שלום לידידיי ולקוראיי

 לפניכם הפרק החמישי בנובלה "דין של אהבה", שמעולם לא פרסמתי.  (למצטרפים החדשים: כדי לקרוא את ארבעת הפרקים הראשונים במדור זה יש לדפדף מעט לאחור).

אני חוזרת על בקשתי לקבל מכם ביקורת על הנובלה. בעיקר אני מבקשת לדעת מהם פגמיה  וחסרונותיה, כדי שאוכל לתקנם לפני שאציע אותה לאחד המו"לים.

אין צורך להבין בספרות כדי לבקר. אנא כיתבו את התרשמותכם האישית.

בתודה

רות ריכטר [email protected]

 

פרק 5: לילי

        נועה'לה פגועה ואני לא יודעת איך לעזור לה. היא בקושי  אוכלת, אינה הולכת לבית הספר, וכל היום מסתגרת בחדר שלה ובוכה. היא לא מנגנת כמו שנהגה לעשות כשהיה לה קשה או כשרצתה לפרוק את ייסוריה, ולא מניחה לי, ליוסף, לנורה  או לגיורא להיכנס אליה.

        היא באה אליי באחד הבקרים, כשהקדימה לחזור מבית הספר בתואנה שאינה מרגישה טוב, ושאלה בעזות מצח למה שיקרתי לה. היא תמיד חשבה שאני האדם הישר ביותר בעולם, והנה, שיקרתי לה! אמא שלה התנהגה כמו זונה, והרסה את המשפחה של החברה הכי טובה שלה, ואני מספרת לה סיפורים כמו לתינוקת! והכל, כן! כן! היא מתכוונת לומר שהכל! הכל-הכל-הכל היה שקר אחד גדול!

        ניסיתי ללטף לה את השערות ואת המצח, אבל היא דחפה את ידי ולא הניחה לי לגעת בה. אחר-כך גמגמתי נורא. אמרתי שהיא לא מבינה שום דבר. שהתכוונתי לספר לה הכל כשתגדל, ולא חשבתי להסתיר ממנה דבר. היום היא עדיין ילדה, ולא יכולה להבין ולשפוט אותנו על מה שקרה בעבר. אמרתי שהחיים הם לא רק מה שנראה לעין, ואי-אפשר לראות הכל רק בצבעים של שחור ולבן. אמא שלה לא התנהגה כמו שאמא של דורון אמרה. היא הייתה אישה נהדרת! אישה מקסימה ונפלאה!

        "את גידלת אותי רק בגלל דין התנועה! חשבתי שגידלת אותי מפני שאהבת אותי!" הטיחה בפניי ופרצה בבכי.

        הכחשתי.  אמרתי שאינני יודעת מאיפה אמא של דורון לקחה את השקר הנבזי הזה. תינוקת לא מגדלים בגלל דין התנועה אלא רק באהבה אמיתית וכנה כמו שאני  אוהבת אותה.

        נועה אמרה שהיא רוצה לקבל את המכתב של יעל עכשיו. מיד! הרי זה מכתב שלה! הוא מיועד רק לה, ואין לי או לגיורא זכות למנוע אותו ממנה!

        הסברתי שאני צריכה לדבר עם גיורא, כי הבטחנו ליעל לתת את המכתב רק כשימלאו לבתה שמונה עשרה.

        נועה הייתה נסערת מאוד. היא צעקה ואמרה שלא אכפת לה! לא אכפת לה שום דבר! היא לא תלך יותר לבית הספר, לא תכין שיעורי בית ולא תדבר אתי ועם גיורא ועם נורה ואפילו עם יוסף! אפילו אתו! היא לא תדבר אתנו עד שתקרא את המכתב!

        חזרתי והבהרתי לה שאני חייבת להתייעץ עם גיורא. היא אמרה בעצב ששתינו יודעות יפה מאוד שהוא לא יסכים, כי גיורא תמיד מתגאה שאף פעם הוא לא מפר הבטחות. והיא לא צריכה את הטובות שלי. היא פשוט תלך לבקר את סבתא אלזה, שבטח תספר לה הכל, כי סבתא לא מפחדת מגיורא, ועושה רק מה שבראש שלה.

        נפגעתי. לא יכולתי לשאת את כעסה ואת נזיפותיה. סלחתי לה מיד על שכינתה אותי בכעסה "שקרנית", אבל קשה לי לסלוח לה כשהיא חושדת שגידלתי אותה רק בגלל 'דין התנועה'.

        דין התנועה?! איך אפשר לגדל ולאהוב ילדה בגלל דין התנועה?! איזו שטות!  הרי אני אוהבת את הילדה הזאת בכל לבי ובכל מאודי, וארז שלי מקנא ואומר שאני מעדיפה אותה על פניו!

