שלום ידידיי

 הפעם, לקראת יום ירושלים, אני מביאה סיפור ילדים שנוצר עוד לפני שגברו האינתיפאדות. לכן הוא נשמע קצת תמים, אבל אולי יבואו ימים שגם המנהיגים ירצו שלום, והסיפור הזה יהיה ריאלי. הסיפור לקוח  מספרי "הלב והאבן – ירושלים לדורותיה", שכתבתי בשיתוף עם ידידתי ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל. הספר יצא לאור בהוצאת כרטא בשנת 1996. סיפורים אחרים המתאימים ליום ירושלים שפורסמו כבר באתרנו הם הסיפור " אור לגויים ", העוסק בדוקטור טיכו

 (13.12.2007), והסיפור "ירושלים של זהב" העוסק ברבי עקיבא ובאשתו. (24.4.2008).

תיהנו!

לתגובות אנא כיתבו לאתר או אליי [email protected]

 

הגבול והמעגל

    הדבר היה ביום הראשון לשנת הלימודים. תלמידים נרגשים גדשו את אולם ההרצאות שבבית-הספר לרפואה בירושלים וחיכו לתחילת ההרצאה.

    עליתי אל הקתדרה. לאט-לאט גווע המלמול, ובעודי מחכה, בחנתי בעיניי את קהל הסטודנטים שלי.  גם אני הייתי נרגש מעט, כי עדיין לא נגמלתי מההתרגשות ומהחרדה השבות ופוקדות אותי מדי שנה לפני ההרצאה הראשונה. לפתע נתקל מבטי במבטו של נער שחרחר, שישב מולי בשורה הראשונה.  עינינו נפגשו, ואני ידעתי מיד שהנער הזה הוא בנה של סמירה, "התאומה" שלי.  פניו דמו מאוד לפני אמו בימי נעוריה, ואף שהיו לו שפם קטן ומשקפיים בהירים, לא יכולתי שלא לזהות בעיניו המאירות את מאור פניה של אמו. רמזתי לו לגשת אליי, והוא פסע אל הקתדרה בצעדים מהססים, ומבט של תמיהה עמד בעיניו.

    "אתה בנה של סמירה?" שאלתי.

    "כן," ענה במבוכה, "אדוני מכיר את אמי?"

    "ודאי!" צחקתי, "אני ה'תאום' שלה."

    הוא התבונן בי בתמיהה, ואחר שאל:

    "אדוני הוא בנה של רחל, חברתה היהודייה של סבתי?"

    "כן." עניתי, ושנינו לחצנו ידיים בהתרגשות. אחר-כך חזר הצעיר למקומו, מתעלם ממבטי הפליאה ששלחו בו הסטודנטים, ואני פתחתי בהרצאה, אבל התקשיתי להתרכז, כי זיכרונות מימי ילדותי צפו ועלו מול עיניי.

    אף שלא נולדנו לאם אחת, ולא הרבינו להחליף דברים בינינו, כינו אמהותינו אותי ואת סמירה "התאומים", כי נולדנו באותו יום. בתינו גבלו זה בזה, אבל נולדנו משני צדדיו של הגבול, שחצה בימים ההם את שכונתנו הקטנה, והפריד בין ירושלים הערבית ובין ירושלים היהודית.

    לפני שפרצה מלחמת העצמאות הייתה שכונתנו שכונה מעורבת.  יהודים וערבים התגוררו בה בצוותא, ויחסי שכנות וידידות שררו בין תושביה. אבל לאחר שהסתיימה המלחמה, נמנו וגמרו המדינאים שהגבול יעבור דווקא בשכונה שלנו, בדיוק ליד ביתם של הוריי. כדי להמחיש את מקומו המדויק של הגבול, הוצבה גדר-תיל דוקרנית במרכז השכונה, וקציני-צבא עברו מבית לבית, והסבירו לתושבים הנדהמים שחלילה להם לחצות את הגדר או לבוא בדברים עם התושבים הערבים הגרים מעבר לה.

    הגדר הייתה סבוכה ומאיימת, אך לא מנעה מהאנשים שמשני עבריה לשוחח זה עם זה, שהרי שכנים וחברים היו כל השנים, ואיך יוכלו להשלים פתאום עם הפירוד?!  לכן התנהל לעתים קרובות דו-שיח קולני של צעקות משני עברי הגדר, שתחילתו ב”מה נשמע” ידידותי או ב”אהלן וסהלן”, וסופו בחילופי חדשות טובות ורעות.

