שלום לידידיי
אחרי הסיפור
העצוב מן השבוע שעבר החלטתי שמגיע לנו הפעם סיפור מבדח. ולכן, כפי שכתבנו פעם
בספרי הזיכרונות שלנו:
"ליד המחשב ישבתי,
ועל סיפור לאתר חשבתי.
פתאום הבריק לי רעיון,
וכתבתי מין בדיחון..."
תיהנו.
ולא, יקיריי,
גם הפעם אין זה סיפור אמיתי. כרגיל, האמת והשקר משמשים בו בערבוביה. למעשה, חצבתי
את רובו ממוחי הקודח, אבל מה זה חשוב?
ותודה
לדבורה'לה סלפ (דבושה גוטמכר) על ההגהה האחרונה והפרגון.
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]
פונקט פאר דער
ארשטע נאכט.
(תרגום:
"בדיוק ללילה הראשון").
סיפורנו מתחיל בתחילת שנות החמישים של
המאה העשרים. הימים היו ימי הצנע, המזון נקנה בצמצום על-פי "נקודות",
כלומר באמצעות תלושי מזון שניתנו במשורה ובקיצוב לכל משפחה, ובגדים ונעליים ראויים
לשמם כמעט שלא נראו בארץ, לבד מנעלי "המגפר" או בגדי עבודה של בית
החרושת "אתא" הזכורים לטוב. השוק השחור פרח, ומשפחות רבות קיבלו חבילות
בגדים ומזון מקרוביהם באמריקה, למגינת לבם של הילדים, שתיעבו את החבילות האלה וראו
בהן ובשוק השחור שבא בעקבותיהן מעשים שפלים, הפוגעים בכלכלתה של מדינתנו הצעירה,
ומחבלים בהקמת בית לאומי במדינה הקטנה שלנו.
אבל האמהות שלנו לא שאלו אותנו. הן ניסו לגדל מזון בכוחות עצמן בגינות
הקטנות שליד הבית, וקנו בשוק השחור מצרכי
מזון שלא ניתן לגדלם בחצר, כי כידוע, ילד שאינו ניזון כיאות בילדותו, עלול, חס
וחלילה, להיות קטן קומה ואף להיפגע במחלות שונות ומשונות בבגרותו. ככה הסבירה להן
האחות פנינה השכם והערב, אז מה פתאום אומרים להן עכשיו קברניטי המדינה שזה לא
נכון?! ואם הן צריכות לבחור בין אמון באחות פנינה או בקברניטי המדינה, אין להן ספק
שהאחות פנינה יודעת יותר טוב!
כשהגיעה חבילה מאמריקה לביתה של אחת
האימהות, מיד נאספו סביבה כל רעותיה ושכנותיה. הן בחנו בעניין רב את המצרכים
ובעיקר את הבגדים הצבעוניים, בעלי הגוונים הגועשים, שהגיעו זה עתה מארץ החלומות
שלא חסר בה דבר. בחבילות המזון לא היו דברים מסעירים, הן הכילו לרוב אבקת מרק,
קופסאות סרדינים ושימורי בשר, שלימים כונו
בשם "לוף", ואומצו בחדווה על ידי שלטונות צה"ל, אבל הבגדים היו
מעניינים למדי. צבעיהם היו חדים ובוהקים, וצירופיהם עוררו גיחוך בקרב הנשים. זכורה
לי, למשל, חליפה אחת שהורכבה מחצאית סגולה כהה ומבריקה מאוד, זרועה בנקודות
ירוקות, ומחולצה אדומה שזהרה בעוצמה מול האור, ומחשופה העמוק הסתיר בקושי טפח
וגילה טפחיים בנדיבות רבה. בימים ההם נהגו
אמהותינו ללבוש לרוב בגדים צנועים, שכופתרו כמעט סמוך לצוואר, ומיעטו להותיר בדל
עור חשוף שיש בו כדי לפרנס את הדמיון.
