידה. משם יהיה אפשר רק לעלות.