קיסוסים - סיפור מאת רותי ריכטר
היא הייתה כבר בת שש-עשרה כשראתה קיסוס
לראשונה, וכשנזכרה בו לאחר שנים רבות, היה הדבר מוזר בעיניה, כי היא הכירה את רוב צמחי
הנוי הנפוצים בשכונת מגוריה, והספר "מדריך למשתלות" שכן דרך קבע ליד
מיטתה. אבל בקריה החולית שבה גדלה לא צמחו באותם שנים צמחי קיסוס. ואולי נעלמו
מעיניה כי לא מצאה אותם במסלולים הקבועים בהם נעו חייה. היא לא ראתה אותם בדרכה
לבית הספר, ל"קן" התנועה או לשיעור הנגינה, והם לא צמחו בגינה הציבורית
היחידה שליד הכביש הראשי. מטפסים שונים, כגון יערה, טקומית,
חבלבל ולפופית, טיפסו על גדרות הבתים הקטנים, והפרידו בין החצרות לרחוב הצר
והחולי, אבל לא היה ביניהם אפילו קיסוס אחד.
הקיסוס נגלה לעיניה מבעד לחלון האוטובוס,
שקרטע ונאנק במעלה ההר ליד גן פנורמה שבכרמל. הייתה שעה
מוקדמת של אחר הצהרים בשלהי הקיץ, והיא נסעה עם
חברתה ועם שניים מחבריה לרחוב המפלח את גב ההר כדי לצפות ממנו בנוף המפרץ.
"תראו-תראו-תראו איזה מטפס
נהדר!" קראה בהתלהבות, והצביעה על המטפס הכהה, האפל, שענפיו דבקו בכוח בגזעי
האורן וכיסו אותם כליל.
שני הנערים, שחיזרו אחרי שתי הבנות
בביישנות מגושמת, ניסו להסתיר את רגשותיהם ונקטו לשון מלגלגת, ספק מתבדחת ספק
פוגעת. לכן לא התפלאה כשהגיב אחד הבנים בסגנון בוטה, מסובב בלעג את אצבעו מול רקתו
כדי לרמוז שדעתה השתבשה עליה:
"הילדה הזאת! היא ממש משוגעת! תראו מה
שעושה לה צמח ירוק משעמם שאפילו פרחים אין לו!"
היא התעלמה מדבריו העולבים, וכשהאט
האוטובוס במעלה ההר, לא משו עיניה מן הצמח המוזר. עתה, כשעמד האוטובוס סמוך לגן,
הבחינה בעלים המצולעים, הכהים, שעורקים בהירים משורטטים עליהם כמעשה רקמה עדין.
נדמה כאילו השתמש בורא העולם במחוגה ובסרגל כשברא אותם ברגע של חסד, ודבר לא פגם
בסימטריה שלהם. היא הבחינה שהעלים הצעירים, שצמחו בראש הענף, היו בהירים, מעוגלים
וחסרי זוויות, ואילו העלים המבוגרים, שצמחו במורד הגבעול הדבוק לעץ, היו מזוותים
בשוליהם ובעלי חודים רכים. היא לא ידעה איך נאחז המטפס בעץ, כי לא הבחינה
בקנוקנות, והוא לא נכרך על הגזע אלא נצמד אליו וכיסה את כולו. כשהתקדם האוטובוס
בעליה התלולה באנחות של זקן קצר נשימה, החליטה שתבחן שאלה זו מיד כשתרד מן המכונית.
חבריה
הלכו להשקיף על נוף המפרץ, והיא פנתה אל
הגן. הוא היה שומם ממטיילים, ורק גנן זקן השקה בעזרת צינור גומי גמיש את הצמחים
המשתרעים תחת עצי האורן הגבוהים, כי טפטפות עוד לא הומצאו בעת ההיא. חלקם התחתון
של הגזעים היה חסר ענפים צדדיים וכוסה
בקיסוס סבוך וצפוף, ובראש כל גזע התנוססה עטרה עשויה מחטים ירוקות ובהירות, שאוושה
ברוח הקלה הבאה מן הים. ריח אורנים פשט בגן כשדרכה על מרבד המחטים היבשות, החומות,
ובהרות של שמש ריצדו בין העצים הזקופים. היא גחנה אל המטפס, וגילתה מיד שיש לו
שורשי אחיזה דמויי מברשות קטנות הדובקות בגזע, וכשמשכה
באחד הענפים. נתקו השורשים הקטנים בבת אחת מגזע העץ, והענף התכופף והשפיל ראשו אל
הקרקע.
