3.11.07 רס"ר ביגר יוצא לקרב. סיפור
ים מאת נילי דיסקין (תמונות בתחתית הדף)
במסגרת
מסעות החסקה שלי העזתי כל פעם יותר ויותר.שרתתי בגולני-
אבל החברים הקרובים שלי מאז ועד היום היו החברה מחיל- הים , בשל סמיכות הנמל הצבאי
ל"חוף השקט". איתם נסעתי לאילת, וכמעט נסחפתי עם החסקה לעקבה, עם
זאב ורדי שהיה מפקד כ"א של החיל - התפתיתי ברוב הרפתקנותי ( או טמטומי) לחתור
באלכסון ללב ים (ולא כמו תמיד במקביל לחוף) כדי :"להפתיע את קורס החובלים
בדרכו חזרה משיט סיום הקורס לקפריסין" ורק כשכבר הגענו אנחנו כמעט לקפריסין,
נפל לי האסימון וחתרתי בחזרה לחוף . (הכתפיים הרחבות שלי הן ,לדעתי, תוצאת 6
שעות החתירה הזאת). רוב ההרפתקאות הסתיימו ב"הפי-אנד".
לא כך הסיפור שלהלן............כדרכי חתרתי יום אחד לאורך שובר הגלים ונכנסתי לנמל
הצבאי, נהנית מנפנופי שלום של חיילים על המשחתות והסט"רים
- ספינות הטורפדו שהיו ה"אמא" של הסט"ילים. מתוחה מ"תרגילי שווי המשקל" שהיה
עושה לי הנזי"(יוחנן יוסף - מפקד סט"ר 5, ולימים מפקד מכבי האש בכפר-סבא) - שהיה עובר
קרוב לחסקה עם הסט"ר כך שגלי ההדף הקטנים היו
מקפיצים את החסקה. ולפתע, מופיע מולי רס"ר ביגר, כנראה אחרי לילה לא
בדיוק מוצלח, וצועק שהפעם לא יוותר לי, והוא מוסר אותי למשטרה האזרחית בנמל בעבירת
"כלי שיט בנמל ללא רשיון". עכשיו
דמיינו את התמונה - אני בביקיני מינימלי צהוב זוהר,על
החסקה שנגררת ע"י הסירה של ביגר האדום מכעס,,מגיעה לרציף הנמל
האזרחי ומקבלת פקודה לרדת, יחפה ,לאספלט הרותח, לעבור בין הסווארים, הימאים
והנוסעים שעלו או ירדו מהאוניות. כמובן שסירבתי לרדת. ולביגר
ששאל אם אני מבינה איזו חוצפה זאת לצפות שמפקד נקודת המשטרה בנמל יבוא אלי - עניתי
שאני לא מתעקשת שהוא
יבוא...... מכיוון שגייזי לא אוהב סיפורים ארוכים, אומר רק, שלבסוף לא רק שהמירו
את העניין ב"אזהרה בעל פה" אלא שמכיוון שהרוח השתנתה,וטענתי שלא אוכל
לחתור חזרה לחוף - קיבלתי מסירת המשטרה שירותי גרירה מיוחדים!. הפעם, לואיס המציל
לא דאג לי, אלא.....לפרנסתו. לדבריו כמעט קיבל התקף לב כשראה סירת משטרה מתקרבת
כשהיא גוררת חסקה ריקה (אני קיבלתי בינתיים בפנים שיעור ניווט ספינה מהשוטר
שנהג) עד היום, לא
סיפרתי למי מילדי את כל סיפורי ההרפתקאות האלה כי ממש לא נעים לי הפער
בין ה"אמא החרדתית
שדואגת לכל מסע שלהם בארץ או בעולם" לבין הנילי
ההיא שהיום היא מלאת תודה ל"שומר פתאים אדוני" . גם בזה, אגב, אני
מאשימה את הים הקרייתי. כן, כן , הים שנטבע בזכרונותי כרחום וחנון, שכל כולו שם כדי לעשות לי טוב
בחיים,ולא, חלילה, לסכן אותם...שבת שלום.. נילי דיסקין-טדניר.
תמונה > http://www.flickr.com/photos/geyzi_shavit/8679593231/sizes/l/in/pho