        כבר אז, כשעוד הייתי ילדה בקריית הפועלים, שנאתי את המושג המתועב הזה, שבשמו רמסו את הפרט לטובת הכלל ועשו המון עוולות. בגללו נאלצתי לעבור מ"השומר הצעיר" לתנועת "הנוער העובד", כי חבריי הקצינו את עמדותיהם, וצידדו בקומוניזם הרוסי, וכשניסיתי להביע את דעותיי הנוגדות את השקפותיהם הסתערו עליי והשתיקו אותי בשם הקולקטיביות הרעיונית שהייתה נהוגה אז בתנועה שלנו. עזבתי את התנועה אבל לא הועלתי הרבה, כי בגלל הפילוג בקיבוץ שאליו הצטרפנו נאלצתי להיפרד מגיורא ולעבור עם עידו התינוק לקיבוץ אחר, ומשפחתנו כמעט נהרסה. הייתי צעירה מאוד, עוד לא מלאו לי עשרים, וכדי להציל את חיי המשפחה הוכרחתי לוותר ולחזור לבסוף לקיבוץ של גיורא, אף על פי ששילמתי על כך מחיר כבד. כל היום שמעתי את דברי ההבל  על הקומוניזם הרוסי המופלא, ולא יכולתי להשיב או להביע את השקפותיי. מהר מאוד הפכו הוויכוחים הפוליטיים למריבות אישיות ולהאשמות הדדיות, ואני עדיין זוכרת את מבטי האיבה הדוקרים בגבי בחצר הקיבוץ ובחדר האוכל  ואת לחשושי ההאשמות של הלשונות הרעות: "בורגנית", "בוגדת", "צבועה המכסה על דעותיה" ועוד ועוד...

         אבל עוד לפני כן, כשהיינו ילדים בתנועה, כבר טעמנו את טעמו המר של "דין התנועה". אני זוכרת, למשל, את משפט החברים האכזרי שערכו ליוסף בחסות התירוץ הנורא של "דין התנועה", כשמצא בחולות את השעון שאיבד שם גיורא, וסירב להחזיר אותו. אני זוכרת איך כולם כינו את יוסף "גנב", ואחר-כך גירשו אותו מהתנועה, מהמקום היחיד שהיה לו לבית. אני עדיין שומעת את גיורא המתלהם ואת יעל שתמכה בו, וזוכרת איך צחקו לי כשהתנגדתי והתקוממתי. בכל להט נפשי הצעירה התקוממתי! חרם הוכרז על יוסף, ואיש מלבדי לא דיבר אתו. הם החרימו וגירשו אותו מהתנועה רק בגלל "דין התנועה" הבזוי, שבשמו נעשו כל כך הרבה  מעשים של רשע. אחר-כך החרימו החברים גם אותי, כי לא הסכמתי למלא את גזירת החרם הנוראה. ואת מעשה הנבלה הזה יזם גיורא בשם "דין התנועה"!

        עדיין אני חשה באור העמום, הנשפך בזרזיף קמצני ממנורת חשמל עירומה המשתרבבת מתקרת הצריף הקטן של 'קן התנועה', ומתנדנדת כמטוטלת חסרת אונים כשמרעידה הרוח החורפית את קירות הצריף הרעוע. אני יכולה לחוש בחום פניי שבערו כשניסיתי להגן  על יוסף, שלא הכחיש כי שלח את ידו ברכושו של אחר, ובאוזניי עוד מצטלצל נאום ההגנה שנשאתי כדי שיסלחו לו ולא יגרשוהו חבריו מקבוצתנו הקטנה.

        היה אז ערב ראשון של חורף. רוח קרה נהמה בחוץ, חוללה בצמרות הברושים הזקופים, הנעים כמתפללים אל קצה האופק, והשמיעה צלילים קודרים כשהרעידה מיתרים סמויים של אוויר קר. בכוח רב הכתה הסערה בגג הפח הגלי, הסדוק, החופה על תקרת העץ הישנה של הצריף הקטן, וגל קור ראשון צמרר את העור. מרחוק עלתה המיית הים החדגונית, המלווה תמיד את החיים בשכונה החולית, ולפעמים שאטה רכבת במסילה הסמוכה, ושריקתה הדקה התערבלה בקולות הגלים וביללת הרוח ונטמעה בהם.

        אותו יום בא יוסף לצריף הקטן ושרוולי חולצתו מופשלים. שעונו היקר של גיורא התנוסס בגאווה על פרק ידו הרזה, והוא נופף בו מול פני חבריו כאומר: הנה גנבתי! ואתם, המתיימרים להיות טהורים, נבחרים מעם, מה תעשו בי?

        תחילה ניסינו לשדל אותו: "השתגעת?! החזר מיד את השעון!" רשפנו לעברו בזעם, אך הוא, כמתגרה, סירב לשמוע. "הוריו של גיורא יכולים לקנות לו שעון אחר, אבל הוריי עניים ולא יוכלו לקנות לי שעון! ואיפה הרעיונות היפים שלכם על שוויון?! מצאתי את השעון בגבעות ולא אחזיר אותו!"

        אחר-כך פרצה מהומה. קולות רמים התערבבו זה בזה, וקולותיהם של המחמירים גברו על קולותיהם של המסנגרים. גיורא התקשה להשקיט אותנו, והציע לערוך ליוסף משפט חברים.

        "לא!" אמרתי. "נדחה את הדיון לפעם אחרת! עד מחר יסכים יוסף להחזיר את השעון!"