הגנן התקרב אליה בכעס: "ילדה! מה את
עושה?! זה אסור! אני לא מרשה לקטוף!"
"אני לא רוצה לקטוף. אני רק רוצה
לראות איך הצמח הזה נאחז בעץ," מלמלה ופניה סמקו מאוד.
פניו התרככו ועיניו אורו כמוצא בת ברית.
הוא התקרב, אחז בענף שניתק, והסביר לה ששורשי האחיזה יכולים להפוך לשורשים
אמיתיים, כששותלים את הענף בקרקע ומשקים אותו כראוי. הוא הביט בפניה השוקקות,
ובאחוות הזדהות של שותפים ותיקים שלף מנרתיק שבחגורת מכנסיו מזמרה צהובת ידיות,
גזם מן המטפס שני ענפים נאים וארוכים,
והגיש לה אותם במחווה של אבירות. "הנה, ילדה, זה בשבילך, כדי שלא תצטרכי לבוא
בלילה לגנוב כאן," צחק וקד לפניה קידה מעושה. אחר כך הורה לה לחלק כל ענף
לקטעים אחדים ולשתול אותם בקרקע עשירה ברקבובית. "את צריכה להשריש את הענפים
במקום מוצל. הקיסוס אינו מפונק. קל לגדל אותו. אבל הוא לא אוהב שמש ישירה,"
סיים את הרצאתו הקצרה וחייך אליה בנעימות.
כשחזרה לביתה מיהרה למלא את הוראותיו של
הגנן. היא גזרה מן הענפים הארוכים ייחורים
קצרים, ושתלה אותם בצל עץ הגויאבה שבחזית בית הוריה. כל יום, כשחזרה מבית הספר,
השקתה את הייחורים הרכים ועדרה סביבם בעזרת מזלג. אבל רוב הייחורים מתו, ורק ייחור
אחד הכה שורש, ומיהר להיאחז בגזע הגויאבה ולינוק ממנו בשקיקה מים ומזון. ברבות
הימים אף הרבה להוציא עלים חדשים, בהירים, מעוגלים בשוליהם, וכשבגרו העלים, התכהה
צבעם, וזוויות קהות ומדויקות נוצרו בשפתם
הכהה, כאילו שורטטו בידי מהנדס דייקן.
כעבור חודשים אחדים גילתה את הקיסוס המשויש, בעל העלים המגוונים בירוק ובצהבהב שנהבי, שמשחק צבעיו
מזכיר מעשה מוזאיקה עדינה. הקיסוס גדל ליד בית משרדים קטן וחדש שנבנה ליד הכביש
הראשי, וכונה "בית סולל בונה". הצמח השתרע על הערוגה הרחבה, המוגבהת,
טיפס ונאחז בקיר הבוהק בלבן, ושלח אליו את מברשות שורשיו. כשבחנה את העלים, ראתה
שכל אחד מהם שונה מחברו. אחדים מהעלים היו בהירים מאוד, ורק עורקיהם נצבעו בירוק
כהה, ואחרים שורטטו בגוונים שונים של ירוק, והצבע הבהיר התרכז בשוליהם. רבגוניות הצורות פיצתה את אוהביו של הצמח על
שאין הוא מבורך בפרחים גדולים וצבעוניים, וכשגדל ליד שיח אדום עלים, נדמה למסתכל
שהערוגה חסרת הפרחים צבעונית ומשרה שמחה.
היא רצתה לגנוב ענף אחד ולנסות להשרישו,
אבל לא העזה.
"שלום
ילדתי, מה את מחפשת כאן? איבדת משהו?" שמעה קול מוכר מאחורי גבה, ועוד
בטרם הפנתה את ראשה, ידעה שהמדבר הוא דודה
האהוב אהרון, מוותיקי חברת "סולל בונה".
"לא.
רק הסתכלתי בקיסוס המגוון הזה. הוא יפה," ענתה.