השמלות נתפרו בידי תופרת ביתית, שהגיעה לרוב אחת לשנה מוקדם בבוקר, השתלטה על רוב
חדרי הבית, והביאה עמה "ז'ורנלים" ובהם תמונות של נשים אלגנטיות השייכות
לעולם אחר.
באחד הימים עברה מפה לאוזן השמועה שלביתה
של שכנתנו שרה הגיעה חבילה מעניינת מאוד מקרוביה באמריקה. "והפעם החבילה הזאת
מכילה בעיקר כותנות לילה," סיפרה אחת השכנות לאמי המבשלת במטבח.
"בואי, נלך לראות איך ישנים
באמריקה," לחשה באוזניי דבורה'לה, חברתי הטובה.
"מה כבר יכול להיות מעניין בכותנות
לילה?" שאלתי. "סתם חבל על הזמן. יותר טוב שנשב לנגן בארבע ידיים."
אבל דבורה'לה לא ויתרה. "ננגן
אחר-כך!" פקדה עליי. "עכשיו נלך לראות כותנות לילה מאמריקה. הן בטח נורא
מצחיקות!"
דבורה'לה מיהרה להזעיק את אמא שלה ואת שאר
השכנות, ואני נשרכתי בעקבותיה ובעקבות אמי לביתה של השכנה. שם, על המיטה הזוגית הגדולה, הייתה פתוחה לרווחה
מזוודת עץ גדולה, והשכנה שרה שלפה מתוכה בזו אחר זו כותנות מפוארות, שטחה אותן על
המיטה, ונופפה בהן כנגד עיניהן המשתאות של השכנות.
הכותנות היו מהודרות מאוד. הפעם לא נצצו
הבדים בזוהר זול מול האור, ולא הבריקו כשהסטת את ראשך בהביטך בהן. תכלת, ורוד
וירקרק שלטו במעמקי המזוודה, והכותנות ההדורות והשקופות עוטרו בשכבות של מלמלה,
בשרוכים מבריקים ובמחשופי ענק. לעתים אפף מעין וילון לבן ושקוף כענן דק את חזית
הכותונת, ושכבות המלמלה הלבנות דמו לגושים בהירים של קצפת. אפילו בסרט "חלף
עם הרוח" או בסרטים של שירלי טמפל וחברותיה לא ראינו בגדים מהודרים כל כך.
הכותונת
האחרונה שנשלפה מן המזוודה הייתה הכותונת המפוארת מכולן. היא הייתה תכולה כצבע
הים, שכבות רבות של בד שקוף זרמו על חזיתה ועל גבה, ופסי מלמלה עשירים עיטרו את
שולי שרווליה ואת צווארונה כגלים של קצף. הנשים הביטו כמהופנטות בכותונת
הנאה, ושרה, בעלת החבילה, מלמלה באידיש:
"פונקט פאר דער ארשטע נאכט, נאך דער
חופה! פונקט פאר דער ארשטע נאכט!"
לא הבנתי את הנאמר, כי בביתנו מיעטו לדבר אידיש.
אבא היה קנאי לשפה העברית, וביקש מאמי ומהשכנות לא לדבר אידיש בנוכחות הילדים. לכן
שימשה שפה זו בביתנו רק כדי לספר דברים שאנחנו, הילדים, לא אמורים לדעת. אבל
דבורה'לה, שהבינה היטב את רזי השפה, פרצה בצחוק רם ומתגלגל. פרצי צחוקה הלכו
וגברו, והיא לא הצליחה לעצור בעדם. הצחוק העלה דמעות בעיניה, והיא ברחה מן החדר
לחצר.
יצאתי אחריה ושאלתי אותה מה פירוש המלים
"פונקט פאר דער ארשטע נאכט!". דבורה'לה המשיכה לצחוק, וסיפרה לי בהדרגה,
בשברי משפטים שהצליחה בקושי רב להבליע בין פרצי צחוקה, שהכוונה היא לכותונת לילה
המיועדת ללילה הראשון שלאחר החופה.
דבורה'לה נשארה בחצר וניסתה להתגבר על
שרידי צחוקה, ואני חזרתי לחדר.
