"סיפור עבר". מאת גדעון שדמי
12.1.07
שמעתי
רבים אומרים, שאנשים זקנים חיים את עברם. חיים מנוסטלגיה.
לא הייתי מודע אישית לתופעה עד אותה פגישה מקרית, בערב שירי שנות השישים,
עם אריה. אולם הכניסה היה מלא אנשים, רובם מבוגרים. שוטטתי במבטי על פניהם ולא
הצלחתי להכיר בודאות אף אחד. פרצופים אחדים נראו לי מוכרים, אך לא יכולתי להדביק
אף אחד מהם לשם שזכרתי. מסע השיטוט על פני הנאספים, נקטע מטפיחה חזקה על כתפי.
"שמעון?", נשמעה קריאה שאלה, מאדם גבה קומה שעמד מאחורי. נעצתי באיש מבט
ארוך ולבסוף אמרתי בקול מהוסס, "אריה?". בתשובה קבלתי חיבוק אדיר, אשר
כמעט עצר את נשימתי.
עמדנו כך, שקועים בנוסטלגיה עמוקה, ידינו עדיין שלובות , כפי שהיו ברגע
הפגישה. הזכרונות קלחו ועלו בזה אחר זה. רעש הקהל היוצא להפסקה, הבהיר לי שהפסדנו
את חלקה הראשון של התוכנית. רגלי
כמעט התאבנו. בקושי הצלחתי להניע אותן לעבר אחד המושבים.
"אריה,
נזכרתי, אני מוכרח לשאול אותך מה קרה אז באותו הלילה בחולות בינך לשולה.
אל תגיד שאינך זוכר אותה."
"אני זוכר את
שולה. קטנה כזאת, בלונדינית," אמר בחיוך," אבל על איזה לילה אתה מדבר.
פעמים רבות יצאנו כל הקבוצה לבלות בחולות בדרך לים. איני זוכר לילה מיוחד".
"אני
אנסה להזכיר לך. הלכנו כולנו, באחד מלילות הקייץ, בדרך לגבעות החול. לפתע הבחנו שנעלמת. בדיקה קצרה הראתה שגם
שולה איננה. אחרי זמן לא רב, כאשר ישבנו ושרנו סביב המדורה , הופעתם בשורה עורפית.
אתה בראש ושולה אחריך. לא יתכן שאינך זוכר".
אחרי דקת דומיה, פרץ
אריה בצחוק גדול. "אני זוכר. בודאי שאני זוכר. היו החולות המוכרים. היה הירח
והיתה שולה שהתחככה בידי כל הדרך. הכל גאה בי. הושטתי את ידי לפנים וחסמתי את
דרכה. היא הבינה ועצרה. כך אנחנו נשארנו ואתם המשכתם ללכת. לא שמתם לב שנותרנו מאחור. כעבור רגעים ,
מצאנו את עצמנו מתגלגלים בחול בסערת רגשות. באותם הזמנים הבנות לא היו חופשיות כמו
היום. כאשר רציתי לעלות שלב, היא נרתעה. סרבה בתוקף. קמתי בזעם מהחול והתחלתי ללכת
לעבר המדורה , תוך שאני מנקה את החול מבגדי. שולה קמה גם היא והחלה ללכת אחרי. כך הגענו אליכם. שמעתי היטב
את הציחקוקים כאשר התקרבנו".
"לא הייתי
מאמין", אמרתי,"כולנו היינו בטוחים שפתחת לה את העונה. מסתבר שחזרת יבש.
חמישים שנים הייתי צריך לחכות כדי לשמוע את הסיפור."
"אל תדאג, החזרתי לה".
"איך,
ספר."
"לא תאמין,
לפני שנה פגשתי בה בארוע מסוים. לו ראית אותה, לא היית מאמין. שדופה ומכוערת כמו
הלילה. ועוד היתה לה החוצפה להזכיר לי את חוסר הצלחתי באותו הלילה.
