19.10.07    הגנן     סיפור מאת רות ריכטר / יצחקי

   איזו תכלת צלולה! איזו זריחה קיטשית ונהדרת! זריחה של שמש זהובה, העולה לה ככה, לאט לאט, מתוך סבך של עננים קלים, כתומי שוליים, השוחים להם בתוך ערבה רחבת ידיים של ים עליון  עמוק ובהיר. והשמש מסתירה עדיין את כוחה,  ומתחזה לה עכשיו, בבוקר מוקדם זה של חודש יוני, לשמש חורף מתפנקת שאיננה יודעת לייבש ולחמם ולסנוור ולסמא ולצרוב את העור ולהאדימו עד כאב.

   כן. ממש שמש ערמומית! ואולי בגלל חומה המתון עדיין איני חש בדקירות שבחזה, הפוקדות עתה אותי מדי יום.

    אני אוהב את הימים האלה של ראשית הקיץ. רק עכשיו, בחודש מאי, כשקמלו כבר רוב פרחי הבר,  מגיעה שעתם הגדולה של צמחי הנוי, והם משתוללים בגן בשפע פרחיהם כמכריזים בגאווה על נחלתם, ולידם נושאים הוורדים את תפרחותיהם העמוסות פקעים זקופים, שכותרתם הגאה מבקיעה זה עתה את דרכה מבין עלי הגביע הירוקים, הכופתים אותה באהבתם החונקת. והם מזכירים לי מה שלמדתי בדרך הקשה כשאושפזתי בבית החולים לחולי נפש של דוקטור ארנסט, שאי אפשר לאנוס אדם אחר לאהוב אותך.

    אני אוהב לעבוד בפינה השקטה הזאת שבקצה הגן, כי אני שונא לראות את הבניין המכוער של בית החולים הפסיכיאטרי ואת החולים  המסתובבים לידו. הפינה המרוחקת הזאת,  הנקראת בפינו "הגן היבש", מפני שאין בה רשת השקייה,  פורחת כל השנה בשלל גוונים, ולא חסרים בה פרחים גם בסופו של הקיץ, כשהצמחים המושקים מרכינים את ראשיהם ומתקשים לעמוד בחום ובצמא, כי כששתלתי את הגן שלי, הבאתי אליו אדמת טרה-רוסה  חומה-אדומה מעמק-יזרעאל ומעמק-הירדן, ובניתי בגן שלי ספסלים מאדנים ישנים, ששימשו לפני שנים רבות את רכבת העמק, מפני  שרציתי להרגיש  שעדיין אני חלק מארץ-ישראל של פעם, ארץ-ישראל העובדת, הישנה, ארץ חלומותינו. והרי בחיפוש השייכות אין דומה לי! וגם צמחים עמידים ליובש  שתלתי בגני, כגון הרדוף הנחלים וצמחי בצל ופקעת ושיחים שהעתקתי ברשות מחורשי הכרמל והגליל.

   ועתה אני המלך של הגן היבש. הנה! גם לי יש ניצחונות!

   עכשיו, אחרי התקף הלב הראשון, אני מרבה לחשוב על כל מיני דברים משונים. ובעיקר אני מנסה לנחש מה מריץ את האנשים  שסביבי, ודוחף אותם לנהוג כדרך שבה הם נוהגים. כשהיינו ילדים, חשבנו שרק ארבעה כוחות מניעים את העולם, והם הקנאה, האהבה, השנאה והידידות, אבל היום אני יודע שיש להוסיף על אלה הרבה כוחות אחרים, .בעיקר את הדאגה והאהבה לילדיך,  אבל גם את השאיפה  לגמול הוגן, להכרה בערכך על-ידי עצמך ועל-ידי הסביבה והרצון לחוש רגש של ביטחון. ולהבדיל, יש גם כוחות רעים כגון רדיפת בצע, רדיפה אחרי השררה והכוח ואחרי הכבוד המדומה... ואולי גדול מכולם כוחה של השאיפה שיעשה לך  צדק! אני מתכוון לומר, שלפעמים אדם, שחושב שנעשה לו עוול, יכול להפוך ולהרוס את חייהם של הקרובים לו. הכוח האחרון הזה חשוב מאוד, והוא מדרבן אנשים להיטיב או להרע.

   דוקטור ארנסט, הרופא שלי ושל אשתי לילי, עדיין דוגל בתורתו של פרויד, אף-על-פי שרוב עמיתיו כבר מטילים בה ספקות. ואני חושב שאילו חי פרויד היום, אחרי השואה, אולי היה משנה את התיאוריות שלו, ומונה ערכים  נוספים המעצבים את דמותו של האדם. ואולי הוא לא היה נחרץ כל כך בדיעותיו, והיה מקבל את העובדה שאופי האדם  דינמי ומשתנה במשך כל ימי חייו, ואינו רק מה שנקבע בו בילדותו.

ואפרופו פרויד. לילי תמיד אומרת שהיא לא מאמינה בפולחן הזה של אהבת אם, שהפסיכולוגים סוגדים לו בדבקות מופרזת עד היום. נו, באמת! לה קל לחשוב ככה! הרי  תמיד היו שם, בבית הוריה, שמחה וחום ואהבה בשפע. ואני קינאתי בה! הוי, אלוהים, כמה קינאתי בה! וכשהייתי "מזדמן", כביכול, לבית הוריה בערב שבת, כאילו במקרה, ורואה את השמחה, העליזות וקרינת הפנים של בני הבית, הייתי מתפלל שיוקרן גם עלי קצת מהחום הטוב הזה, והייתי מרגיש מין חלל כזה בתוכי, מין ריקנות בוטה ואיומה, כאילו חוויתי אובדן עצום.

