שלום ידידיי

 הפעם אני מביאה סיפור אהבה לכבוד טו' באב. הסיפור פורסם בספרי "בלילה אשיר בבריכה" שיצא לאור בשנת 1998.

תיהנו.

 לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]

 

המתים החיים בתוכנו

        יצחק התנשם בכבדות בשעה שעלה בשביל המדרגות הלבן המוליך מהכביש לביתו שבכתף ההר. השביל הצר התפתל בין שיחי אלונים ואלות מאובקים, ושרידיה של פריחת האביב השופעת עוד ניכרו בצדדיו. הוא צמצם את עיניו מול אורו המסנוור של יום השרב, והביט במכוניות המתרחקות מתחתיו בכביש שליד הבית, ומותירות אחריהן ענן עשן וצחנה של דלק שרוף. אד ערפילי עלה מהים, צנח בכבדות על בתי העיר ועל מורדות ההר, והסווה את האופק. מן ההר פשט ניחוח קלוש של אבק לבן ויבש, מעורב בריחות קרירים של עלי זעתר ומרווה רמוסים, וסלעי הגיר הרכים, המתרוחחים בחום הכבד ונסדקים לאטם באנקה לא נשמעת, בהקו בצחותם מול השמש העומדת במרחבי הרקיע המתכתי.

        כשהגיע יצחק לפסגת השביל עצר כדי להאט את נשימתו הקטועה, וראה מול עיניו את הים המקיף את העיר מעבריה, שאפרוריות  מימיו הופרעה בכתמים שחורים ולבנים של שלדי אוניות  העומדות בפתח הנמל ומצפות לבוא בשעריו. משטחים של ירוק עז ושל אפור מבהיק ותלמים של לובן ושל תכלת שיוו למרחב המים הזוהר רבגוניות צבעונית ומקצב של תנועה, וערפל היום הגווע צנח לאטו אל הים  ונבלע בתוכו.

        כדרכו נשא יצחק את עיניו לחלון ביתו, וזכר גם היום שאשתו כבר איננה בין החיים. אף שחלפה שנה מיום שנפטרה, עדיין לא הסכין עם היעדרה, וכמנהגו נשא את עיניו אל חלון ביתו כאילו ציפה לראותה מביטה בו מבעד לחלון המרפסת. נדמה לו שעוד מעט יציץ מהחלון ראשה המתולתל, בעל השיער הכהה, ועיניה תנצנצנה בברק פגישה מחודשת כשתנופף אליו ברכת שלום כהרגלה, כי גם כשרבו או התקוטטו כדרך זוגות נשואים מאז ומעולם, הקפידה תמיד לברך אותו לשלום בצאתו ובבואו, כאילו לא עמדו דברים קשים ומרים ביניהם.

        בבית שררה אפלולית. קרירות נעימה עלתה מהמרצפות שנרחצו בידי העוזרת זה עתה, וריח תבשילים פשט מהמטבח. מחדרה של הבת המתבגרת עלו צלילים של מוסיקת רוק רעשנית ושל חברים המתווכחים ביניהם בקולות רמים, ספק נרגזים ספק מבודחים, ובמטבח פרמה העוזרת את קישורי סינרה, קינחה בו את ידיה הלחות, ומלמלה בנימה של התנצלות: "התעכבתי מעט היום, אבל הנה, עוד רגע אני מסיימת, ומיד אלך הביתה!"

        בתו קידמה את פניו בחיוך כדרך שנהגה אמה לפנים, ואף רטנה כמוה ברוח טובה והטיפה לאביה מוסר, כאילו לא היה עורך-דין מכובד וקשיש  אלא ילד שובב ופרוע. חיבה וחמימות נשמעו בקולה שעה שטענה לפני אביה בקול ששרידי צחוק עדיין מפעפעים בו:

        "איפה השארת את הכובע שלך, אבא?! הרי השמש לוהטת!" ובלא לחכות לתשובה המשיכה בשטף דבריה: "שמואל טלפן מהמחנה, ואמר שיוכל לבוא מחר לאזכרה של אמא." היא שהתה מעט, ואחר-כך הוסיפה: "חם היום! הכנתי לך כוס מיץ על השולחן במטבח." שוב חזרה  וסקרה את פני אביה בחיבה, וידה הקרירה החליקה על ראשו והתעכבה קלות על מצחו, לפני שנשקה לו ברפרוף נשיקה של  ידידות  על לחיו המיוזעת, ומיהרה לחזור לחדרה הסואן.