        דבריי נבלעו בהמולה הגדולה, ויעל, מנהיגת הקבוצה, קמה ואמרה בלשון נמלצת של סיסמאות, שבימים ההם נהגנו להשתמש בה רק כשהתווכחנו על אידיאלים ורעיונות נשגבים: "לא נסלח! נוקיע את הגנב מקרבנו! והיה מחננו טהור!" ואחר-כך, כמתגברת על סערת רגשותיה ומכריחה את עצמה למשול ברוחה, הוסיפה בקול כבוש:        "אנחנו לא יכולים להקים קיבוץ עם גנבים!"

        יעל הייתה המנהיגה. כיבדנו את תבונתה, את הגיונה השקול ואת נועם דרכיה. אבל הפעם קוממו אותי דבריה הרעים, כי הבחנתי בהם ברשעות מסותרת ובעריצות של מנהיגים. בלהט ובפנים סמוקות ניסיתי להרגיע במענה רך את חבריי הכועסים, וביקשתי לסתור את דברי יעל: "חבר'ה, איך אתם מתנהגים?! הרי יוסף רק מנסה להתבדח, לעורר תשומת לב! אני מציעה שנלך עכשיו הביתה ונדחה את הדיון למחר!" 

        דבריי הוחרשו בלהט הוויכוח. "ככה לא מתנהג חבר תנועה!" קם ואמר אחד החברים. "אצלנו אסור שיקרה דבר כזה!"

        "נוקיע את הגנב מקרבנו!" חזרה וקראה יעל בלהט, ושוב ראיתי שרשע וכוחניות שולטים במבטה של המנהיגה. לפתע פסק יוסף להיות 'יוסף שלנו', והפך להיות "הגנב הזה"! כגל שחור גאה בחברי החבורה פרץ של שנאה אל החריג, המורד, השונה, הקורא תיגר על ערכינו המקודשים.

        "יעל, איך את מדברת?!" קראתי ברוגז. "איך את יכולה לדבר ככה על יוסף שלנו?! למה את רוגמת אותו במלים?! למה את מגרשת אותו?! והרי כדי לנסות אותנו לקח יוסף את השעון! לכן בא דווקא היום בשרוולים מופשלים!"

        דבריי שוסעו בקריאות אכזריות: "אנחנו לא צריכים גנבים אצלנו בקיבוץ!" "מי שגנב פעם אחת, יוסיף ויגנוב עוד ועוד!"

        ושוב חשתי שלא בגלל השעון מנדים חבריי את יוסף, אלא מפני שקצה נפשם בנער הפרוע, המעמיד אותנו במבחן, מטיל ספק בחלומותינו, ומורד בחוקיה המקודשים של חברתנו הקטנה. מגרשים הם אותו מ"קן התנועה", מהבית הנפלא הזה, המלא חום, חיבה, אחווה ורעות, כי הוא מעז להיות שונה!

        שעות רבות ישבו החברים בחדר הקטן והדחוס, ורק לפנות בוקר נערכה הצבעה ונפלה ההחלטה הנוראה: יוסף יסולק מקבוצתנו, ולא יורשה לו עוד לחזור אליה. שוב לא יהיה אחד מחברינו, לא יצטרף לטיולינו, ולא יקים אתנו את הקיבוץ הנכסף. אין לו מקום בקבוצה. חרם הוכרז עליו, ונאסר על חבריו לשוחח אתו.

        ידעתי שלא אקיים את החרם. לעולם לא אוכל לקיים את "דין התנועה" הנורא הזה! אמנם לא השכלתי למנוע את גירושו של יוסף, אבל לא אנדה אותו. ידידי הוא,  ולא אוכל לנתק אותו ממני.

        למחרת ניסיתי לשוחח עם יוסף בבית הספר ולשדל אותו להחזיר את השעון, אבל הוא לא ענה לי, ודימיתי שהוא רוצה לומר לי בשתיקתו: עזבי אותי לנפשי! איני רוצה ברחמייך! גם בימים הבאים ניסיתי לחזור ולשוחח עמו, אבל הוא התרחק ולא ענה. שוב ושוב חזרתי וניסיתי להעביר את רוע הגזירה בשיחותיי עם יוסף ועם חבריי, ולא העליתי דבר. יוסף המשיך להיות מוחרם ומנודה בשם דין התנועה האכזר.

        כשנודע לחבריי שהפרתי את החרם, נידו גם אותי, וגיורא, שהיה החבר שלי, האהוב שלי, שהצהיר באוזניי שהוא אוהב רק אותי, לא דיבר אתי והתעלם מנוכחותי. כמצורעת הייתי בעיניו, ואף שאהב אותי אז  אהבת אמת, היה לו האומץ המפוקפק לטעון באוזניי שעליו להחרים ולנדות אותי כדי לשמור על "דין התנועה"! איזו איוולת! איזו טיפשות! ממש פשיזם! אבל כך נהגו אז גם בחברת המבוגרים. בקריה שלנו, למשל, היו כאלה שהחרימו ונידו את כל מי שנחשד בנטייה לתנועה הרוויזיוניסטית או לארגוני המרי, ולא רק אצלנו בקריה נהגו ככה. בקיבוצי הקיבוץ המאוחד התפרקו משפחות בעת הפילוג, וילדים נקרעו מהוריהם בגלל ויכוחים אידיאולוגיים, שהיום כבר איש אינו זוכר את סיבותיהם.