אז נדרתי שגם בבית שלי יהיו ערבי שבת כאלה, וישרור חום כזה. והיום זה באמת ככה בזכותה של לילי שלי וזה יופי!

כשבאתי עם לילי לשכונה שלנו, לפני כארבע-עשרה שנים, חשבו  רבים מהשכנים שלנו שאני עדיין חולה

אבל אני לא... אני לא משוגע... ואולי  יש לראות באהבתי ללילי  מעין שיגעון. כי  מהי אהבה? אהבה היא מעין 'שיגעון ברישיון'. מעין שיגעון לגיטימי...

   טוב. נכון שאני קצת 'מרחף', כמו שהילדים שלנו, נועה'לה וארז, אומרים בחיוך. לא תמיד אני יודע איזה יום היום, ולרוב אינני יודע מה השעה, כי אין לי צורך בשעון.  אבל אני באמת לא חושב שזה חשוב.

   ואולי הם, השכנים שלי ושל לילי, חשבו שאני קצת משוגע  בגלל הזקן הארוך והפרוע  שהיה לי פעם,  ואני יודע היטב שלא אשכח כל ימי חיי את הזקן הזה, שהתחלתי לגדל אותו כשאושפזתי בבית החולים. הרגשתי אז שהזקן הזה מגן עלי.  כן. זאת הייתה תקופה נוראה! זאת הייתה התקופה הרעה ביותר במשך כל ימי חיי! תמיד, כשאני נזכר בה, אני רואה מעין מסך של חושך חום כהה  מול העיניים שלי. לא. לא  חושך שחור. החושך השחור שמור בדמיוני למאורעות קשים אחרים. הוא קשור למאורעות טראומטיים, לאסונות פתאומיים, ולא לתקופה של סבל מתמשך. הוא קשור למוות. כמו, למשל,  למותו של אבא, אבל  לא בדיוק למותה של אמא. אני לא יכול לקשור את זכרה של אמא שלי עם חשיכה שחורה של ממש.  המוות של אמא צבוע  בחושך כחול כהה ורך מאוד, כמעט שקוף, חושך גלי וזורם ומבריק וקטיפתי. כאילו מתאבל החושך על מותו של  האור. אבל החושך של התקופה הקשה ההיא, החושך של השנתיים ששהיתי בבית החולים של דוקטור ארנסט, צבעו חום כהה, והוא שייך לתקופה ארוכה של סבל ולא למאורע נורא אחד. זהו חושך חום וסמיך וצמיג ודביק, כצבע החושך העומד מול עיניו של אדם עצום עפעפיים כשמציקים לו כאבים עזים שקשה לו לשאתם.

והיום אני לא סתם 'לא  משוגע'. אפשר להגיד שאני 'לא משוגע' עם תעודות. נו, טוב, לא ממש תעודות בכתב, אבל בהחלט עם אישור בעל פה שאני "בסדר". אפשר להגיד שאני 'לא משוגע' באישורו של דוקטור ארנסט. מצחיק! כמה אנשים יכולים להתפאר שיש להם מין אישור כזה?! כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שאין בהם שיגעון חולני?! מצחיק. נכון?

לא. לא מצחיק. לא מצחיק בכלל.

לפעמים אני חושב - ויש לי הרבה זמן כדי לחשוב, כי אני עובד בגן לבדי במשך רוב שעות היום - ובכן, לפעמים אני חושב איך היו מתנהלים חיי ללא המשבר הנורא ההוא שפקד אותי לפני שש עשרה שנים.  אלמלא אותו מאורע, ייתכן שהייתי חי היום עם אישה אחרת חיים של שגרה בדירה גדולה ורחבת ידיים בשכונה היוקרתית שעל רכס הכרמל הפונה אל הים, ומשרת כקברניט של אחד המטוסים הגדולים  האלה, שנקנו על ידי 'אל-על' בעת ההיא. והייתי זוכה לכבוד רב! הרי טייס אני! ובוודאי הייתי נהנה מהעושר ומהשררה ומהכבוד שמקנה לי מעמדי, והייתי ממשיך ליהנות מהכוח ומהעוצמה שבנהיגת המטוס. כן. אני אוהב לטוס. אני אוהב את הריחוף הזה בין שמים וארץ. גם היום אני מתגעגע לפעמים לטיס

אבל לא הייתי פוגש שוב את  לילי, שאהבתיה בנעורי, ואחר-כך לא התראינו שנים רבות, ולא הייתי מתוודע לדוקטור ארנסט, האיש היחיד שהיה לי כאב.

   לא. אני לא צודק.  זה לא נכון! אני עושה עוול גדול לאבא שלי, כשאני חושב שהוא לא היה לי אבא אמיתי. הוא באמת השתדל, הזקן שלי, והיום אני יודע שהוא אהב אותי, אבל אחרי שאמא חלתה, לא נותרו בו עוד כוחות.

והוא היה מכה! הוא הלקה בחגורה! אני מעולם לא הרמתי יד על ילד! זה אסור!  אבל אני חייב לסלוח לו, כי הוא לא הלקה מתוך הנאה. לא. הוא לא היה סדיסט. חס וחלילה! אבל הוא חשב שהוא מוכרח להכות כדי לחנך אותי. הוא חשב שחוסך שבטו שונא בנו.  ולמה אני לא יכול לסלוח לו?! אני צריך להבין אחרי כל-כך הרבה שנים שהוא לא ידע דרך אחרת! כן. אני צריך בהחלט לסלוח לו לאחר מותו, אבל זה עוד לא מצליח לי.

כשאמא הייתה בריאה היא ידעה לפנק. היא אהבה אז לנשק, לחבק וללטף, ולפעמים היינו משחקים וצוחקים ביחד. בימים הטובים האלה היא הייתה מבשלת ומסדרת, והבית ממש הבריק מניקיון. אבל בימים שנתקפה במחלה שלה, הייתה כועסת כשהתרפקתי עליה ומגרשת אותי:

"לך! לך מכאן עכשיו, ילד! אין לי כוח בשבילך!"