אתה יודע מה עניתי לה. אמרתי לה, ההפסד כולו שלך. היום אני בטוח שאני לא
הפסדתי כלום."
"אבל האם אתה זוכר את מרתה?" שאל. "מרתה, מרתה השמנה . זו שקרעה את בתוליהם של כל
הבנים. אל תגיד שלא חגגת
אצלה."
איני זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהסמקתי. מזל שאולם הכניסה היה חשוך מעט.
הרגשתי את הדופק באוזניים. כאשר
הכרתי את יעל שלי. כאשר האהבה בינינו פרחה, ספרנו אחד לשני את כל סודות העבר
שלנו. את אותה מרתה לא העזתי
להזכיר. לא ספרתי לה. זה היה הסוד היחידי בינינו, לפחות מהצד שלי. בהתחלה הדבר העיק עלי, אבל עם חלוף הזמן
והתקדמות הגיל , הענין שקע בתהום
הנשיה. עכשיו שם באולם הכניסה, פני
התמלאו בדם עד קצות האוזניים.
"מה קרה לך?
הסמקת כמו נער." אמר. "לי
היום אין כל בעיה לדבר על "העסקים" של הימים ההם. ספרתי
אותם לחנה פעמים רבות. היא מאד נהנתה מהם."
"אתה זוכר את מנוחה?" שאל. לא זכרתי.
"אני אזכיר לך אותה
וגם את הארוע שהיה זמן רב לשיחת היום. איני מאמין ששכחת נערה כל כך יפה ומושכת.
כולנו רצינו את קרבתה והיא דחתה
אותנו אחד, אחד באף מורם. אני שברתי
אותה."
"אתה מוכרח לזכור את המחנה ליד קיבוץ שמיר. כל אחד , או שניים הקימו אוהל קטן משמיכות.
מנוחה בגאוותה, הקימה לעצמה אוהל פרטי. ממש ליד האוהל שלי. "
"הלילה ירד וקולותיו
המפחידים החלו לנסר בחלל. שמעתי את תגובות הפחד מהאוהל הסמוך.
"את רוצה שאעבור אלייך?"
הרהבתי עוז ושאלתי בלחש. בתגובה יצאה יד מתחת ליריעת האוהל , אחזה בידי ומשכה אותי, ללא אומר, אליה.
"לא יצאה דקה וכבר היינו חבוקים בחוזקה. הבגדים נעלמו באחת והצום שגזרה על עצמה בגאוותה, התיר כל רסן. כאשר שכבנו כך זו ליד זה, נושמים את
האויר שהחסרנו דקות ארוכות, פלטה
מנוחה משפט, אשר הפך מאז למשפט סיום
של כל שיחה בין החברים. מרוב ריגוש,
שככה כנראה מנוחה איפה אנחנו ואמרה בקול מודאג וגם חזק, אשר נשמע בכל האוהלים, את
המשפט הבא, "אתה אחראי!!"
אני בטוח שאיני צריך להזכיר לך
מה היו אמצעי המגן אז."
"אל תדאג, לא נאלצתי לממש את אחריותי. מנוחה אומנם כבר לא היתה יותר
הבתולה הבלתי מושגת, אבל גם לא הרתה באותו הלילה במחנה. למזלי."
"איפה היא אותה מנוחה. האם פגשת אותה מאז שהחבילה התפרקה?"
"לא, לא פגשתי אותה. נעלמה לי מהעיניים."
"שמעון, אם איני טועה אתה היית ילד טוב ירושליים. למיטב זכרוני, אפילו לא רקדת ריקודי
זוגות. רק הורה . אני זוכר טוב?"
"אומנם ריקודי הזוגות אז, לא היו מה שהם היום. אי אפשר להשוות את
ה"פולקה" של נעורינו
ל"סלואו" של בני העשרה היום.
היום, כאשר אתה מביט בזוג
רוקד, אינך יודע אם זה אחד , או שניים. אני לא העזתי להזמין בת לריקוד.