        רק כשבאתי לנחם את אלזה כשנפטר היינץ, ביקש גיורא את סליחתי, וכשראיתי את דמעותיו בימי השבעה סלחתי לו.

        שנים רבות אחר-כך, באחת ממריבותינו, הזכרתי לגיורא את התקופה הרעה ההיא, והאשמתי אותו על שנהג כך בי וביוסף, והוא התנצל ואמר: "אבל היינו אז רק ילדים, לילי! ומה פתאום נזכרת בזה עכשיו?" אבל הוא לא היה אז ילד! הוא היה כמעט בן עשרים, "קומונר", המדריך המבוגר שלנו, והיה צריך למנוע את החרפה ואת העוול  המציקים לי עד היום.

        עכשיו מכריזה ילדתי שגידלתי אותה בגלל דין התנועה! דווקא אותי, ששנאתי את המושג הזה ואת החטאים שנעשו בשמו!

        אני חושבת שעזבתי את הקיבוץ, כי לא יכולתי לשאת את הפגיעה בפרט, שנעשתה, כביכול, למען הכלל. לא יכולתי לשאת את עריצות הרוב. אולי מי שנולד מנהיג, כמו גיורא, יכול לשאת  את אלה ביתר קלות, אבל אני אינני מנהיגה. אני לא יכולתי.

        נכון ששיקרתי לנועה'לה. אמרתי לה שאמה הייתה אישה טובה, נפלאה, יפה וחכמה, ולא סיפרתי לה את האמת. לא סיפרתי שגם לאחר מותה של יעל אינני רוצה לסלוח ולהתפייס. אני  רוצה לדבוק בשנאתי. יש ניחומים בשנאה ובמרירות, ואינני רוצה להרפות מהן. הן טובות לי!

        לפעמים עוד מהדהדים בזיכרונותיי דבריה של יעל, שפרצה באחד הימים לביתי לאחר נתק ארוך והטיחה בי בסערה: "תשמעי, לילי, אני רוצה להגיד לך משהו חשוב מאוד. אני יודעת שהדברים נשמעים דרמטיים, אבל אני עומדת למות. כן, לילי. למות! אני מבקשת שתבטיחי לי בהן צדקך שתגדלי עם גיורא את הילדה שלי! זאת ילדה, לילי. נבדקתי  ואני יודעת, ואפילו שם כבר נתתי לה. החלטתי לקרוא לה נועה."

       הייתי אז בהריון עם ארז, והסתכלתי ביעל במבט נדהם. פניי סמקו, עיניי התרחבו והתרוצצו בחוריהן בבהלה, ואגלי זיעה בצבצו במצחי. בשתיקה זועמת נעצתי את עיניי ביעל הסוערת, ולבי הלם בחוזקה. יעל הולכת למות?! לא! זה לא יתכן! היא רק אומרת ככה! היא משקרת כדי שאסלח לה! זה לא ייתכן! חוצפה שכזאת! חוצפה בלי גבולות! אני אגדל את הילדה שלה?! את הילדה הזאת?!  קמתי פתאום בתנועה החלטית מכיסאי ויצאתי מהחדר, אלא שיעל לא הניחה לי, ובאה בעקבותיי למסדרון.

        "אני רוצה שתישבעי לי שתגדלי את הילדה שלי בבית שלך," המשיכה יעל.  "לא במוסד, לא בפנימייה, לא במשפחה אומנת, לא כילדת חוץ בקיבוץ אלא רק בבית שלך! תגדלי אותה יחד עם התינוק שייוולד לך, כמו שגידלת את ילדייך הבוגרים, את עידו ואת סמדר. את כמו אחותי היום, לילי, ותדעי לך שעל אף מה שקרה, ועל אף העוול הנורא שגרמתי לך  את עדיין אחותי!"

        אני זוכרת שפרצתי  בצחוק לעגני.

        "אל תצחקי לי עכשיו את הצחוק המר והרע שלך, לילי. הוא לא מתאים לך! גם אחיות אמיתיות רבות וכועסות, אבל אחר-כך הן יודעות שעליהן להשלים ולהתפייס, כי אין להן מוצא אחר. הוריי נפטרו, אין לי אחים ואחיות, ואת היחידה שנותרת לי מלבד גיורא."

        "את... את... את מ... מ... משו... משו... משוגעת, יעל!" אמרתי ונשמתי עמוקות כדי להתגבר על הגמגום הארור כמו שלמדתי פעם בקורס לריפוי הדיבור. אחר-כך המשכתי: "את...את... את  סתם... סתם... סתם  אומרת ככה! את לא תמותי!

    יעל הביטה  בי במבט של השלמה, ולא היה רוגז במבטה כשענתה בקול שקט:

     "לא, לילי, את יודעת שאינני משקרת לך. אני דורשת ממך בשם ידידותנו הישנה שתגדלי את הילדה שתיוולד לי. אל תדברי אליי, לילי,  אבל תגידי לי רק שאת מסכימה לגדל את הילדה שלי! רק את זה אני מבקשת ממך כדי שאוכל למות בשקט! בבקשה! עני לי!" יעל  תפסה פתאום ברקותיי, קירבה אליה את ראשי, והביטה  לתוך עיניי. "את תגדלי אותה, לילי! את תגדלי אותה, ובלבך תודי לי על הילדה הזאת שאני מניחה לך!"