בתחילה בכיתי. אבל אחר-כך כבר לא ידעתי לבכות, עד שבאתי לדוקטור ארנסט, והוא לימד אותי שוב איך בוכים.

הנה מתחיל להיות חם ואביך, האוויר מתמלא באדי קיץ, והלב החולה שלי, שמתנהג בזמן האחרון כאילו הוא קשיש ממני, מתחיל כבר להאיץ את פעימותיו. ואני לא תמיד מספר ללילי על המחושים התכופים והחדשים האלה, כדי שהיא לא תדאג ולא תגביל את צעדי. וזה לא בסדר! אני לא צריך להסתיר דברים מלילי שלי.

*

          לילי.

          האישה שלי.

          החברה שלי

לפעמים נדמה לי שכל האהבות האחרות שאהבתי בימי חיי, ובכללן גם אהבתי ללילי הנערה, לא היו אלא אימונים וחזרות ותרגילים והכנות לקראת האהבה הגדולה והאיומה והנוראה והמשעבדת והנפלאה הזאת, שאני אוהב את האישה שלי, שהיא עדיין נאה בעיני, אף-על-פי ששדיה כבר אינם זקופים כשהיו, וגופה שהתמלא והתעגל איבד מגמישותו, ועורה  החל לקמול ולהתקמט ולהיחרץ בחריצים ליד עיניה ובשיפולי צווארה ובזוויות פיה, ובשערה הזהוב החלו להסתמן שבילים בהירים, שהעומד מול האור מתקשה להבחין אם שיבה זרקה בהם או אולי עומד בהם ברק של זוהר, ולפעמים אני עוזר לה, ללילי, לצבוע את השבילים האלה,  כי כשהיא מנסה לצבוע אותם בעצמה, היא מלכלכת את כל הבית, והוא נראה אחר כך "כמו אחרי פוגרום", כמו שאמא שלי, זיכרונה לברכה, נהגה לומר לי תמיד אחרי שלכלכתי בבוץ את הרצפה הרטובה. החיבה והריעות האלה, שזכיתי בהם בערוב ימי, הם המעניקים משמעות לחיי, ולפעמים  אני מתקשה להירדם כשלילי לא מחבקת אותי, או נוגעת לה סתם ככה בחזה שלי או ביד שלי או בגב שלי. זה קורה, למשל, כשהיא נוסעת עם הרביעייה המוסיקלית שלה לקונצרט,  או אחרי שאנחנו מתקוטטים קצת ורבים על סתם דברים של שטות, כמו שקורה לכל זוג. וכשאנחנו רבים, לילי לוקחת את השמיכה שלה ועוברת לישון בסלון, וזה מצחיק אפילו את ארז, כי הוא אומר שכולם יודעים שזה יעבור לה עד מחר. אבל אני לא מחכה עד מחר, כי אני לא יכול לשאת את כאבה, את כעסה ואת מחשבותיה המרות, ואני לא רוצה לתת לרוגז שלה לתפוח ולגדול.  מזרע אהרון אני, ואינני יכול לשאת ריב. לכן אני  מבקש מהילדים שיעזבו אותנו לבדנו, ואז אני מפציר בה שתסלח לי. שבאמת לא התכוונתי להעליב או לפגוע. ואני כבר יודע מה עלי לעשות, כי הרי למדתי אותה, את האישה שלי! בדבקות ובשיטתיות, כמדען הלומד את מושא מחקרו למדתי אותה. ואני כבר יודע שתחילה אני צריך  ללטף את מצחה ואת שערותיה בתנועות ארוכות ואיטיות, כמו שנהג אביה ללטף אותה כשהייתה ילדה, ואחר-כך אני ממשיך ללטף  את ראשה ואת עורפה ואת צמתה הבהירה המשתפלת על גבה, ואני מחבק אותה, מצמיד את פניה לחזי, ונושק למצחה ולשפתיה ולשערותיה, ושוב אני חוזר ומתנצל ומדבר אליה מלים טובות, עד שהיא נרגעת בהדרגה, ולאט לאט חולף  כעסה. אבל לפעמים היא אומרת לי מבעד לדמעותיה שהיא מצטערת, אבל היא צריכה את הזמן שלה, ואחרי יומיים או שלושה הכל מסתדר בינינו

לפעמים, כשלילי נוסעת עם חברי הרביעייה הקאמרית שלה לקונצרטים במקומות מרוחקים ומאחרת לחזור, אני שוכב ער במיטה שלנו ודואג לה, ומתהפך חצי לילה מצד לצד, ואני לא נרדם עד שאני שומע את צעדיה הדולגים במדרגות, את הדלת הנפתחת ואת חבטת תיק התווים הצונח על השולחן שבחדר הכניסה. אז אני מעמיד פנים שרק עכשיו התעוררתי משינה עמוקה, כי לילי לא מרשה לי לחכות ולדאוג לה. היא אומרת שיש לה ייסורי מצפון כשהיא חושבת שבגללה אני דואג ולא נרדם, ולכן אני מעמיד פני אדם שניעור זה עתה משנתו ושואל בקול איטי, כאילו מנומנם:          

  "לילי, זו את?"

   "כן." היא אומרת. "אבל מדוע אינך ישן?"

   "ישנתי עד עכשיו." אני משקר לה שקר קטן. "רק עכשיו התעוררתי."

