מייק
ברנד שר "תני לאהוב אותך" > מייק
בראנט - תני לי לאהוב אותך
תמונה :
"החוף השקט" > http://www.pbase.com/geyzi/image/87741014
פוסידון / נפטון > http://www.pbase.com/geyzi/image/87742009
23.10.07 קופידון או פוסידון ? מאת
נילי דיסקין (עוזרת מציל בחוף השקט)
מטבע
הדברים, באווירה ה"לא מעונבת", בלשון המעטה, של הים -נוצרים קשרים כמעט
משפחתיים בין ה"קבועים" בחוף. כך זה כנראה בכל חופי הארץ. וב"גרעין
הקשה" הזה של "החוף השקט", נרקמו הרבה סיפורי קשרים רומנטיים . כולם ידעו על כולם. כולם ידעו למשל שכל יום
בשעה 16:00 לערך נשמע לואיס המציל כורז ברמקול: "גדי ציגלמן, גדי
ציגלמן, אחיך מחכה לך על יד השער !" . לימים, כשהגעתי להופעה של גדי שהיה כבר
"גדי יגיל" - נזכרנו בערגה בימים הקסומים ההם. במדורות החורף בחוף בהם
טוגנו דגים שהוצאו זה עתה מהמים ברשת קטנה שהוטלה מהחסקה, בעשרות הנשים שהשתזפו
בעירום בתוך הגרדרובה שהייתה נטולת גג ( לשמחת טייסי ההליקופטרים באימוני
המטס לקראת מצעדי יום העצמאות), ושבד היוטה שהווה את קירותיה היה כמעט שקוף גם
במקומות שלא נפערו בו "חורי הצצה". היה גם "הסוטה" התורן
שניסה לחשוף את עצמו בפני כל נערה שהתבודדה על החוף.. הכל התקבל כחלק מחוויית
הים. משום מה., למרות שידעתי שבחוף הזה
הכל גלוי לעין שמש ואדם, חשבתי שגישושי ההתקרבות שלי ושל מוישה ברנד היו
פרטיים וחסויים. במרחק של כקילומטר מהחוף הייתה רפסודה מחוברת בעוגנים
לקרקע, גדולה דייה להכיל עליה - כ-20 שחיינים. אליה הייתי מסיעה , על
החסקה ,בסתיו את אהרונצ'יק ו"טופסי"(שמאי קנצפולסקי) - המצילים
האגדתיים מתל אביב, שהיו מעבירים שם קורס מצילים, לא רצו להרטב ו"לקחו
איתי טרמפ" בבגדיהם עד לרפסודה. אל הרפסודה הזו הייתי שוחה עם מוישה
שהיה כבר אז, בגיל 16-17 "חתיך הורס" בבגד הים המנומר, והמינימלי שלו.
לתומי חשבתי שאף אחד לא רואה את ההתלטפויות, והנשיקות החטופות, שנפסקו
כל פעם שאיזה שחיין התקרב לרפסודה. אבל יום אחד כשבאתי לחוף פגש אותי לואיס,המציל
ואמר :"נילי תראי ,תראי את החבר שלך". ואמנם, מוישה, שעוד טרם חלם להקרא
"מייק ברנד" ישב על החלק המזרחי, המוגבה, של החוף ,מלוטף ומלוקק
ע"י מישהי שגם צילמה אותו כל הזמן מכל זוית אפשרית. " סוכנות
רויטרס" של רכילאי החוף השלימה לי את הפרטים. הנ"ל דיילת בלגית, מחברת
"סבנה", בת 35, ו"התלבשה חזק" על מוישה שיכול כמעט
להיות הבן שלה...... למרות שלא היה בינינו
קשר מחייב, משהו נגרע באותו יום מהחברות שנרקמה לה מבלי משים. הפסקנו לחזור מהחוף
ביחד. הפסקנו להחליף מילים של שירים בכל מיני שפות שקלטנו מהרדיו - בלי להבין את
פירושן, וכמובן שנגמרו "ימי הרפסודה". לימים, כשסיימתי את
לימודי בירושלים, (שם חוץ מלימודי התואר למדתי גם פיתוח-קול), פגשתי את מוישה בתל
- אביב. הוא סיפר ששמו עכשיו מייק, ושהוא מופיע בבר של מלון שרתון "מרבד
הקסמים". אמרתי לו במה שהיום הייתי מכנה "יוהרת
נעורים" : "למה לך לשיר ולהתבזות מול קהל ששותה ואוכל, לך תלמד פיתוח
קול כמוני. ככה לא ייצא ממך שום דבר....." יהירות, כבר אמרנו ? אחרי
מה שקרה עם מייק בפריס, הייתי לפעמים חושבת ביני לביני אם לא היה, בסתר לבו,
ברגעים אפלים , מוותר על שפע התהילה וחוזר לימים המחוייכים, התמימים, והבלתי
מחייבים-ב"חוף השקט" נילי דיסקין- טדניר
מגייזי : על פי
מסורת הימאים אסור לשרוק בים….כי פוסידון (נפטון) אל הים חושד ששורקים ומחזרים
אחרי נשותיו ….
ומהנסיון שלי בים
אני יכול לומר : דיר בלכום אל תעצבנו את נפטון.(הסיפור של נילי עם מייק ברנט
התפספס כי היא בטעות שרקה ..