        יצחק נטל את מכונת הגילוח ועמד מול הראי. בשעה שהתגלח סקר את בבואתו הנשקפת אליו מהמראה. גופו המלא, הכבד מעט, הסתרבל עוד יותר, אבל בעיניו החומות, הגדולות, עוד עמדו שרידים של  צעירות. לאחר שסיים  להתגלח השתרע בכיסא הנוח הגדול שבמרפסת,  וניסה לקרוא בעיתון הבוקר, אבל האותיות שריצדו מול עיניו לא התחברו למלים, והמלים לא היו למשפטים. שוב חזרו וקראו עיניו את הכותרות, אבל משמעותן לא חדרה לתודעתו. הוא ספק הרהר ספק התנמנם מעט, והניח לעיתון שנפל מידיו לכסותו כאוהל ולהבדילו ממרחב החדר.

        כמדי ערב נתקף יצחק  גם עתה געגועים. הוא חש  בריקנות העומדת בתוכו כשאוחז בו הכאב המוכר, לופת את מחשבתיו ואינו מרפה. הא השתוקק לשוב ולראות שוב באופן ברור את תווי פניה של אשתו המתה ולו רק פעם אחת! לשמוע את קולה המתנגן, הצרוד מעשן סיגריות, לראותה חופזת לקראתו ברחוב כששערה מתנפנף ברוח הבאה מהים, קומתה הכפופה מעט נטויה קדימה ועיניה צוחקות. הוא רצה לראות אותה כמו אז, לפני שהשחיתה המחלה הארורה את גופה, את פניה ואת מזגה הטוב. הוא חזר וראה בדמיונו את עיניה החומות, המוקפות קמטים זעירים ושקועות בגומה כהה, את מצחה הרחב והחלק, שמפרצי שיער עוטרים את צדדיו, את שפתיה הדקות ואת עצמות לחייה הבולטות, אבל כל אלה לא חברו לדמות אחת.

         ככל שניטשטשה הדמות והתערפלה, התחדדו בזיכרונו קולות השיחה. הוא זכר שיחות של רגיעה ושיחות של רתחה. קטעי שיחות ששוחח עם אשתו באישון לילה בצעירותם, בחדרם ששכרו בירושלים כשלמדו שניהם באוניברסיטה, התערבו בקטעי מריבות קולניות ובוויכוחים במשרד שפתחו עם תום לימודיהם, ובדמיונו חזרו ועלו מלים שנאמרו בענייני דיומא ובענייני עבודה. הוא זכר שיחות על דברים שבינו לבינה שהצנעה יפה להם, ואת שיחותיהם בימיה האחרונים של אשתו בבית החולים, כשניסו שניהם ביודעין להתעלם מהמחלה. כן, מאמץ רב השקיעו שניהם בהתעלמות המיותרת! ועתה, לאחר  המוות, הצטער יצחק על שלא נהגו שניהם בגילוי לב של ממש.

        הנה, רק שנה חלפה, וכבר אינני יכול עוד לראות בדמיוני בבהירות את תווי פניה, המשיך להרהר כשפניו מכוסות בעיתון המצל עליהן ומבדיל אותו מהעולם. אני מתאמץ, משתדל להתרכז כדי שדמותה  תעמוד כחיה מול עיניי, אבל פרטי הדמות אינם מתחברים לתמונה אחת ואינם מתאחדים לקלסתר המוכר. כקרעי תמונה פזורים ברוח הם רוקדים מול עיניי, ואינני מצליח לאחדם. ומדוע כה הקדימה השכחה לבוא? חשבתי שאתגבר על מעשי הזמן ואוכל להם! חשבתי שלעולם אזכור, והנה אבדה הדמות המוכרת לעולם! שוב לא אוכל להעלות בזיכרוני את תווי פניה המדויקים, וקלסתרה ילך ויתערפל עד שיטושטש לבלי הכר! אמנם מרובות תמונותיה שבאלבום המשפחתי, אבל חסרות חיים הן. קפואות ודוממות הן מביטות בי מהדף החיוור, ואינן משקפות את ארשת פניה המתחלפת במהירות ואת הבעות עיניה המקנות לדמותה חותם של ערנות מחויכת.