   היא נכנסת לחדר, ובוחנת את פני במבט חשדני  בעיניים החומות והחמות שלה ומחייכת, ואז אני קם מהמיטה, ולובש על התחתונים והגופייה  את חלוק הרחצה הישן שלי, שהוא אולי כבר בן עשרים שנה, אבל אני לא רוצה להיפרד ממנו,  ואחר-כך לילי ואני נכנסים למטבח ושותים כוס תה, כי אני כבר יודע שלילי צמאה לספר לי איך עבר הקונצרט, והעיניים שלה נוצצות בהתרגשות ובחיוניות עליזה כשהיא מספרת לי על המאורעות והחוויות המיוחדים שקרו לה במשך הערב.   ובשעה שלילי מספרת לי את כל הדברים שקורים לה בקונצרטים, לחייה משולהבות, קולה חם ושמח, והיא נסערת ומדברת בשטף לשון ובהתלהבות, בלא גמגומה הרגיל ובלא מבוכה. היא מספרת לי, למשל,  אם הקהל היה חם ואוהד, או אם ההסלמה  בקרשצ'נדו שבסוף הפרק  המסיים את היצירה הייתה  מדורגת כראוי, ואם הפיאנו-פיאניסימו שבסוף הפרק הראשון היה  דרמטי וזעק בשקט  כמו שלילי רצתה.

  ולפעמים מתעוררים גם ארז ונועה, וכשהם טורפים את העוגה שלהם או גומעים בשקיקה את כוס התה שלהם, אני כמעט תמיד שומע בדמיוני את שיר התפילה הישן הזה, שהיינו רגילים לשיר בתנועה:

  "שים שלום לאילן הנותן לי חילו,

    והיה לו מגן מברד ומסער,

    אל תבוא מגיפה,

   מלחמה אל תבוא לשסע

   אותי ואת בני הנער..."

  הנה, כבר שעת צהרים, ועכשיו אני באמת חייב לשים תחת הלשון את הגלולה הזאת, המעניקה לי כמה שעות של רווחה.

 לפעמים, כשאני אומר  ללילי שהיא אישה חזקה, היא מסמיקה ונבוכה, ואחר-כך היא מוחה בקול כעוס ואומרת לי שזה בכלל לא נכון! מה פתאום היא חזקה?! הרי אני יודע כמה שהיא חלשה! והרי כל אחד יודע את זה! הרי כל אחד יודע שהיא הייתה מאושפזת פעם, ושומעים את החולשה שלה בגמגום שלה ובנגינה שלה, ורואים את זה בדמעות שלה, שתמיד יורדות לה מהעיניים כשהיא לא רוצה בהן, ואז היא מתביישת בפני כולם! ולמה אני מקניט אותה ופוגע בה דווקא בנקודה הרגישה הזאת?!

אבל היום, בשלהי ימי, אני יודע שחוזק אמיתי אינו היכולת לשמור בלבך את המטריד אותך ולהעמיד פנים שאתה חזק  כשאתה קרוע מבפנים, והוא בוודאי אינו איפוק קר ומנוכר, היום אני מבין שהסתרת רגשות והעמדת הפנים, שרבים מחברינו מוציאים  עליהם את מיטב האנרגיה שלהם, מעידים על חולשה. חוזק אמיתי הוא היכולת להיטיב עם הזולת  גם בשעה שרע ומר לך, והוא האומץ לתת ולעזור ולשקם ולתמוך ולהאיר פנים ולסייע. חוזק הוא  הכוח לא לאבד את האמונה באדם ולא  להתמכר לציניות  ולמרירות ולטינה כשאתה פגוע,  והוא הכושר להעניק ולסלוח. לא, לא סליחה נוצרית של הגשת הלחי השנייה, אלא סליחה שיש בה תובנה, היגיון וכוח, והיא משקמת את הסולח ואת הנסלח.

כשפרצה המלחמה ההיא, שכפו עלינו העיראקים לפני שנים אחדות, הלכתי עם  לילי לבית-החולים הפסיכיאטרי, ועזרנו לאחיות ולסניטרים, שהתקשו לטפל בעת  האזעקות בחולים הקשים שנותרו במוסד. וכך נהגנו עד שתמה המלחמה והחיים חזרו למסלולם, אף-על-פי שתמיד השתדלנו להוקיר רגלינו מהבית הנורא ההוא, שבו חזרנו ונפגשנו לאחר שנים רבות. ובלילות כבשה לילי את פניה בחזי ובכתה: "והרי גם אנחנו יכולנו לשהות שם עכשיו! הרי היינו קרובים כל כך לחצות את הגבול הדק הזה..."

ואני ליטפתי את פניה ומלמלתי:  "לא, לילי... לא... לא..."

ואחר-כך לילי כבר לא פחדה ללכת לשם, והתחילה לתת בהתנדבות את הרסיטלים שלה בבית-החולים של דוקטור ארנסט.

עכשיו אנחנו, לילי ואני, כבר לא משתוללים לנו כל כך הרבה במיטה כמו שנהגנו פעם, כשהיינו יותר צעירים. ואני חושב שזה לא רק בגלל הגיל שלנו או בגלל הבריאות הלקויה שלי, אלא מפני שעכשיו אנחנו יותר מאושרים משהיינו בימים ההם, ואין לנו כבר צורך נואש כזה בנחמה ובשכחה כמו שהיה לנו פעם.

אבל בימים הראשונים היה לי צורך  לחזור ולדעת ששלי היא, ולעתים קרובות הייתי עוזב באמצע היום את עבודתי בגן בית החולים, והייתי בא הביתה, מקים את לילי  מהכיסא שליד הפסנתר, ומפציר בה לבוא אתי לחדר השינה שלנו. והיא הייתה צוחקת למראה פני הנלהבים ואומרת: "אבל יוספיק, הרי לא ייתכן ככה, באמצע היום!"   ואני לא הרפיתי, והייתי מפציר ומפנק ומלטף ומפתה ומחבק ונוגע ומנשק ומעיר בה את האישה האחרת החבויה בה, עד שנעתרה לי. ואולי נעתרה כי ידעה שאין זה רק צורך גופני. אולי ידעה שרציתי לחוש ביטחון. ואחר-כך הייתי חוזר לעבודה ונשאר בגן עד שעה מאוחרת.   