"כמה עולה הכותונת הזאת?" שאלה
אמא.
שרה
נקבה מחיר גבוה, וכל השכנות הביטו באמא שלי בסקרנות.
"את רוצה לקנות אותה בשבילך?"
לא התאפקה אמא של דבורה'לה ושאלה את אמי בלחש.
"לא. חשבתי לקנות אותה לרותי,"
מלמלה אמא.
"לבת שלך?! הרי היא עוד ילדה!"
"נכון," אמרה אמא. "אבל
חשבתי לקנות אותה כדי שתשמש אותה בעוד שנים רבות, כשהיא תתחתן."
"שטויות!" נזפה בה דודתי טניה.
"עד אז תתחלף האופנה פעמים רבות!"
"אמא, את השתגעת?! הרי אני אלך
לקיבוץ כשאהיה גדולה, ושם לא לובשים דברים כאלה! יזרקו אותי מהקיבוץ אם אלבש שם את
הכותונת הזאת!" אמרתי במרי. "אני לא רוצה ולא צריכה את הכותונת הזאת!
היא לא צנועה!"
אבל
אמא לא נכנעה. היא חזרה ומיששה את הבד היקר, בחנה מקרוב את המלמלה הגולשת
גלים-גלים מקו הכתף החשופה ואת הרקמה הצבעונית שנעשתה בעבודת-יד עדינה, ולבסוף
קנתה מהשכנה את הכותונת.
כעסתי מאוד. "סתם בזבזת כסף, אמא!
אני בחיים לא אלבש את הכותונת הבורגנית הזאת!" צעקתי.
אמא אחזה בכותונת בזהירות, קיפלה אותה
באיטיות, והחביאה אותה בתחתית ארון הבגדים החדש והמפואר, שהנגר ולרשטין, אמן
הפורנירים, ייצר למעננו לפני חודשים אחדים.
כשחזר אבא מהעבודה שפכתי לפניו את לבי.
אמרתי לו שהכותונת הזאת מיועדת, כנראה, לנשים לא צנועות, ואני לא רוצה לראות אותה
בבית שלנו. אבא הביט בי באהדה ואמר שאיש לא יכריח אותי ללבוש את הכותונת הזאת בבוא
היום המיוחל, ואני יכולה בהחלט להירגע. לא קרה שום דבר נורא, והכל יבוא על מקומו
בשלום. בתחילה, כששמע אבא כמה עלתה
הכותונת היקרה, קדרו מעט פניו, אבל אחר-כך
גבר חוש ההומור על התדהמה, והוא אמר:
"אני לא מבין למה צריך לשלם כל כך
הרבה כסף בעבור שמלה המיועדת להפשטה כעבור
רגעים אחדים."
אמא
הסבירה לו שזאת לא סתם כותונת פשוטה. היא עשויה מבד יקר הנקרא "מרקיזט",
כי רק מרקיזות לובשות שמלות מהודרות כאלה. אבא הביט בחיוך מלגלג בבד השקוף, ואמר
לאמא שהוא חושב שהשם הזה בא דווקא מהמלים "מרגיז את", ושניהם פרצו
בצחוק.
בשנים הבאות שכנה הכותונת המהודרת בתא
נפרד ומיוחד בארון הבגדים החדש שלנו. אני התעלמתי ממנה, ולעתים דחפתי אותה למעמקי
הארון כדי שלא תבלוט ולא תעמוד מול עיניי. אבל אמא נהגה להביט בה תכופות, להחליק
עליה בידיה, לפרוש אותה על השולחן הגדול, ולעתים, כשנדמה היה לה שהכותונת התקמטה
מעט בארון, הייתה שולפת את המגהץ ומחליקה עליה בזהירות, כדי שקפליה וכיווצי המלמלה
שבחזיתה לא ייפגעו או ייחרכו חלילה.
