סיפור היום מאת גדעון שדמי
שני
החיילים שישבו במכוניתו מאחור, היו חיילי מילואים. בגדיהם המרושלים העידו עליהם.חולצתם
המלוכלכת והבוץ על נעליהם, לא השאירו מקום לספק, באשר למקום ממנו הם באים.רצה
לשאול אותם על מעשיהם שם, אך נמנע,
כי ידע שיעמיד אותם במצב לא נעים. מצד אחד הם אורחיו במכונית ומהצד השני, הסודיות
מחייבת. הוא הרי יודע היטב את משמעותה של הסודיות. היחידה בה גם הוא משרת
במילואים, ממלאת תפקידים חשובים, אך עלומים. הסודיות היא נשמת אפה של יחידתו. הוא בדרכו
לביתו אחרי שלא היה בבית כבר שלושה שבועות. על פעילותו בתקופה הזו, לא יספר אפילו
לדבורה אשתו. היא כבר אינה שואלת. פעמים רבות נאלץ להסביר לה , שאלה ענינים
שהשתיקה יפה להם. אמר שדליפת מידע כל שהוא מיחידתו, עלול לסכן חיילים רבים, אך גם
אותו וגם אותה. החיילים מאחור נרדמו ונראו ישנים שינה עמוקה. מענין כמה לילות ללא
שינה עברו עליהם. המכונית המשיכה
לדהור בדרכה לעבר ירושלים והוא כבר ראה את עצמו בדלת ביתו ואת דבורה מתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות
כהרגלה. דבורה, מתולתלת וזהובת שער,
חייכנית ונאה. הכירו בעת שרותם הצבאי במחנה אי שם במרכז הארץ. יואבי הקטן יעמוד
מהצד ויביט בהם. לפני מספר חודשים מלאו לו שלוש. קנו לו במתנה תלת אופן. כמה מהר
למד להפעיל את הדוושות. את תמונתו רכוב על תלת האופן, הגדילו ותלו מול מיטתם. בכל
בוקר, כאשר התעורר, ראה את תמונת הבן, רכוב על תלת האופן וחיוך גדול על פניו. איזה
ילד מתוק. בכניסה לירושלים
פנה שמאלה לעבר שכונת מגוריו. לא ידע מה יעדם של שני חיילי המילואים. הם ישנו שנת
ישרים ולא הרהיב עוז להעירם. זימר
לעצמו בשקט את "ירושלים של זהב" , כאשר חפץ קשה וקר נתקע בעורפו. "
תמשיך לנסוע ואל תעשה שטויות!" , נשמע קול שקט, אך החלטי מאחוריו. כאשר קנה
האקדח בעורפו, הבין שהוא חייב לציית. "פנה שמאלה!" ,נשמעה הפקודה מאחור.
הפניה היא צפונה. הוא מכיר אותה היטב ויודע לאן הכביש עלול להוביל. ההוראות לכיוון
הנסיעה המשיכו לנחות עליו בזו אחר זו. הפחד החל להשתלט עליו. לא היה לו כבר כל ספק
למה הוא נקלע. האם מדובר במקרה, או שהם יודעים עליו דברים מאד חשובים. נסע בסמטה
צרה בין בתים קטנים. כנראה איזה כפר. "עצור!" ,נשמעה הפקודה. החבטה
שקיבל בראשו, גרמה לו לאיבוד הכרתו.
התעורר. עדיין מעורפל.
ראשו כאב. היה חושך ולא יכול
היה להבחין איפה הוא נמצא. ניסה לקום, ידיו ורגליו היו קשורות בשרשרת לכיסא עליו
ישב. ניסה להשתחרר מהקשירה, אך כאב חזק גרם לו לא לנסות יותר. השתדל לארגן את
מחשבותיו ולשחזר את מה שקרה. רק זכר את עצמו נוסע במכוניתו ומאחור שני חיילי
מילואים ישנים. כל מה שקרה אחר כך , לא הצליח לזכור. דלת נפתחה וראה שני גברים נכנסים ומתקרבים אליו.
"דבר!" , נשמעה פקודה בקול נחרץ. "ספר!". "מה
לספר", שאל בקול חלש. אגרוף בפניו, היתה התשובה. פיו התמלא בדם. שתי שיניו
הקדמיות נעקרו מפיו. השמיע אנחה קצרה.
שמע טריקת דלת. השניים יצאו. ניסה לארגן את מחשבותיו. לא הצליח. הכאבים
היו חזקים והראש היה מבולבל. דבר אחד התרוצץ בראשו ללא שליטה. אני לא אמסור מידע.
אני לא אספר על יחידתי. אני לא אבגוד.
"למה לך. מדוע שלא תדבר. אתה יכול לחסוך לעצמך הרבה סבל. אנחנו יודעים
עליך הכל. דבר ותחזור לאישתך ולבן הקטן שלך. אתה רוצה שנביא אותם הנה אליך. הרי
בסוף תדבר. מהמקום הזה לא יצא אף אחד מבלי לספר לנו הכל. תחשוב רגע. אנחנו מחכים.
רוצה סיגריה. רוצה לשתות", שמע מישהו שמנסה לדבר בקול שקט ומרגיע. המשיך לשתוק. לא הוציא הגה. "ישנם לך
כמה ימים למחשבה". אמרו ויצאו. לא היתה לו כל הערכה לגבי הזמן שישב כך קשור
לכסא. פיו דימם. לא הרגיש רעב, אך שפתיו
סדוקות מצמאון. הכאב בראשו
ופיו הציק לו מאד. היה חושך גמור והרהור קטן חלף לרגע בראשו. לא! לא! לא! , שמע
קול קורא בתוכו. איבד את הכרתו. אור חזק מהדלת הפתוחה , העיר אותו מעלפונו. נשמעה
שריקה ולחדר פרץ בדהרה כלב שחור גדול חורץ שיניים אימתניות. הכלב הסתער לעברו.
ניסה לגונן בידיו הקשורות על פניו. הכלב נשך את ידו וקרע נתח מבשרו. השמיע אנחה.
שוב נשמעה שריקה והכלב קפץ עליו ואחז בשיניו את פניו. כאשר תלש את אפו השמיע זעקת כאב מפחידה, "אוייי!".
כולו רטוב מזעה הביט
סביבו. ראה מול פניו את תמונת בנו על תלת האופן.ראש מלא תלתלים זהובים התרומם
מהכרית לידו. "דודי, מה קרה!".
גדעון 15.05.02