  פעם, כשנועה וארז עוד היו ילדים קטנים, כשאכלנו ארוחה חגיגית של ליל שבת, שאל ארז פתאום:

"זה נכון, אבא, שאתה ואמא הייתם פעם משוגעים וגרתם בבית החולים של דוקטור  ארנסט?"

החוורתי. גם לילי הסמיקה, ומצחה הרחב והמנומש התכסה בטיפות זיעה.

"כן, ארז, הייתי פעם חולה של דוקטור ארנסט." אמרתי במתינות ופני להטו.

"ואמא?" לא הרפה הקטן.

"גם אמא  הייתה פעם חולה שלו."

"והייתם ממש משוגעים?!" גיחך הילד שלנו, שהיה אז רק בן  שמונה.

לילי חייכה במבוכה, אבל אני לא חייכתי. "אני לא מרשה לך לקרוא לנו או למישהו אחר בבית הזה  'משוגעים'!" הרמתי את קולי עליו.

הוא נדהם והסמיק. הוא לא רגיל שאני צועק.

"סליחה, אבא." לחש, ואני כבר התחרטתי על שצעקתי. וכי מה הוא אשם? ומדוע לא הסברתי לו עד כה? מדוע עליו להיזון משמועות ולחיות בצלם של רכילות ושל ספקות ושל צללים?     

"תראה, ארז," אמרתי לו בקול מאופק. "אתה רגיל לראות את החולים בבית-החולים של דוקטור ארנסט. נכון? אתה רואה שהם  מתהלכים בגן, עושים תנועות והעוויות משונות, ולפעמים צורחים דברים חסרי מובן. נכון?"

"כן, אבא."

   "ואתה חושב לך לפעמים, שאולי גם אמא ואבא התנהגו אז ככה, כשדוקטור ארנסט טיפל בהם. נכון?"

הוא הביט בי במבוכה ולא ענה. אחר-כך הנהן בהיסוס בראשו.

ליטפתי את ידו. על מצחו בצבצו טיפות של זיעה, כמו אצל לילי כשהיא נרגשת, ולחייו בערו.

"ובכן, בן, זה לא היה ככה. נכון שהיה לכל אחד מאתנו משבר קשה, אבל מעולם לא היינו משוגעים. אתה מבין, ארז, מעולם לא איבדנו את כושר ההבחנה בין דמיון למציאות. הנה, אתה רואה, בן, היינו 'בסדר' כל הזמן."

הוא המשיך לבדוק את פני בעיון וחיכה להמשך דברי, אבל פניה של לילי האדימו, בעיניה עלו דמעות, והיא תקעה מבטה בנקודה לא נראית ברצפת המטבח.

"די!" אמרה. "די! אני לא רוצה שנדבר עכשיו על זה!"

  "בסדר." אמרתי, "נדבר על כך בפעם אחרת." אבל לא הוספנו לדבר בזה עוד.

  ועוד תמונה:

לפני שנתיים נסענו עם נועה'לה וארז לגבעות שליד מדרשת וינגיט, כדי לראות את הפריחה של אירוס הארגמן, ואחר-כך, כשהלכנו למצוק הכורכר שליד הים, ראינו שם גבעת חול כתומה, גבוהה ותלולה מאוד, ומיד ידענו, אני ולילי, שזאת באמת גבעה מיוחדת. ממש דיונה נהדרת! מלכת הדיונות! כמו הדיונות של ימי ילדותנו!  הגבעה הייתה משופעת וחשופה, והחול שלה היה עמוק, בעל גוון כתום וחם של אדמת חמרה, ולא עמד בו גוון זהוב  ובהיר כמו שיש לחול של הגבעות בקריה שלנו.

   פתאום לילי נתקפה בעליצות פרועה, ואמרה שהיא מוכרחה לגלוש במורד התלול של הגבעה הנפלאה הזאת. היא ממש מוכרחה לעשות את זה! היא מוכרחה לגלוש בדיונה כמו שגלשנו אז, בשכונה שלנו, כשהיינו עוד ילדים קטנים! ולפני שהספיק ארז למחות ולהתריע, כבר ישבה לה האישה שלי על החול הרך, והחליקה מראש הגבעה לקול תרועתם של המטיילים האחרים. גם אני לא יכולתי להתאפק ומיהרתי לגלוש במורד, ושוב עליתי בריצה כמו לילי, ושוב גלשנו וטיפסנו וגלשנו וטיפסנו וגלשנו... מטיילים שעמדו סביבנו חזרו והריעו לנו ומחאו כף, ואחדים מהם ניסו לחקות את מעשינו. גם נועה'לה ניסתה את כוחה. עיניה הבריקו בחדווה, וצחוקה הדהד במדרון כשהחליקה בתנופה במורד המשופע והחול ניגר לצדי רגליה השלוחות לפנים. ורק  ארז שלנו לא אהב את זה,  והוא כעס ואמר:

   "אבא ואמא, מה זה?! ככה לא מתנהגים אנשים נורמלים! ככה לא מתנהגים  אנשים  מבוגרים!"