        גם יוסף רצה בילדה. אני זוכרת היטב את דבריו: "אני רוצה לגדל את הילדה הקטנה הזאת. למה שלא יהיו לנו שני ילדים? הרי לא נפקיר את התינוקת!"

         "באמת?! ומדוע לא?! ואולי עליי להיכנע ל'דין התנועה'?!" הרמתי את קולי בכעס, ונימה מרה של לעג נשמעה בדבריי הקשים.

        "אפשר לקרוא  לזה גם ככה," אמר  יוסף בשלווה וחייך.

         כעס כבוש נשמע בקולי כשעניתי:

        "א... א... א... אתה לא... לא... לא יו... יו... יודע מה... מה... מה אתה מדבר!" שוב עצרתי בדיבורי כדי לנשום נשימה עמוקה והמשכתי בשטף: "אתה לא מבין בכלל מה אתה סח! לגדל שני תינוקות קטנים בבת אחת?! הרי זה קשה כמו גידול תאומים! זה יהיה סופה של  הקריירה החדשה שלי. לא אוכל ללמד באקדמיה או לנגן עם החמישייה שלי. מעולם לא היה לך ילד משלך, ולכן אתה לא יודע מה פירוש הדבר!"

        "את לא מוכרחה להחליט עכשיו, לילי, ואל תתרגזי כל כך! בבקשה, לילי, אל תתרגזי!" ביקש יוסף והמשיך ללטף את ידי.  

        הייתי נחושה בהחלטתי, אבל יעל לא הרפתה. באחד  הימים, כשסיימתי לשחות בבריכת מועדון הספורט החדש שנפתח בשכונה, ונכנסתי למסעדה כדי לשתות קפה של שחרית, ראיתי צל אדם מעיב על כתמי השמש הצהובים המרקדים על שולחן הפורמייקה הלבן. נשאתי את עיניי לראות מי הזר הבא לשבת ליד שולחני בלא נטילת רשות, ועיניי פגשו בעיני יעל.

        "ידעתי שתהיי כאן, לילי, ולכן באתי," אמרה יעל בקולה ההחלטי. "אני רוצה להזכיר לך מה שביקשתי ממך. אני רוצה לבקש ממך שוב שתגדלי את הילדה שלי. אני מתחננת לפניך שתגדלי אותה, שתעזרי לגיורא לגדל אותה! ותדעי לך, לילי, שאפילו אם לא תחזרי לגיורא, את חייבת לעזור לו לגדל את נועה!  את חייבת לעזור לו אפילו אם תבחרי להישאר עם יוסף. אני יודעת שיוסף  יאהב את הילדה, ואני חוזרת ומבקשת ממך שתבטיחי לי בהן צדקך שלא תזניחי אותה! אני יודעת שמעשה נורא עשיתי, ופגיעה איומה פגעתי בך ובילדייך, אבל תביני שלא הייתה לי ברירה. אהבתי את גיורא מהיום שבו  ראיתי אותו לראשונה, אבל הוא היה שלך, ולי לא נותר אלא לצפות מרחוק בך ובאושרך ולקנא. את זוכרת את הטיול הלילי שלנו לגשר של החצבאני? כן, אז, כששאלת אותי את מי אני אוהבת, ואני בכיתי ולא רציתי לומר לך? הרי לא יכולתי לספר שאני אוהבת את גיורא! את האיש שלך! ואני ראיתי במשך כל השנים האלה את אושרך וקינאתי. קנאה איומה קינאתי בך. קינאתי בגלל גיורא ובגלל הילדים ובגלל הנגינה ובגלל האושר הנפלא שנפל בחלקך. מדוע היה לך הכל ולי לא היה דבר?! הרי לא היה בזה צדק! ואחר-כך חלפו השנים, ולא יכולתי לאהוב גבר אחר. ניסיתי, לילי, ניסיתי להכיר ולאהוב גברים אחרים, אבל לא יכולתי להיות אתם. לא יכולתי לשכב אתם. רק בגיורא רציתי. אלוהים! כמה רציתי בו! לפעמים חשבתי שדעתי תיטרף עליי בגלל תאוותי אליו! לא יכולתי לסלק אותו ממחשבותיי ולא יכולתי לסלק אותו  מלבי. השנים חלפו, ופחדתי שאזקין ולעולם לא יהיה לי ילד. ואני מאוד רציתי ילד, לילי. פתאום כל השאר לא היה חשוב. ראיתי שאין חשיבות לעבודתי בבית הספר לרפואה, למאמרים המדעיים שפרסמתי ולקונגרסים המקצועיים שנסעתי אליהם. שום דבר לא היה חשוב עוד! אז החלטתי לפתות את גיורא. לא. לא ידעתי שאני חולה. הגידול הרע הזה הופיע אחר-כך. המחלה התגלתה רק במשך ההיריון. אני רופאה, לילי, ואני יודעת להבחין בסימנים. עכשיו עוד אין לי כאבים חזקים, אבל גם זה יבוא, ואני חוזרת ומצווה לך את ילדתי, לילי. את שומעת?! זאת צוואתי לך! את חייבת לטפל בה ולגדל אותה!"