פחדתי מהקרבה וחשבתי שכולם יביטו בי.
"הורה" ו"קרקוביה", היו משהו אחר. לא כל כך
מפחיד."
"לך אריה, לא
היתה כל בעיה. תמיד הבטתי בך רוקד
עם אחת הבנות וקנאתי. בעצם לא רקדת עם כל אחת, רק עם "היפות". ה"חתיכות". היית מבוקש. איך היינו אומרים, היית
"שוויצר".
תמיד יחף, מכנסיים קצרים ומקופלים עד.... לא, מוטב שלא אגיד." "אני הייתי ביישן ללא
תקנה. כבר חשבתי שאשאר "בתול" לכל חיי."
"אני מסופק אם אתה
זוכר. למעשה אני חושב שאינך יכול לזכור. אתה היית בעולם אחר. אתה, כל עולמך ומעשיך
הסתובבו סביב הבנות. אני אספר
לך. גם לי ישנם זכרונות מאותם ימים.
את הצריף בו נהגנו להיפגש, אתה בודאי זוכר. רקדת בו בכל מוצאי שבת. אנחנו,
קבוצה קטנה של נערים שלא היו עסוקים מדי בבילויים וריקודים, החלטנו להכין גינה
סביב הצריף. גינה, כידוע דורשת מים. מים זורמים בצינור, אבל מניין ניקח כל כך הרבה
צינורות. אני באתי לעזרה. נזכרתי במה שראיתי באחד מטיולי הרבים
באזורי גבעות החול. אבל לפני שאספר לך על מה שראיתי ואיך
המראה הזה הביא לנו צינורות לגינה, אני רוצה לספר לך מדוע נהגתי לטייל לאורכן
ורוחבן של גבעות החול. כל האזור
לאורך חוף הים, שימש בתקופות שונות כדרך מהצפון לדרום ובחזרה, כמובן. דרך שחיברה
בין סוריה ומצריים של פעם. החולות
כיסו על הרבה מציאות. בעיקר מטבעות
, החל מימי רומי ועד הטורקים. היו שם מקומות, אני הכרתי אותם היטב, בהם
אחרי כל רוח , אשר הזיזה את החול ממקומו, אפשר היה למצוא מטבעות שנחשפו. היה זה
מקור בלתי נדלה לאוסף המטבעות שלי. היה גם ממצא מיוחד במינו, עליו אספר לך בהמשך, אם יהיה זמן. אגב, אל תשאל מה קרה
לאוסף היקר. על אותו אספן מטבעות, איש מבוגר, נוכל, אשר ניצל את תמימותי ושדד
אותי, אספר לך, כמובן, אם יהיה לנו זמן.
אני חוזר לצינורות. באחד הסיורים שלי, הרחקתי צפונה והגעתי לגדר. הייתה זו
הגדר של מחנה צבאי בריטי. מחנה ענק אשר השתרע על פני קילומטרים רבים. איני יודע
מאין באו לי החוצפה והעוז, אבל עברתי מתחת לגדר ונכנסתי למחנה. אחרי סיור קצר,
התברר לי שאלה מחסני ענק.
את ערמת הצינורות זכרתי
היטב.
ספרתי לחברי על המחסן.
הסיפור גרר ויכוח נוקב. הבעיה הראשונה הייתה הפחד. הפחד מפני כניסה למחנה צבאי
בריטי. את הבעיה הזו פתרנו די מהר.
אמרנו, מי שפוחד , שלא יבוא. הבעיה השניה, קשה בהרבה. המצפון. אתה
יודע, בגיל הנעורים, זה נושא שמאד מעסיק.
היו שאמרו, אנחנו נגנוב ?