        בערב בא בנו מן הצבא. חיוכו חסר הדאגה האיר את פניו, ומדיו הבליטו את קומתו הגבוהה, הכפופה מעט כקומתם של אנשים גבוהים שלא הורגלו בגבהות הלב. חברתו שבאה עמו תלתה בו את עיניה המעריצות, ורחשי כבוד וחיבה של אישה אוהבת עמדו בהן. לרגע חש יצחק קנאה צורבת שטעמה נעלם ממנו, אך הוא בוש ברגשותיו ומיהר לדחוק אותם ממחשבותיו. הם אכלו את ארוחת הערב במרפסת, והצעירים הרבו לצחוק ולהתבדח. יצחק הקשיב מעט לדבריהם, ואחר-כך נפזרה רוחו, והוא האזין לרוח הערב שחלפה בין ענפי הסיגלון, סיערה את אשכולות פרחיו, הרעידה את  ענפי  הצפצפה הממלמלים ברוח, וגירשה את חום היום, שפינה את מקומו לקרירות נעימה.

        גשם נדיר וכבד של תחילת מאי ירד בבוקר על העיר, והדיח את האבק מאבני המרצפות ומעלוות העצים. שוב לא בהק הרקיע בזוהרו המתכתי של השרב, ותכולו שרוחץ זה עתה לא טושטש בערפילים. בשעה שאינה ערב ואינה צהריים נאספו מכרים וידידים בפתח בית העלמין. שקועים בהרהוריהם צעדו האנשים בשדות הקברים, ועיניהם סוקרות את הכתוב על אבני השיש. כל עובדי המשרד נאספו ליד הקבר, ובשעה שעמדו ליד המצבה, נשא אחד העובדים  את דברו, הפליג בשבחה של המנוחה, והרבה במליצות של שגרה. אחר-כך נשא החזן תפילה, והבן אמר קדיש, אבל יצחק לא הקשיב להם. דווקא עתה, בבית העלמין,  לא חבט בו עוד הכאב. מוחו התרוקן ממחשבה, והוא ציפה שיסיימו המספידים והחזן את דבריהם, והאנשים יתפזרו ויפנו לעיסוקיהם. לא לי הטקס הזה! לא לי הטקס הזה! התנגן כמנטרה עתיקה משפט סתמי במוחו, ניקר ולא הרפה. עיניו ופיו היו יבשים, ואדישות מילאה את ישותו, כאילו היה זה טקס אזכרה לאדם זר שלא הכיר ולא ידע מעולם.

        רק כשתם הכל, ויצחק ישב במושב האחורי של המכונית הנהוגה בידי בנו, פגש מבטו בגלים הנושאים את קצפם התמידי פלוגות-פלוגות בלא לאות אל החוף שבצד הדרך, והוא ראה פתאום  על רקע הים הסוער והאפור את תווי פניה הברורים והבהירים של אשתו מחייכים אליו כעולים מן המים. חדים וברורים היו פניה, והוא ראה אותם בשלמותם, כאילו לא הייתה בהם יד השכחה, והם לא טושטשו בידי המחלה הנוראה ובידי הזמן החולף. ובשעה שהביט יצחק בפני אשתו המתה העולים אליו ממעמקי הים הסוער, חש תחילה בדמעה מלוחה וסוררת, ואחריה באו דמעות נוספות, לא קרואות, וערפלו את הכביש ואת הים ואת הרמזורים המהבהבים, אך לא פגעו בחדות הדמות הברורה שאהב ולא טשטשו את מראיה. והוא ידע ששעת רצון היא, שאולי לא תחזור, ועליו להיפרד עתה מאשתו לעולמים.

 

לתגובות אנא כתבו  לאתר או אליי: [email protected]