        הסתכלתי כלא רואה באישה הנסערת, המדברת בלהט שאינה יכולה להפסיקו, ולשוני דבקה לחכי.

        "גיורא יחזור אליך, לילי. הוא יבקש אותך לאחר מותי שתחזרי אליו. שתקבלי אותו. שתסלחי לו. אולי לא מיד, אבל בוודאי אחרי שנה או שנתיים. אני מכירה אותו היטב ויודעת. בתחילה הוא יהיה אדם שבור. הוא יישבר כמו שרק האנשים החזקים יודעים להישבר, אבל אחר-כך הוא יחזור אלייך. את רואה, לילי, אני רק השאלתי אותו ממך לזמן מה... שנים רבות קינאתי בך על אהבתכם ועל שילדת את ילדיו, ואפילו קינאתי על הזכות שלך לעשות למענו כל מיני דברים פשוטים, ובלילה, כשנדדה שנתי, חשבתי שאולי עכשיו הוא בא אלייך. עכשיו אתם שוכבים ואוהבים, ורק אני נידונה לבדידות. אין לי איש בעולם, ואני מכורה לאהבתי המקוללת לאיש הזה, שאינו יודע ואינו מנחש שאני אוהבת אותו. כרעל מתוק הייתה לי אהבתי הממכרת, כקללה שאינה נגמרת, כטרגדיה יוונית שסופה נגזר מראש ואינני יכולה להיפטר ממנה. אחר-כך חשבתי שאם אשכב אתו, אולי אגמל מאהבתי חסרת הסיכוי. לכן פיתיתי אותו, וזה לא היה קל. הרי בעל עקרונות הוא! פיתיתי אותו באחד הכנסים המדעיים בגרמניה, שאת, כהרגלך,  לא רצית להילוות אלינו כשנסענו אליהם, כי ראית פושע נאצי בכל גרמני מבוגר. שם, בבית המלון, סיפרתי לו ושכבתי אתו לראשונה. ואחר-כך כבר לא יכולנו להינתק. הנה, רצית לדעת איך  זה התחיל, ועכשיו את יודעת."

        יעל פסקה לדבר. היא התנשמה בכבדות, ואני המשכתי לנעוץ  את  מבטי בקיר. אחר כך גמגמתי בקול ניחר:

        "מה... מה... מה  את...את... את  רו... רו... צה מ... מ... ממני?! מה את דורשת ממני?! ודאי שלא אוכל לגדל את הילדה שלך! ומדוע את חושבת שאני חייבת לך משהו?! לך, שגרמת לכל הסבל הזה! מדוע את בטוחה שאסכים לעזוב את יוסף ולחזור לגיורא?! מדוע אתחושבת שסליחתי מובטחת?! אני לא חייבת להיענות לעול הנורא הזה שאת מטילה עליי! לא, יעל, אני לא אמלא הפעם את הגזירה המגוחכת הזאת."

        "את תמלאי אותה, לילי. את תרצי למלא אותה! אני יודעת שכך יהיה,"  אמרה יעל וקמה ממקומה, היא טפחה קלות על שכמי ויצאה בחופזה מהמסעדה.

        יעל חזרה שוב למחרת. גם הפעם ישבתי במסעדה, ומבט של תדהמה עמד בעיניי כשהתקרבה לשולחני. היא חייכה חיוך מהוסס, פניה הרציניות חוורו, וכתמי ההיריון הכהים שיוו להן מראה מנוכר ומכוער. עיניה היו אדומות וטרוטות, והיא כבשה אותן בקרקע ולא הישירה אליי את מבטה  כהרגלה.

         "אוה, הנה את, לילי. חששתי כבר שאאחר ולא אמצא אותך!" אמרה בקול צרוד. היא התנשמה נשימות קטועות וחטופות, ומיהרה לשבת בכיסא הפנוי שלידי. "את שומעת, לילי, אתמול נבדקתי, והרופא אמר שהגידול מתפשט, והוא מאוד-מאוד-מאוד לא טוב! הוא ניסה לשכנע אותי להפסיק את ההיריון, אבל לא הסכמתי. אני לא אפגע בילדה שלי! את יודעת שאינני מאמינה באלוהים, אבל לפעמים אני חושבת שאולי נענשתי על החטא הכבד שחטאתי לך. כנראה שהמחלה היא העונש שלי...  את מבינה, פתאום, בתחילת ההיריון, הופיעה בשד התקשות פנימית שהפכה  מהר מאוד לגידול ממאיר, ובגלל ההיריון לא הנחתי לרופאים לבצע בי כריתה או לטפל בי בהקרנות ובכימותרפיה. רציתי מאוד את ההיריון הזה. את שומעת, לילי? רציתי בו בכל מחיר! הרופא ממליץ להקדים את הלידה, אבל גם לזה אינני יודעת אם אסכים, ואני שוב מבקשת ממך, לילי, תגידי לי רק מלה אחת: תגידי לי רק 'כן'! תגידי שאת מסכימה לגדל את נועה'לה שלי!"

        המשכתי לבהות בקיר ושתקתי. רציתי לקום וללכת, אבל רגליי לא נשמעו לי. ישבתי כמהופנטת במקומי, וכעסתי  על עצמי על שאין בי כוח לקום ולהסתלק. בזעף האזנתי לדברי יעל, ולא זזתי ממקומי עד שאספה האישה הנסערת את חפציה ופנתה אל הדלת.