לעומתם יצאו כאלה שאמרו, לגנוב מהבריטים, זו מצווה. הויכוח נמשך עד חצות
הלילה. היו מספר חברים שהיו מוכנים לצאת לדרך ואז הצטרפו עוד אחרים. אולי מתוך
בושה ואולי מתוך חברות. הגענו לגדר. שאלתי מי מוכן להיכנס איתי ,כדי להוציא את
הצינורות. מי אם לא נחום היה זה
שהתנדב מיד. נחום היה מראשי התומכים בפעולה. התחלנו שולפים צינור אחר צינור מתוך הערמה. העברנו עשרים צינורות אל אלה
שחיכו אחרי הגדר. מדוע רק עשרים. פשוט מאד , היינו רק עשרה "סבלים". כל
אחד העמיס צינור על כל כתף ויצאנו לדרך. הצינורות היטלטלו ומדי פעם פגעו
אחד בשני. קול הצלצול של פגיעת צינור
בצינור, נשמע בדומיית הלילה, כפעמון אזעקה גדול.
כמה רגעי פחד עברו עלינו בשעת ההליכה עד הצריף. למזלנו איש כבר לא היה
ברחובות. את המחזה של שורת עשרה אנשים, ההולכים בשורה עורפית וצינורות ארוכים על
כתפיהם, לא אשכח. לולא הפחד, יכול היה זה להיות מחזה די משעשע.
"ומה עם הגינה?" , שאל אריה. " אה, כן, כמובן, הנחנו את הצינורות בחול ושתלנו צמחים.
הויכוח המוסרי , נמשך עוד תקופה ארוכה."
"אתה עוד לא עייף?" , שאלתי. "אני רוצה רק לספר לך על
הממצא המיוחד , שם בין גבעות החול."
"למעשה מדובר בתקופה
קצת יותר מוקדמת. עדיין בבית הספר העממי.
אתה ודאי זוכר את המורה אליעזר. דמות שונה מכל מורינו. רוב המורים היו
אנשים מבוגרים ורציניים. חמורי סבר. אליעזר היה שונה. גם בגלל גילו הצעיר וגם בגלל
אופיו. הוא לימד אותנו ידיעת הארץ, או כמו שקראו לזה אז "מולדת". הוא היה גם המורה ל"גינה". בבית
הספר הייתה גינת ירק והעבודה בה, היתה חלק מתוכנית הלימודים. מאד היה מקובל אז לגדל ירקות ליד הבית
לעזרה בכלכלת המשפחה. בית הספר ראה לנכון להקנות לילדים ידע בגידול ירקות
למאכל."
' הדבר הכי מיוחד במורה אליעזר, היה
חברותו בקבוצת "המשוטטים". הייתה זו חבורת אנשים, אוהבי הארץ וחובבי
טיולים, אשר נהגה לצאת לטיולים בכל האזור, כולל בירדן. אז לא היו גבולות ולא הייתה כל בעיה ביטחונית.
אליעזר הקדיש שעורים רבים לסיפורים על הטיולים של חוג "המשוטטים" שלו.
סיפוריו על הטיולים במדבר, על הקניונים עוצרי הנשימה ומעל לכל, הסיפורים
על "פטרה" שמעבר לירדן."
"היה לי
ולחברי שלמה ברור, שהמורה אליעזר הוא היחידי לו אנחנו יכולים לספר על התגלית
שלנו, שם באזור החולות. כאשר כל התלמידים יצאו להפסקה, ניצלנו את הרגע
וסיפרנו לאליעזר על השלד שמצאנו בחולות. אליעזר חקר אותנו ארוכות על מצב השלד. הוא
רצה להיות בטוח שמדובר בשלד מתקופות מוקדמות. אנחנו לא הבנו בדיוק מה הבעיה. לבסוף
אמר אליעזר, נוציא את השלד והוא ישמש ללימוד על גוף האדם בבית הספר."