במרוצת השנים הפכה הכותונת להיות אזרחית
מכובדת בביתנו, ואפילו שם הענקנו לה. היא נקראה 'פונקט פאר דער ארשטע נאכט'. וכך
שמעתי לא פעם את אמא מספרת לשכנות שהיום היא עומדת לגהץ שוב את 'פונקט פאר דער
ארשטע נאכט', או שהתופרת הביתית שלנו, הבקיאה מעין כמוה בענייני אופנה בינלאומיים,
סיפרה לה השבוע ש'פונקט פאר דער ארשטע נאכט' עדיין אופנתית, ומחירה באמריקה הגדולה
מרקיע שחקים.
כשסיימתי את בית הספר ויצאתי להכשרה
בקיבוץ, התלבטה אמא אם עליה להכניס למזוודה שלי גם את 'פונקט פאר דער ארשטע
נאכט', אבל אני הסברתי לה שהכותונת הזאת
תישאר בלא שימוש, ואינני רוצה שחברותיי יראו אותה ויקניטו אותי בגללה, וכך נשארה
'פונקט פאר דער ארשטע נאכט' בארון הבגדים, וחיכתה לעתים בקוצר רוח ולעתים בסבלנות
מופלגת ליומה הגדול, ואילו אני הסתפקתי בפיג'מה תכולה מתוצרת בית חרושת אתא,
שרקמתי עליה בחוט אדום את המספר 54, מספר
המכבסה שלי בקיבוץ, ואת 'פונקט פאר דער ארשטע נאכט' שכחתי לגמרי.
כעבור שנים אחדות עזבתי את הקיבוץ והתחלתי
ללמוד באוניברסיטה. בתום השנה השנייה ללימודיי הכרתי את האיש העתיד להיות בעלי, ושבועות
אחדים לאחר שהכרנו החלטנו להתחתן. אמא לא
הבינה מדוע אנחנו ממהרים, ושאלה אם אני, חלילה, בהריון, הסברתי לה שאינני בהריון,
אבל כך החלטנו וכך נעשה.
השבועות שלפני החתונה היו שבועות מאושרים.
אהבתנו פרחה, והרבינו לשוחח על המשפחה שנקים, על ריהוט הדירה הקטנה שנשכור לאחר
החתונה ועל העתיד המשותף המצפה לנו. היינו
בטוחים שאנחנו עושים את הצעד הנכון, ולא הקשבנו להורינו, שדחקו בנו לדחות את
החתונה כדי שנכיר זה את זו כראוי לפני שנקשור את גורלנו ביחד. לגלגנו על דבריהם,
והימים עברו עלינו בקניית כלי בית, בחיפוש דירה ובתכנון החתונה הממשמשת ובאה.
בבוקר יום החתונה נתקפתי פתאום חרדה. אולי באמת הורינו צודקים? מדוע אנחנו
נחפזים כל-כך? האם אינני עושה את טעות חיי היום? ואולי אפשר עוד לבטל? אמנם האולם
כבר נשכר וההזמנות נשלחו, אבל הרי אינני חייבת להתחתן דווקא היום! שום דבר לא בוער
לי! מוכת חרדה ביצעתי כאוטומט את כל
הפעולות שמבצעת כלה צעירה לפני חתונתה. הלכתי למקווה, לשיחה עם הרבנית, למספרה,
לקוסמטיקאית ולסלון הכלות, וכל אותה עת ניקרו בלבי חששות, חרדה נוראה ופחדים מן
העתיד.
"אלוהים!" ביקשתי את בורא העולם
בלבי. "אלוהים! תן לי אות! תן לי סימן שאינני טועה כשאני הולכת בעקבות לבי,
ואינני מקשיבה לקול ההיגיון!" אבל אלוהים, כמנהגו, שתק ולא ענה לי דבר. הוא
בוודאי היה עסוק בשעה זו בעניינים חשובים יותר, ולא היה לו זמן כדי להרגיע אותי.
שעה קלה לפני החופה הגיעה אמי ובידה
מזוודה גדולה. היא הניחה את המזוודה
העשויה עץ על המיטה שבחדרי השכור, עיניה
מלאו אור, והיא נראתה כמשתחררת מעול כבד וכאילו ירדה אבן כבדה מלבה.