        בימים הבאים הפכו פגישותינו להרגל של קבע. יעל חיכתה להן בקוצר רוח, ולעתים דימתה שגם אני מחכה להן, אף שהעמדתי פנים שאינני רוצה בהן. המשכתי לשתוק ולא עניתי ליעל אפילו בזיע מבט, אבל לפעמים, כשאיחרה לבוא, ראתה מבע של רוגז ואכזבה במבטי  המופנה אל הפתח. כאילו הפרה הסכם לא כתוב שנחתם בינינו.

        באחד הימים גייסתי את כל כוח רצוני ולא הלכתי בבוקר לבריכה. אבל בערב, לאחר שחזרתי מעבודתי באקדמיה, ביקשתי מיוסף שיתלווה אליי לשחייה של ערב.

        מזווית עיניי קלטתי דמות גדולה מתקרבת ובאה אל שולחננו, ועוד לפני שנשאתי את מבטי ידעתי שיעל  היא.

        "לא היית כאן בבוקר, לילי! זה לא יפה להתנהג ככה!" אמרה יעל. היא התעלמה מיוסף, ושלחה בי מבט רוגז. "תראי, לילי, את לא יכולה לנטוש אותי ככה! אני כבר אמרתי לך את זה הרבה פעמים! החלטנו עוד כשהיינו קטנות שלעולם לא ניפרד. הרי את מנחשת את מחשבותיי וגם אני יודעת לנחש את מחשבותייך. ומדוע את מנסה לברוח?! את יודעת שלא תוכלי להיפרד ממני! את לא יכולה, לילי! את לא יכולה!"

         הבטתי ביעל במבט שחוסר-אונים ומבוכה עמדו בו, ועיניי הדומעות התחמקו מעיניה כאילו חטאתי לה חטא כבד.

        "אל תבכי, לילי," אמרה יעל ברוך ונגעה בהיסוס בכף ידי הפרושה על השולחן. "אל תבכי, כנראה שככה נגזר עלינו. זהו מין כוח עליון."

        "לא... לא... לא... נ... נ.... נכון!" אמרתי. "ת... ת... ת... תמיד יש זכות בחירה!"

        "לא, לילי, אני הרגשתי שאין לי זכות בחירה," אמרה יעל. "וגם לך אין עכשיו זכות בחירה!"

        זעם נורא אחז בי, חנק את גרוני וייבש את דמעותיי. הרמתי את קולי, והתעלמתי מהאנשים המסתכלים בי במבט שופט של קטרוג.

        "את... את... את מ... מ... מטורפת, יעל! איך את מעיזה לבוא אליי בדרישות כאלה?!". "מה את? קוקיה המטילה את ביציה בקני זרים? את מדברת אליי כאילו אני חייבת למלא את כל דרישותיך ואת כל משאלותיך! ובכן, דעי לך שאני לא אעשה את זה!  וגם לגיורא לא אחזור! יהיה לי ילד בקרוב, ורק עכשיו הקמתי את החמישייה הקאמרית והשגתי עבודה באקדמיה. לא אוותר על כל אלה! לא אגדל את הילדה שלך ולא אטפל בה!"

        "לילי, לילי, את אינך מכירה את עצמך! את לא תפקירי את הילדה הקטנה שלי! תגידי לי רק שאת מסכימה!" 

        צחקתי צחוק מר. "את... את... את... את א... א... אישה מ.. מ...  ממש א... א... איו... איו... איומה! איך את יכולה לבקש ממני בקשה כזאת?!"

        עצב והשלמה שקטה עמדו במבטה של יעל.

        "את תסכימי, לילי. אני מכירה אותך טוב יותר משאת מכירה את עצמך, ואני יודעת שתעשי את זה למעני ולמען גיורא. ובעיקר למען נועה'לה. היא תהיה בתך, לילי, ואת תאהבי אותה. אני יודעת שכך יהיה, אף-על-פי שעכשיו אינך רוצה בה."

        קמתי ממקומי ובדרכי החוצה התנגשתי באחד הכיסאות ומעדתי. יוסף עזר לי לקום, וליטף ברוך את פניי הסמוקות ואת שערי הסתור. אנקות שפרצו מגרוני משכו אליי את מבטיהם התמהים של היושבים בשולחנות הסמוכים, ויוסף הביט  בהם בטינה  כשתמך בי.

        למחרת לא באתי לבריכה, אבל יעל ידעה היכן תמצא אותי. היא זכרה שבימי רביעי, לאחר שאני מסיימת את עבודתי באקדמיה, אני נוסעת לחנות התווים הגדולה ונוברת באוצרותיה. שעה ארוכה ארבה לי ליד החנות, ואחר-כך נכנסה בעקבותיי לאחד מבתי הקפה הסמוכים לים. בתחילה לא חשתי בנוכחותה. ישבתי ליד החלון, נהניתי מרוח הערב הקלה,  וניגבתי במפית של נייר את מצחי המיוזע. אצבעותיי טופפו על השולחן את אחת היצירות שקראתי בתווים החדשים, וארשת של שמחה ושל היענות לאתגר סמוי, ידוע רק לי, ניסכה על  פניי כשניסיתי לפענח את הלחן ואת המסר החבוי בצליליה של היצירה החדשה. שלא מדעת המהמתי לעצמי את המנגינה, וניסיתי להבין כיצד יתמזגו צליליו של המוטיב המרכזי עם האקורדים המלווים.

