16.10.07
כל הנחלים הכחולים
הולכים אל הים : זכרונות ים
מאת נילי דיסקין.
תמונה 1 > http://www.pbase.com/geyzi/image/87329643
תמונה 2 > http://www.pbase.com/geyzi/image/87329644
הים של
קריית חיים, ומה שהוא היה לי בילדותי, נתקבע כנראה בתודעתי כחוויה מעצבת.לכל מקום
אליו הגעתי אחרי הקריה - נשאתי את התחושה ההיא" של "עיר
מקלט". של מפלט זמין ונפלא, מכל סבלות, רחשי, ורעשי היום יום.
למעט 3 שנים לתואר ראשון באוניברסיטה
בירושלים - לא נפקד הים מחיי אף פעם. כל פעם חוף אחר, ים אחר, אבל תמיד עם אותה
משמעות מנחמת ומרגיעה של : "ללכת לים"
.הסיפור של
מוטקה ברק "גלגל הצלה " הזכיר לי אירוע
טראומטי דומה, בחוף אחר, "החוף השקט" בחיפה, הצמוד לבי"ח רמב"ם. זה היה חוף מדהים בצחותו וצלילותו , והיה מעין
מפרץ שקט בתוך מפרץ חיפה. ארגון חיילים משוחררים קיבל זיכיון על פיסת הים הזאת
שהייתה כמו בריכה ענקית עם גלים חרישיים וידידותיים גם כשהים מרחוק -
סער.
הייתי עוזרת מציל בחוף הזה (בהתנדבות, מאחר והוא
היה לי מפלט קבוע לאחר, ולעיתים -במקום, יום לימודי ב"תיכון חדש" בחיפה)
וכ"תשלום" לא רשמי עבור מסעות החסקה הארוכים שלי לכוונים השונים (עוד
יסופר ) - הייתי בין השאר שולה מדוזות מהמים לטובת המתרחצים. ( כמה הרחקתי מימי בקריה
בהם פחדתי פחד מוות מגושי ה"ג'לי" הכחלחלים שנפלטו לחוף עד שנפחו את
נשמתם המימית והפכו לסחבות לא מאיימות בשמש הקרייתית........)
באחת מההפלגות ביום חרפי אבל נעים- קרה המקרה שאני מספרת עליו כאן.
לפני כן אני חייבת ליידע את הקוראים בפרט
ביזארי ומדהים מחייהן של בלונדיניות (טבעיות אבל עם קצת חמצן להדגשה ) בימים ההם.
ובכן , כדי לתת לשער ברק עמום ולא "צהוב זול" , משהו שנקרא אז "עש
בלונד", אולי כי באמת זה צבעו של העש - הייתה הספרית שוטפת כשטיפה
אחרונה את השער עם...... לא תאמינו- כחול לכביסה! כן,כן, אותה אבקה כחולה שהאמהות
שלנו שמו בכביסת המצעים הלבנים לבל יצהיבו - נשפכה על ראשינו בנדיבות מעורבת במים.
ובכן -
חזרה לסיפורנו: יום
חורפי. אני חותרת בחסקה במרחק של כ- קילומטר מהחוף, לכוון בת גלים והשמיים
מתקדרים, גשם ניתך, והכי מבאס - הרוח שינתה כיוון. במהירות הסתובבתי וחתרתי חזרה
לחוף השקט. אבל, כמו בסיפור של מוטקה, הרוח לוקחת
לאן שהיא רוצה, ואני במאבק איתנים נגדה.. מצילי החוף השקט , שהיו כולם אחים למשפחת
סביתי : מוריס, סמיר, לואיס וסוהיל
היו בפניקה, ושקלו להזעיק את משטרת החופים כשראו שאני
לא חוזרת -אבל אז, לדבריהם, ראו אותי באופק , וחיכו לראות אם צריך לשלוח עזרה
מטעמם.. לא אאריך, אבל הגעתי מקרטעת ובאפיסת כוחות לחוף, כשאני על סף דמעות, ומצפה
לקבלת פנים אוהבת ומנחמת של האחים, הנוצריים והרחמניים, ושל מתרחצי החורף הקבועים.
שום דבר לא הכין אותי לכך- שכל אלה יפרצו
בצחוק (שבו דימיתי אף לשמוע שמץ של לגלוג), עם לחשושים מוזרים. רצתי כל עוד נפשי
בי ל"גרדרובה", הבטתי במראה,ולמרבית הזוועה ראיתי בה נערה מוכרת,
עם שער שתערובת ה"ספריי" והגשם גרמה לו להראות כמו חייה פרוותית מוזרה שנחתה לי על הראש. אבל, מה שהיה עוד הרבה יותר גרוע -
לכל אורך פני וגופי "פיכו" להם נחלים כחולים שגרמו לי להראות כמו חייזר
מעולם (או לפחות יבשת ) אחר/ת. כן, כן,.. ה"כחול לכביסה" לא
היה עמיד למים. והיה ה"עכבר" הראשון שנטש את הספינה הטובעת שהיתה "תסרוקתי הטיטאניקית
המפוארת" מה אני אגיד לכם, לפעמים אפשר להבין את הגברים המתפללים ואומרים
"ברוך שלא עשני אשה"......... נילי טדניר-דיסקין.)