"הנה, אקטוף לך ענף," הציע אהרון, ולפני שהספיקה לענות כבר נכנס למשרד,
ומיד חזר ובידו זוג מספריים. הוא גזם ענף
גמיש ושידל אותה: "קחי, קחי, אל תתביישי! ותזכרי שמגדלים את הצמח הזה בצל, ואסור להפריז
בהשקיה."
גם
ייחורים אלה לא שרדו, ולבסוף קנתה
באחת המשתלות צמח נאה של קיסוס מגוון, ושתלה אותו ליד הקיסוס הירוק המטפס על
הגויאבה. עתה צמחו שני הצמחים כתאומים לא זהים זה ליד זה, והיא לא ידעה אם מדגיש
הקיסוס הירוק את חיוורונו של הקיסוס המגוון, או שהצבע הצהבהב של הקיסוס המגוון
מדגיש את אפלוליותו של הקיסוס הירוק.
אחר כך באו לה שנים טובות בקיבוץ. היא
הייתה גננית והכירה צמחים רבים, אבל את חסדו של הקיסוס לא שכחה, והרבתה לקשט בו את
גינות הנוי.
"למה
את שותלת לנו כל כך הרבה קיסוסים?" שאלו חבריה, והיא חייכה ולא טרחה להסביר.
כשעזבה את הקיבוץ, נפל לידה באקראי באחד
משיטוטיה בחנויות הספרים קטלוג מיוחד לזנים של קיסוס. היו בו למעלה ממאה זנים
שונים של הצמח האהוב. אחדים היו בעלי עלים גדולים מאוד, אחרים בעלי עלים בינוניים,
קטנים ואפילו קטנטנים, כאילו התחפש זן זה של קיסוס לגמד. היו זנים שעליהם דמו
למצולעים סגורים, ואחרים לבשו צורת מצולעים פתוחים והיו בעלי קצוות מחודדים
בשוליהם. היו זני קיסוס שעליהם ירוקים והיו זנים מגוונים בעלי שרטוטים מיוחדים,
וגוונים אחדים של ירוק כבשו שטחים בעלי גודל שונה בעלה המגוון. אפילו קיסוס מגוון
באדום מצאה שם.
הקטלוג הוליד בה את שיגעון האספנות, והיא
החלה לאסוף זנים של קיסוס. היא גרה בבית משותף, ולא הייתה לה חלקת אדמה משלה. לכן
גידלה את הצמחים במרפסת, באדניות רחבות שהתקין בעלה, וברבות הימים היה לה אוסף
נאה. היא אהבה להתבונן בעלים השונים זה מזה בגודלם, בצורתם ובצבעיהם, וככל שרבו
הזנים שבמרפסת, כן גדל תאבונה. גם כשלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסה, ומשיכת היתר בבנק
המריאה לשחקים, לא הצליחה להתאפק ולהימנע מרכישת קיסוס נאה שראתה בחנות הפרחים
הסמוכה לביתה או באחת המשתלות. ידידיה ידעו שאם הם רוצים להביא לה מתנה שתשמח את
לבה, עליהם לכבד אותה בקיסוס נאה, מיוחד, לא שגרתי, שונה מרוב צמחי הקיסוס
הנפוצים. בעלה לגלג על שיגעון האספנות שדבק בה, וניסה לגוון את אוסף הצמחים
שבמרפסת בצמחי בית אחרים, אבל היא חפצה רק בקיסוסים, ובשעות הפנאי, כשנרדמו ילדיה
בערב, והיא התפנתה מעט מעבודות הבית וההוראה שאין להן סוף, נהגה להסתכל בקטלוג
הקיסוסים, לציין איזה מין כבר שוכן כבוד באדניות שלה, ואלו זנים היא רוצה לרכוש
כדי להשלים את האוסף. והיא לא סתם צריכה לעשות את זה. היא ממש חייבת למצוא ולרכוש
את הזנים המיוחדים האלה! הם מוכרחים להיות שלה!
היו לה כבר תשעה-עשר זנים שונים של קיסוס
כשקרתה התאונה שפגעה בעיניה, ערפלה את ראייתה, וגררה בעקבותיה אשפוז ממושך ושלושה
ניתוחים. הרופאים ביקשו שלא תבכה כדי לא לגרות את העין הפצועה, הדלוקה דרך קבע,
אבל היא לא הצליחה למלא את מצוותם, כי לא נמנתה על הגיבורות. בימים הייתה עסוקה
בהעמדת פנים ובשידול בעלה, ילדיה והוריה שהכל כשורה.