אחר-כך, כשהאפיר האור בערב ונעשה עמום ורך, נגעה פתאום לילי המשולהבת בידי האוחזת בהגה, והצביעה על שיחי הרותם המלבינים בפריחתם בגבעות שבצדי הדרך:

"יוספיק! יוספיק! תראה-תראה-תראה! הרתמים האלה נראים ממש כמו ראשים של שיבה! נכון?! בחיי! ממש כמו ראשים של שיבה! ממש כאילו שיש כאן כנס של פנסיונרים!" והיא חזרה וצחקה בקול רם, ופיזמה לה איזו מנגינה שכוחה שלא שמעתי שנים רבות.     וגם את דבריה אלה ארז לא אהב.

"אמא שלנו חושבת שהיא ביאליק או אלתרמן!" אמר בטרוניה לנועה'לה היושבת לידו, ואחר-כך הוסיף בכעס: "באמת, לפעמים אתם לא יודעים להתנהג!" ואדנות של מבוגר הטרוד בדאגה לילדיו הקטנים עמדה בקולו. "כן! אתם מתנהגים ממש כמו ילדים קטנים!" חזר ואמר פעמים אחדות, "ואני פשוט לא מבין איך שני אנשים מבוגרים כמוכם מתנהגים ככה!"

שנינו צחקנו, וגם נועה'לה הצטרפה לצחוקנו, כי היא תמיד נדבקת מהצחוק של אנשים אחרים שצוחקים על ידה. אבל ארז הביט בנו בדאגה ולא צחק.

בשנים האחרונות היא נעשתה פתאום מגונדרת כזאת, האישה שלי,  והיא  מורחת את עורה במשחות, שוטפת את שערה בתכשירים משונים, ומאפרת את פניה. פעם, כששאלתי את לילי למה התחילה פתאום להתאפר ולצבוע את עפעפיה ואת ריסיה, הסתכלה בי במבט מוזר ומלמלה בשקט, בקול שכמעט אינו נשמע:        

"סתם ככה. כנראה נתקפתי  בחרדת נטישה..."

 נדהמתי. חשבתי שלא היטבתי להבין או לשמוע.

"אבל לילי, את יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותך!" אמרתי לה בלהט, והחלקתי על שערה הבהיר המשוך לאחור, על צמתה  ועל מצחה ולחייה, והיא הביטה בי במבוכה כאילו גילתה לי יותר משרצתה ואמרה במרדנות ובלעג:

"כן! בטח!"  והיא  משכה בכתפיה ולחייה אדמו מאוד.        

הסבתי פני ברוגז ובעלבון, ופניתי והלכתי ממנה בלא לענות לה, והיא רצה  וחיבקה אותי מאחור, נשקה לי וגמגמה:

    "א... א... א... אבל יו... יו... סף, ת... ת... ת... תבין, אין זו שאלה של היגיון!" וכשראתה את המבט הנעלב שבעיני הוסיפה בלחש: "אתה, יוספיק, אתה  הדבר האמיתי עכשיו! אתה הלחם!"           

בתחילה, כשבאתי לדוקטור ארנסט, חשבתי שרק לקחתי לי חופשה קצרה מהרדיפה אחרי הכסף, המעמד והכבוד, אבל  החופש הזה מצא חן בעיני, ושוב לא חזרתי לתחרות האינסופית הזאת. וזאת הייתה הקלה אמיתית! הקלה עצומה! אף-על-פי שהייתי חייב לוותר על הטיס, כי אחרי ששהיתי אצל דוקטור ארנסט כל-כך הרבה זמן, היה לי קשה להוכיח למפקדים שלי  בטייסת שהכל בסדר אצלי. פשוט, לא היה לי כוח לוויכוחים האלה.

אבל אצל לילי זה לא ככה. בזעף ובתוקף נלחמה עד שזכתה  בפרופסורה שלה באקדמיה למוסיקה, ואני אינני יכול להבין עד היום מדוע  התואר הזה  היה  כל-כך חשוב לה.  "הם לא יזלזלו ברביעייה שלי!" היא אמרה, ועיניה רשפו כעס ועלבון. "והם אינם יכולים לפסול אותי! אני אמנית!"

*

    ...יפה עכשיו כאן, בגן. הנה התפזרו כבר ערפילי הבוקר, והשמש יצאה סוף-סוף  מבין ענני הנוצה הקלים שבמזרח, והיא מראה לנו שוב את מלוא אונה, את נחת זרועה ואת רוגז פניה. אין היא מתחזה עוד לשמש דלה של חורף, אלא שופעת חום של שמש קיץ מנוסה ובוגרת ובשלה ואדנותית. ואולי בגלל חומה הקופח שוב חוזר ומציק לי הכאב הזה שבחזה. שוב אני צריך לשים את הגלולה הזאת מתחת הלשון. כנראה שאהיה חייב לעבור בסופו של דבר את ניתוח המעקפים הזה, שהרופאים המליצו עליו בפנים חמורות, ואני פוחד ממנו פחד נורא.

לילי אומרת שאם אחליט לבצע את הניתוח הזה, היא תדאג שהרופאים הטובים ביותר ינתחו אותי, אבל היא לא מוכנה להגיד לי מה לעשות. ההחלטה נתונה בידי, היא חוזרת ואומרת לי, והיא לא יכולה להחליט בשבילי. אני צריך להחליט לבדי.

  הנה. שוב הדקירה הזאת על יד הלב. שוב התזכורת הזאת.  אמנם אינני מאמין באלוהים, אבל לפעמים אני חושב שהתקף הלב הזה, שפקד אותי לפני שנה, היה איתות מלמעלה, שבא לרמוז לי שעלי להזדרז ולא לבזבז עוד את זמני על דברים חסרי ערך. הרי חייתי כבר כשני שליש מימי חיי, ואם רצוני להספיק את הכל, אני צריך למהר. אבל מי מספיק הכל?!

   אבל למה אני מתאונן? הרי השגתי הרבה דברים טובים בחיי. יש לי הרבה מאוד.

