16.11.07 הים שלי
: מאת יאיר מירז /מזריצקי
עד סוף מלחמת העולם השנייה
לא יכולתי ללכת לים ולא למדתי לשחות . החבורה של אחי הבכור , אליעזר ז"ל ,
החלה ל"התפלח" לים בסוף 1944 , וכמובן בכל הזדמנות בקיץ 1945 ורובם כבר
ידעו לשחות . הבעיה הייתה שאחי לא הרשה לי להיספח לחבורה ואפילו לא להזדנב אחריה .
כל פעם שניסיתי חטפתי מכות נאמנות . למען האמת ההיסטורית יאמר : הוא מעולם לא ניצל
את עובדת היותו הבכור . תמיד אני התחלתי – וחטפתי בצדק . הוא רק דרש הפרדת כוחות
מלאה – שלי שלי ושלך שלך .
קיץ 1945 – החופש הגדול . החבורה
של אחי נוסעת על אופניים לים ואני רץ אחריהם . ליתר בטחון שמרתי מרחק של 250-300 מטר . הגיעו לים . אל החוף נפלטו
שיירים מהמלחמה , ביניהם רפסודות הצלה מעץ בלזה . הרפסודות היו מלבן חלול בגודל של
2.5 על 3.5 מטר , דפנותיהן 40 על 40 ס"מ והניצולים
היו יושבים עליהן כרוכבים על סוס . החבורה מצאה רפסודה אחת שלמה . הכניסו אותה למים
דחפו אותה מעבר לגלים , קפצו ורכבו עליה , ובעזרת לוחות עץ החלו לחתור .
עד אז הייתי רק פעמיים שלוש בים . מה שלמדתי היה : א
. בים משקל הגוף יחסית נמוך , אפשר בקלות להתגבר על כוח הכובד . ב . הים הקרייתי לרוב אינו סוחף בחזקה והקרקע יורדת בשפוע מתון . לכן , למרות שלא ידעתי לשחות , העזתי להיכנס
לעומק שבו המים הגיעו עד לאף . כאשר גל גדול נשבר עלי , הייתי מכניס את הראש למים
, ואחרי שעבר הייתי מקפץ בקלילות למעלה , שואף אויר ומחכה לגל הבא .
כאשר החבורה של אחי רכבה על
הרפסודה בים העזתי להיכנס למים עמוק ככל
שיכולתי . על כן לא היססתי להתקדם במהירות עד לעומק המירבי
האפשרי . לפתע איבדתי את הקרקע מתחת לרגלי , נסחפתי למערבולת של בור עגול בעומק של
5-
חוששני שאם הייתי מאבד את העשתונות
, לא הייתי יכול לספר היום את הספור . המוח שקל והחליט : מוטב לא להלחם במערבולת
אלא לרדת לקרקעית הבור ומשם לזנק למעלה לנשום מלוא הראות אויר ולחשוב .
כך עשיתי . צללתי עד הקרקע ,זינקתי
בכל כוחי למעלה , שאפתי אויר וחשבתי : אם אצעק לעזרה – יבואו אחי וחבריו , ימשו
אותי ויכו אותי מכות "רצח" ! מוזר מאד , באותו רגע פחדתי מהמכות יותר
מאשר לטבוע ! מה הברירה ? חשבתי שמצאתי פתרון . כל פעם שאזנק לשאוף אויר , אזנק בשיפוע
לכוון החוף, ותוך מספר קפיצות אגיע לקרקעית הבטוחה . לא לקחתי בחשבון שכל פעם
שקפצתי
מה שאני יודע : אחד החברה על הרפסודה הבחין לפתע בטובע , חתרו במלוא
המהירות אלי , משו אותי בשערות ראשי אל הרפסודה , הוציאו אותי לחוף ,הפליאו בי את
מכותיהם ושלחו אותי מילל הביתה. מסתבר שהבור שיצר את המערבולת היה שריד ישן מהפצצות
המפורסמות בשנת 1941 על מיכלי הנפט " הריפיינרי
" שהחטיאו את המטרה .
לנסיבות קיצוניות יש השפעות שונות על
אנשים שונים . איני יודע כיצד ומדוע כתוצאה מהאירוע איבדתי לחלוטין את הפחד מהים .
שנים רבות לאחר מכן , גרם לי חוסר הפחד לעשות משגה קשה ומסוכן - באוקינוס האטלנטי - שלא טרחתי להכיר תכונותיו לפני שקפצתי
למימיו .
בים שלנו , תוך שנתיים-שלוש
שחינו קילומטרים . בחופש " הגדול " באים בבוקר , קופצים פנימה , מחפשים
גלים , עולים ויורדים , ויוצאים רק משום
שמוכרחים לחזור הביתה .
סיפור על המדוזות וסיפור על אי-הבנה מסוכנת עם
חיל הים הבריטי – בפעם אחרת .
יאיר מירז - מזריצקי