באמת. יהיה בסדר, כמו שהרופאים מנבאים, ובלילות לא הצליחה להירדם ובכתה בסתר את כל
הדמעות שחסכה מעצמה ומיקיריה במשך היום. היא התגעגעה לספריה ולפסנתר שלה, אבל
כשניסתה לנגן לפי חוש המישוש על פסנתר נידח שמצאה באולם ההרצאות של בית החולים,
נוכחה שהיא מרבה לטעות, וזנחה את ניסיונות הסרק. היא לא הצליחה לקרוא, כי עינה
הטובה נפגעה בתאונה, ועינה החלשה סירבה לקרוא אותיות קטנות ומיהרה להתעייף, והיא
דאגה ושאלה את עצמה בלא הרף איך תחזור ללמד ולתפקד כשתצא מבית החולים. היא לא רצתה
לנטוש את המקצוע שרכשה לה בעמל רב, והיא פחדה מן המרירות שהחלה לנקר בה ולכבוש כל
חלקה טובה בנפשה. היא התגעגעה לאופטימיות שבורכה בה בעבר, לשמחת החיים שאבדה,
לעמידה זחוחה בכיתה מול קהל של עיניים צעירות, סקרניות, לנגינה מהירה, שוטפת, על
קלידי הפסנתר, ולשורות כתובות, מרצדות, רצות במהירות בספר טוב.
ימים
אחדים לפני שחזרה לביתה גילה לה בעלה שבגלל טרדותיו הרבות והעול הנוסף שהונח על
כתפיו כששהתה בבית החולים, לא הצליח לשמור על אוסף הקיסוסים שלה, ורוב הצמחים מתו.
"קיסוסים?
איזה קיסוסים?" שאלה בתמיהה, ומיד נזכרה באוסף הקטן שלה. במשך כל הימים
הארוכים, מלאי הספקות, החרדות וההיסוסים, לא חשבה אפילו פעם אחת על הקיסוסים שלה,
ולא זכרה את תאוות האספנות שאין לה גבול.
"האוסף שלך. את לא זוכרת?"
"כן." ענתה. "בוודאי שאני
זוכרת. אבל הם לא חשובים עכשיו," ובלבה הרהרה: "עכשיו אני לא צריכה
להתעסק בקיסוסים. עכשיו צריך להילחם. לחזור להיות האישה של פעם, "האשה של מקודם".
"אין דבר." אמרה. "אתה
יכול לזרוק את הצמחים שנבלו. אני כבר לא אוספת קיסוסים."
שנים רבות חלפו מאז. העין כמעט הבריאה, הראייה השתפרה,
וכשהרופאים-הטיפשים-שלא-מבינים-שום-דבר מצקצקים בלשונם ומביטים בה בחמלה לאחר
הבדיקה, היא מגחכת בחוסר אמון, ומנחמת אותם במתינות של מורה סבלנית. היא מסבירה
להם שהם שוגים, כי החיים לא מתנהלים על לוח הבדיקה המרוחק אלא מקרוב, והיא יכולה
לבצע את רוב הפעולות החשובות בלא קושי. עכשיו כבר אינה מחלקת את חייה לימים שלפני
התאונה והימים שבאו אחריה, כפי שעשתה בשנים הראשונות לאחר הפציעה. היא יכולה ללמד,
לקרוא ולנגן, וזיכרון הימים הרעים דהה והתערפל.
אבל לפעמים היא כמהה להתלהבות הקודחת,
שהייתה אוחזת בה בצעירותה כשמצאה זן קיסוס נעלם. היא מתגעגעת לתאוות האספנות
הישנה, לדחף לרכוש ולהעשיר את האוסף עוד ועוד, בלא גבול, ללהט הצבירה ולהתמכרות
ליצר הרכישה שאין לו סוף. אז היא נוסעת למשתלה הקרובה, וחוזרת משם עם שלל קיסוסים
שאין אחד מהם זהה לחברו, והיא חשה בשעה ברוכה זו שהיא חוזרת לימי נעוריה, והזקנה
הארורה בורחת ממנה.
רותי יצחקי-ריכטר 26.09.2008
לתגובות אנא כתבו לאתר או לרותי: [email protected]