"תנחשי מה הבאתי לך במזוודה
הזאת?" שאלה אמא, וחייכה אליי בנעימות.
"אני לא יודעת, אמא."
"הבאתי את 'פונקט פאר דער ארשטע
נאכט'! אמרה אמא בתרועת ניצחון, בעודה פותחת את המזוודה ושולפת מתוכה את כותונת
הפלאים.
"אבל אני שונאת אותה! אני שונאת כל
מה שהיא מייצגת! אני לא אלבש אותה!" אמרתי בתוקף.
אמא
לא הבינה. "למה?! הרי הכותונת הזאת חיכתה לך כל-כך הרבה שנים!" שידלה
אותי.
"אמנם עזבתי את הקיבוץ, אבל אני לא
מתכוונת לבגוד בערכים שלי!" אמרתי
והחזרתי את הכותונת למזוודה.
"ומה תלבשי בלילה?" שאלה אמא
בכעס.
"אלבש
את הפיג'מה הכחולה שקיבלתי במחסן הבגדים בקיבוץ."
"ללילה הראשון?!" שאלה אמא.
"ללילה הראשון תלבשי פיג'מה של אתא כש'פונקט פאר דער ארשטע נאכט' מחכה
לך?!"
"כן! אמרתי. "אני שונאת אותה!
הכותונת הזאת מאוסה בעיניי!"
אמא הביטה בי בתימהון מהול בכעס, ואחר-כך
אספה בשתיקה את הכותונת והחזירה אותה למזוודה.
החתונה הייתה רבת משתתפים, היין נשפך
כמים, רבעי העוף הצלויים נאכלו בתיאבון, וראשי חישב להתפוצץ מן המתח ומן החרדה.
אמנם בעת החופה פגו מעט פחדיי, ושוב ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון, אבל אחר-כך,
כשעמדתי במרכז האולם, מוקפת אדם, מחייכת בלא לאות בשפתיים כואבות ומסתירה את כאב
הראש הנורא, שוב לא ידעתי אם בחרתי בדרך הנכונה או נהגתי בפזיזות.
סוף-סוף
הסתיימה החגיגה. המוזמנים פנו לבתיהם, ואנחנו נסענו לדירתנו הקטנה, המטופחת, שריח
טוב של רהיטים חדשים עלה ממנה. לא קנינו
כורסאות או שולחן סלוני, אבל הייתה בה מיטה נוחה ושולחן אוכל פשוט, עטוי פורמאיקה
ועטור כיסאות מרופדים פלסטיק, והיא נדמתה לנו ממש כארמון.
לבשנו פיג'מות. גם בעלי הטרי, שעזב את
קיבוצו לא מכבר, לבש פיג'מה תכולה של אתא, דומה כשתי טיפות מים לפיג'מה שלי.
הוא כנראה התבלבל, חשבתי. הרי הוא לובש את
הפיג'מה שלי!
"תראה," אמרתי לאיש שלי בהיסוס.
אני חושבת שאתה טועה, שזאת הפיג'מה שלי..."
"לא מה פתאום?! זאת הפיג'מה שלי מהקיבוץ," ענה האיש שלי
וחייך.
הסתכלתי בו שוב. על מכנסי הפיג'מה שלו היה
רקום בחוט אדום המספר 54. עתה לא היה לי ספק שהוא טועה.
"אבל זה המספר מהמכבסה של הקיבוץ
שלי!" אמרתי. "מספר המכבסה שלי הוא
54!"
"באמת? איזה מין צירוף מקרים! זה היה
גם מספר המכבסה שניתן לי בקיבוץ שלי," ענה אישי בחיוך חם וכובש וחיבק אותי
בזרועותיו.
הנה, כך קיבלתי מאלוהים את האות שאליו
התפללתי. כנראה שהאלוהים הזה אמנם זקן מאוד, אבל לא תמיד הוא עסוק יותר מדי,
ולפעמים יש לו זמן גם לשלוח לנו אותות המורים לנו את דרכנו.
רותי יצחקי-ריכטר
11 באוגוסט 2008
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]