        "שלום!" שמעתי את קולה של יעל מאחורי גבי. "זכרתי שנהגת לבוא הנה בימי רביעי,  וידעתי שאמצא אותך כאן."

        נדהמתי. הנה! גם לכאן הגיעה יעל!

        היא ישבה מולי וחייכה אליי חיוך של ילד שובב שהכל מתפעלים מחוכמתו. "אני רואה שאת עסוקה, לילי, ולכן אקצר," אמרה. "רציתי רק להגיד לך שהחלטתי להקדים את מועד הלידה. כנראה שאלד בסוף השבוע, ואחר-כך ינתחו את הגידול."

        יעל התבוננה בפניי הנדהמות, ואחר-כך קמה ממקומה בחופזה ועזבה את המקום. בהיתי במבט הלום בעוברים ושבים שברחוב, ועיניי לא ראו דבר. המלצרית התקרבה אליי, והגישה לי כוס תה חם.

        "א... א... א.. אבל א... א... אני... אני.... לא... לא... ביקשתי תה," אמרתי לנערה.

        "אבל האישה שישבה כאן, החברה שלך, הזמינה את התה הזה בשבילך," אמרה המלצרית.

        נשאתי עיניי אל הרחוב, וראיתי שיעל  עומדת  על המדרכה, ליד החלון, וצופה בי מרחוק. אחר-כך פנתה והלכה משם בצעד מהיר, כששמלתה הרחבה כאוהל מתנפנפת ברוח, ותיקה המושחל דרך רישול על כתפה משתלשל לצד גופה הגדול.

        ראיתי את הילדה לראשונה שעות אחדות לאחר מותה של יעל. עד אז סירבתי לראותה, כי חששתי שאפול בקסמיה, ולא תהיה לי דרך חזרה. זה היה כעדיין שהיתי בבית החולים, למחרת יום הבכי אחרי הלידה של ארז. הבנתי שיום הבכי הוא תוצאה של הפרעה הורמונלית, שנשים רבות חוות אחרי הלידה. ארנסט הסביר לי את התופעה מראש, ואמר שזה לא צריך להדאיג. ידעתי שהוא צודק, כי חוויתי את יום הבכי גם אחרי הלידות של ילדיי הבוגרים, סמדר ועידו, ואף-על-פי כן לא הצלחתי להפסיק לבכות.

        יוסף הביא את נועה למיטתי כשהינקתי את ארז. היא צרחה מרעב, והוא הגיש לי אותה וביקש שאניק אותה. הוא סיפר שגיורא ההמום הניח לילדה לבכות כל הלילה, ולא ניגש אליה אפילו פעם אחת. חשבתי שהיא לא תרצה לינוק, כי הורגלה להיזון מבקבוק, אבל היא תפסה בשד בעוצמה ובכוח רב, הדביקה מיד את שפתיה לפטמה, והביטה בי בעיניה הנפלאות והגדולות.

        אז התרחש הנס. הבטתי בילדה היונקת בשקיקה ומשמיעה יפחות אחרונות של בכי, וידעתי שלעולם לא אוכל להיפרד ממנה. מאז היא הילדה שלי, ואני אסירת תודה לה שהיא מניחה לי לאהוב אותה ונותנת לי את כולה, בלא מחיצות. "האדמה שייכת לעובדיה" נאמר ב"מעגל הגיר הקווקזי", והילדה הזאת היא האדמה שלי. בדבקות אני עובדת אותה עד היום, והיא יקרה לי יותר מחיי.

        אז מה הקשקוש הזה שגידלתי אותה בגלל דין התנועה?! אני גידלתי אותה הודות לדין של אהבה, ואת האהבה הזאת איש לא יוכל לקחת ממני!

        נועה'לה היא בת דמותי עכשיו, והדמיון אינו רק בתכונות האופי אלא גם בתכונות הפיזיות. היא מגדלת צמה בהירה כמוני, בגדיה דומים לבגדיי, ואנשים זרים, שאינם מכירים את ההיסטוריה שלנו,חושבים שהיא בתי. היא אוהבת ומעריצה אותי כמו שהערצתי את גרטרוד, המורה לפסנתר שלי, ותאוות המוסיקה מהווה חלק מובנה ומושרש באישיות האמן שלה. לא אניח לה להתבזבז כמו שאני בזבזתי את ימיי בשיעורי פסנתר לילדות קטנות ובוויתורים למען המשפחה.  

        הנה, כך, בלא שאומר דבר, התחייבתי לגדל את הילדה הנפלאה הזאת, המעניקה לי בחיוכיה ובחיבתה אהבה בלא גבול, ואני אסירת תודה ליעל, שאילצה אותי לגדל את בתה, והניחה לי לאהוב אותה עד כלות. לכן הפעם אמרוד בגיורא וביעל, ואתן לילדה את המכתב של אמה.  הפעם לא אכנע. אני מוכרחה להציל את הילדה שלי.