לא תאיר מאת גדעון שדמי

היא כבר לא תאיר תִּקוָת הוריה

היא כבר לא תאיר לשני אחיה

היא כבר לא תאיר עם חבריה

היא כבר לא תרקוד בָּחוּג לְרִיקוד

היא כבר לא תשיר בַּמקהלה

היא כבר לא תלך לְבֵית סִפְרה

וּבְמִגרש הַמִּשחקים לא נראה אותה

אִמַהּ כבר לא תִּתֵּן לה נשיקה

אביה לא עוד יְחַבֵּק אותה

הוריה יַזִּילו ים של דמעות

חבריה יְסַפְּרו מה נועדה לִהְיות

בַּכִּיתה בַּפִּינה יִתְלו תמונתה

ועל הקיר יַרְאו כל מה שכתבה

על שֻלחן מכוסה במפה לבנה

תונח פתוחה מחברת, יוֹמָנַהּ

תהיות של ילדה מְלֵאת משאלות

כֹה הרבה חיבוטים וְרֹב של תקוות

פגישות שהיו וסודות כְּמוסים

של גיל הַפְּריחה , שִׂמחת נעורים

בִּרְחוב וְסִמטא בְּרחבי העיר

ידברו אנשים על הפרח תאיר

הורים חרדים לא יעצמו עין

באשמורת שלישית, עֵרים עדיין

והעיר קצרין כבר לא אותה עיר

מָקום של בִּלוי לִצְעירה וְצעיר

מצהלות נעורים נפקדו מהרחוב

אָיֵה הפינות שם נוכל לאהוב

שנים עוד תחלופנה, יִשְׁכּך הכאב

בִּרְחובות העיר דור חדש אוהב

ילדים שנולדו אחרי אותו יום

לא יָדְעו מי תאיר לא חוו האסון

רק בְּבָית אחד של אבא וְאמא

האֵימה והכאב הם בַּלֵב פנימה

בַּבֹּקר בַּיום וּבְכל לילה ולילה

הַיֵּש אלוהים בַּשמיים למעלה

חלאת האדם עוד בַּכֶּלא יֵשֶב

שיחוש כל יומו רק כאב רק כאב

שאור לא יראה, או כוכב נוצץ

שלְעוֹלם לא יָנוּח בצִלּו של עץ.

מה היה שמו וּמִי היא אִמּוֹ

לָעולם הביאה נבל שכמותו

ומי הוא האב, אשר הולידו

לְדֵרְאון עולם שֶיִמָּח שמו

סבא גדעון, מזרע 07.12.06