" הובלנו את מורנו
למקום. אליעזר בחן היטב את חלק השלד שהיה קצת גלוי. לבסוף אמר לנו שלא טוב שהוא
יהיה בקרבת מקום. אם מישהו יראה ילדים חופרים, הוא לא יתייחס לזה ברצינות. אבל
אסור שיראו אדם מבוגר, מורה, חופר ומוציא שלד אדם. לא הייתה לנו, בתמימותנו, שום בעיה. חפרנו בחול ואספנו את חלקי
השלד לתוך שק. שלד האדם היה מונח על פניו ושתי ידיו מאחורי גבו. כנראה שהיו קשורות
מאחור. מה היה סיפורו של אותו אדם , לא נדע.
כנראה שלאליעזר הייתה שיחה בעניין עם מנהל בית הספר, כי אחרי מספר ימים,הוא
ביקש מאיתנו להחזיר את השלד למקומו".
"אריה, אתה
נרדמת. אני משעמם אותך?" שאלתי.
"לא, לא, אני לא ישן.
גמור את הסיפור על המטבעות, כן."
"אריה , אתה צריך
ללכת הביתה. אתה גר רחוק? איך תגיע הביתה?"
"אין בעיה, אקח
מונית."
"איפה ביתך?"
"לא כל כך רחוק. ברחוב ההר."
"רחוב ההר. באיזה מספר?"
"ההר מספר חמש עשרה."
" לא, מספר חמש עשרה? אני גר ממול . במספר ארבע עשרה."
"לא יאמן. מעולם לא פגשתי בך."
"אמרת ששם אשתך חנה. מה שם המשפחה שלכם?"
"ברושי. אריה וחנה ברושי."
"חנה ברושי מבית מספר חמש עשרה, קומה שלוש. היא הולכת כל יום עם יעל
שלי לבריכת השחייה."
"איזה עולם קטן!"
"אני מניח שאתה יודע שחנה היא חצי אחות של שולה."
" אני יודע גם יודע. ישנה להן אימא משותפת. חנה היא משהו אחר לגמרי.
אין ביניהן כמעט כל יחסים. לא רציתי לספר לך בהתחלה. לא נעים."
הפגישה הבאה הייתה
מין המשך של הפגישה במבואה של אולם המופעים, אך השתתפו בה גם הנשים.
פגישה
בין שני גברים שלא התראו כבר חמישים שנה ושתי נשים שמתראות מדי יום בבריכה ואינן
יודעות דבר על הקשר בין בעליהן.
הפגישה התקיימה בסלון של משפחת ברושי על כוס תה ועוגות, מעשה ידיה של חנה.
כל זמן השיחה נעצתי
את מבטי בחנה. כמה מתווי פניה נראו
לי מוכרים. לבסוף אזרתי עוז ושאלתי, "חנה, את לא חנה גלבוע?"
"כן, כן. איך אתה
יודע?"
המתח התפוגג באחת . "חנה, למדנו יחד בעממי דרום. אני אזכיר לך מי אני, אבל בבקשה.
אני שמעון שהייתי מושך אותך בשתי צמותייך הארוכות."
"שימון פימון. לא להאמין. זה אתה. זו הזדמנות לגמור אתך חשבון",
אמרה ופרצה בצחוק גדול.
רגע אחר כך כבר הייתי חבוק בידיה וסמוק כעגבנייה. העפתי מבט באריה והספקתי
לראות שמבטו הצטלב במבטה של יעל.
יעל השפילה מבט ועל פניו של אריה נשפך חיוך ממזרי. הבטתי ביעל ואחר כך באריה.
"אתם מכירים?" שאלתי בפתיעה. יעל שלחה בי מבט נבוך ואחר כך מבט שנראה כמתחנן באריה.
"לא, איננו מכירים. סתם צחקתי." פלט אריה כלאחר יד.
השתררה דממה. משהו מעיק עמד באוויר.
"יעל, הגיע זמן ללכת הביתה. כבר מאוחר", אמרתי.
יצאנו והלכנו בלי
לדבר. זה היה הלילה הראשון ששכבנו
לישון, גב אל גב.
גדעון.