  ועכשיו, כשהכאב הזה שבחזה חוזר ומציק לי מדי פעם, אני יודע שגם בשטח המקצועי יש דברים שלעולם כבר לא אבין ולא אעשה.

למשל, לעולם לא אחדל לתהות על המוטציות האלה, שמופיעות להן פתאום בגן.  אני לא מאמין שרק הבירור הטבעי גורם לרבגוניות  שבטבע כמו שאמר דרווין. יש בוודאי גם מנגנונים אחרים שאנחנו עוד לא גילינו אותם. וגם את סוד הצמיחה כבר לא אדע לעולם, אף-על-פי שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה כל-כך הרבה קורסים, ועסקתי בחומצות גרעין ובאנזימים ובהורמונים ובמוטציות. והרי אף אחד עוד לא פענח  את הסוד המופלא הזה, את סוד הצמיחה! ואולי זה טוב ככה, שנותר לנו עוד דבר חשוב לשאוף אליו,  כי מה נעשה לאחר שנגלה את הסוד הזה? אל מה נשאף באמת?

פעם, כשנועה'לה וארז היו עוד ילדים קטנים, הראיתי להם איך עושים האבקה מלאכותית. הדגמתי להם את מעשה ההאבקה בסייפנים, ואחרי שבועות אחדים, כשהפרחים חנטו פרי והבשילו זרעים, זרענו אותם בגן. בתחילה לא נשאו השתילים פרחים, אבל לאחר שנים אחדות יצרו פקעות גדולות ופרחו, והיו להם פרחים בעלי צבעים וגוונים מיוחדים שמעולם לא ראיתי כמוהם. ואני כבר ראיתי המון זנים של סייפנים בחיי! אחד הזנים החדשים האלה, שיצרתי עם הילדים בהיסח הדעת, בלא תכנון מוקדם, היה בעל פרח סגול כהה מאוד, שצבעו בחורף כמעט שחור, ולפרח אחר היו גוונים של כתום, אדום וצהוב, שריקדו זה בתוך זה כצבעיה של להבה מתפרצת בראשית התלקחותה. שנים אחדות השתעשעתי במחשבה שאולי אוכל לייצר את הזנים האלה באופן מסחרי, ואקרא להם על שם הילדים שלנו. רציתי לרבות את הזנים האלה בתרביות רקמה, כי ריבוים מפקעיות איטי מאוד, אבל אינני עושה זאת, ואולי כבר לא אעשה זאת לעולם, כי צריך להקים לשם כך חממה סטרילית מיוחדת וזה עולה המון כסף!

ואולי בכל זאת אעשה זאת? אולי ארבה את הזנים החדשים האלה בבית-החרושת לצמחים של הקיבוץ הזה, שהקים מפעל לתרביות רקמה בצפון הארץ? אני באמת צריך לעשות את התרביות האלה. הרי ייתכן שזמני מוגבל! כן, אני חושב  שאעשה את זה. אשלח כמה ניצנים למפעל התרביות החדש. אני מוכרח!    

...אף-על-פי שאני כבר בן חמישים ושש, אני מרגיש עדיין כאיש צעיר. כנראה שיש לנו מנגנוני הגנה המעלימים מעינינו את הקמטים שלנו, ומסייעים לנו לשכוח את תחלואינו. אבל כשאני נפגש עם חברי מימי הילדות, אני פתאום רואה שהם נעשו דומים מאוד להורים שלהם. אני רואה שיש להם קרחת וכרס וקמטים ושיבה, ואני לפעמים חושב שמיד אשמע מפיהם דיבור מתגלגל בצליליה של אידיש עסיסית, ואני מופתע כל פעם מחדש כשאני שומע שוב את המבטא הצברי שלהם.

 אידיש...

כשאני שומע את צליליה של השפה הזאת, אני נזכר בפגישות של ה"שטיטישערס", כלומר, של בני העיירה שממנה עלו הורי. הם נהגו להתאסף  בביתנו מדי שבת אחרי-הצהרים, לשתות תה כהה וחם, לטעום מעוגותיה  המפורסמות של אמא ולהעלות זיכרונות.  כל פגישה כזאת התחילה במלים: "אתה זוכר"? ונמשכה בסיפורים באידיש שחיוך, בדיחות הדעת ונוסטלגיה מעורבים בהם בזיכרונות על הרב, החזן, הקצב, השוחט ושאר טיפוסים מאנשי העיירה. לילי לא מבינה אידיש, כי לא היה לה  צורך ללמוד ולהבין את השפה הזאת, אבל אני קלטתי את השפה עוד כשהייתי ילד קטן והבנתי כל מלה, אפילו את הבדיחות הגסות.

ואיך למדתי אידיש? בבית שלנו דיברו בעיקר עברית, אבל כשאבא היה מספר למישהו ממכריו על מחלתה של אמא, היה עושה זאת באידיש כדי שאני, הקטן, לא אבין, והוא היה חוזר על דבריו בנימה של התנצלות, כמנסה לשדל את המקשיב לדבריו שבאמת, אין לתלות בו, באבא, את האשמה. "מאלוהים הוא הדבר הנורא הזה!" היה אבא חוזר ואומר בקול ניחר, ואני, ששמעתי את הסיפור בגרסאות אחדות, רציתי להבין לאן נעלמה שוב אמא שלי, וכך למדתי מקטעי משפטים ומרמזים שנאמרו מאחורי גבי את השפה הזאת, שאני בקי היום בניביה.  

   ואני זוכר את הפגישה ההיא של ה"שטיטישערס", כשבאו שרה'לה ונחמה'לה, אחייניותיו של אבא שהצליחו להימלט בעור שיניהן מאימי השואה, וסיפרו על סופם של בני העיירה. אני זוכר את הדמעות שניגרו על קמטי לחייו של אבא, את אנקותיה של אמא ואת הבכי הנורא שאחז בכולם. עד אותו יום לא ראיתי אנשים  מבוגרים בוכים ככה, בלי מעצורים ובלי לנסות להסתיר את הדמעות. ואני זוכר את המלים "גטו", "פרטיזנים", "טיפוס". "מחנה עבודה" ו"הלכנו בשלג", וכל זה באותה אידיש  עסיסית, שעד אותו יום הייתה שפה שמחה של זיכרונות עליזים, שראוי לשוב ולהעלותם ולספרם בבדיחות הדעת, ועתה הייתה לשפה של עצב, של מרירות, של רוגז ויגון. ואני זוכר שהרגשתי אז שהשפה הזאת שינתה פתאום את זהותה ובגדה בי.

...ועכשיו אני גנן, כמו שאבא שלי היה. "סתם גנן פשוט", כמו שאומר ארז, הבן שלי. כן. זה בהחלט מטריד אותו. הוא היה רוצה אבא חשוב כמו שיש לרוב הילדים בשכונה שלנו. הוא היה רוצה אבא חשוב באמת. אבא שאפשר להתפאר בהישגיו לפני הילדים האחרים. לכן הוא חוזר ושואל אותי:

"תגיד, אבא, למה אתה רק גנן?! הרי אתה איש מוכשר!"           

בתחילה כעסתי. "מה זאת אומרת שאני 'רק גנן'?!' שאלתי את ארז בכעס, והתעלמתי ממבטה המזהיר של לילי. "אני אוהב את העבודה שלי! למה שלא אהיה גנן?! כמה מהאבות של החברים שלך נהנים מהעבודה שלהם?! ותדע לך, ארז, שזה מה שחשוב! חשוב ליהנות מהעבודה שלך! ולא חשוב מה שאומרים השכנים. ואתה כבר יודע שאני לא רוצה להתחרות באנשים. אני מתעב את התחרות הזו על כסף ועל מעמד."

   והוא מתבונן בי שעה ארוכה בעיניו היפות והגדולות, שהן חומות כמו העיניים של לילי, ואומר בשקט:

   "לא, אבא, אתה פשוט פחדת. אתה פשוט פחדת להתמודד."

   "לא נכון!" אני חוזר ואומר לו בכעס. "אתה יודע שכמעט הייתי קברניט ב'אל-על'? אתה יודע שהייתי מדריך בקורס טיס?!"

   כן. הוא יודע. הוא ראה תמונות, והוא שמע סיפורים מימי העבר, ובכל זאת  הוא שופט ודן אותי בלבו, ולא תמיד לכף זכות.

   אבל הוא אוהב אותי, הבן שלי. הוא אוהב אותי יותר משהוא יודע או מוכן להודות בפני עצמו. ולפעמים אנחנו שוכרים סירה ומפליגים רק שנינו אל הים הפתוח, שגליו הירוקים בקיץ והאפורים בחורף מתנפצים  אל סלעי הכורכר שליד החוף כאילו שהם רוצים להמית אותם, ואז,  כשאני מלמד את הילד שלי  למתוח מפרשים, לחוש בכיוון הרוח ולמצוא בים את דרכו לפי גרמי השמים, הוא מתבונן בי בהערצה ואומר:

  "אתה באמת קברניט אמיתי, אבא! אתה ממש כמו רב חובל!" ועיניו צוחקות בהנאה.

  וגם נועה'לה אוהבת אותי, אבל אהבתה שונה מאהבתו של ארז, כי היא  איננה שופטת אותי, ולפעמים, כשאני מתעקש, למשל, ללבוש שוב את הסוודר הישן שאמא שלי,  זיכרונה לברכה, סרגה לי פעם, אף-על-פי שהוא כבר דהוי ומלא חורים וקטן ממידתי, או כשאני לא מתגלח כמה ימים כי לא מתחשק לי, היא מחייכת אלי, הילדה הזאת,  ואומרת לי בחיבה:

   "תשמע, אבא, בחיי שאתה ממש 'פריק' אמיתי!" והיא  צוחקת כשהיא מביטה בי.

   מאוחר עכשיו. השמש כבר עומדת לשקוע, וצבעי הגן כבר אינם משלבים תכלת וירוק, אלא לובשים אפור בהיר של עצים מחשיכים ודשאים שאורם דהה.   אמנם הבטחתי ללילי שאעבוד פה רק עד הצהרים, אבל נסחפתי, כרגיל, ועכשיו כבר יורדים דמדומים של קיץ, ויום העבודה שלי נגמר. עכשיו אני צריך להכניס את הכלים למחסן הקטן שבקצה המדשאה וללכת הביתה.

    ושוב הכאב הזה שבחזה!

   עוד היום אגיד ללילי שהחלטתי להיכנס לבית החולים ולעשות את הניתוח הזה, שאני דוחה אותו כבר כמה חודשים. ואני רואה בדמיוני את פניה של לילי כשאבשר לה שהחלטתי לעבור את הניתוח. ואני יודע שהיא בתחילה תחוויר, העיניים שלה תתרוצצנה בחוריהן בדאגה, ואחר-כך היא תסמיק ותלטף את פני בעדינות,  מפניה תשתקף חרדה, אבל היא תעמיד פנים עליזות כדי שלא אדאג ולא אוסיף על פחדי.

 ואני מקווה שלא ננסה להעמיד פנים, כי יש בזה זיוף שאינני רוצה בו. אני רוצה שנדבר גלויות, שמותר יהיה לי לדבר על הפחדים שלי ולא אצטרך להתחפש לגיבור, כי אני מפחד. אני מפחד מאוד!

          אני רוצה לחיות!

                                                                          רותי יצחקי ריכטר 1996