    כשכרעה אמי ללדת אותי, בכור בניה, כרעה ללדת בבית שמעבר לגדר גם חברתה הטובה חמידה.  אמי וחמידה גדלו יחד בשכונה, וידידות של אמת שררה ביניהן.  אולם לאחר שהקימו החיילים את גדר הגבול, לא היו יכולות שתי הנשים הצעירות לשבת בצוותא, לגמוע קפה שחור וריחני  בספלים קטנים, ולספר זו לזו מסודותיהן.  עתה, כשרצו אמי וחמידה לשוחח, עלתה כל אחת לגג ביתה, ושם, מבעד לחבלי הכבסים המתנופפים ברוח, שוחחו בקריאות רמות אישה עם חברתה. כל אחת מהן נישאה לאיש ימים אחדים לפני שהוקמה הגדר המאיימת שהפרידה ביניהן, ולכן עוד הספיקו שתי הנשים הצעירות להשתתף זו בחתונתה של זו. אבל כעבור כשנה, כשמלאו ימיהן ללדת, כבר הפרידה גדר הגבול ביניהן.

    בבקרים, לפני שהחלה השמש לקפוח בכל עוזה, נהגו אמי וחמידה לעלות אל גגות בתיהן עם ילדיהן ולשוחח בצעקות על מאורעות היום, והן הוסיפו לנהוג כך גם לאחר שאנו, הילדים, גדלנו מעט, וביקרנו בגן ובבית-הספר.

    כשגדלתי, אהבתי להסתכל מגג ביתנו אל חלון חדרה של סמירה.  היא הייתה ילדה יפה מאוד, שערה השחור הבריק מולי בלהט הכחלחל של אור המנורה המסנוור שבחדרה הקטן, הפונה לגג, ועיניה השחורות צחקו אליי בחיבה כשקלטה את מבטי. אמי נהגה לספר לי שסמירה מצטיינת בלימודיה. "סמירה לא משחקת עם החברות שלה לפני שהיא מסיימת את הכנת שיעורי-הבית שלה! לא כמוך!"  חזרה וסיפרה אמי.

    כשהייתי ילד, העירו בי דברים אלה טינה כבושה לסמירה. "היא ממש 'ילדה-טובה-ירושלים'!" אמרתי לאמי בכעס. אך ברבות הימים, כשהתבגרתי וסמירה הפכה מילדה צנומה ורצינית לנערה יפה וחייכנית, התחבבו עלי קומתה הזקופה ופניה הגלויים, ופעמים רבות ארבתי לה כדי לקלוט את חיוכה החם. לא הרבינו לשוחח בינינו, אבל כשעליתי אל הגג כדי לנוח מחום היום בסוכת הגפנים שהוריקה בקיץ או להשקות את שתילי הגרניום ואת צמחי התבלין, נהגה סמירה לחייך אלי ולנופף לי בידה ברכה של שלום. 

    בימי הקיץ נהגתי להכין את שיעורי הבית בסוכת הגפנים שעל הגג, כי רוח נעימה נשבה תמיד בין ענפיה, ומראה נהדר של בתי העיר הגולשים בהר ושל המדרונות החרוצים בטרסות נשקף אליי מבין ענפי הגפן הגמישים. אהבתי להתבונן באור הרך, הוורדרד, המכסה את סלעי ההרים לפני השקיעה, ומעניק לעצי הזית הרחוקים הילה של זהב, ולעתים נהגתי לצפות במשמרות החיילים הירדניים, אדומי הכאפיות, ששכנו על גג אחד הבתים מעברו השני של הגבול. אמי הזהירה אותי שאסור לי להקניט אותם, כי יש ביניהם חמומי-מוח הממהרים לירות. פחדתי מהם ולא שוחחתי עמם, אף שעמדת הירי שלהם, ששכנה על אחד הגגות, הייתה קרובה מאוד לביתנו.

    ימים אחדים לפני שהתגייסתי לצבא, סיפרה לי אמי שסמירה עומדת להינשא לאיש.  אינני יודע מדוע חשתי צביטה קלה של כאב בלבי. רציתי להיפרד מהנערה לפני גיוסי, ולכן עליתי אל הגג, קראתי בשמה, וביקשתי אותה שתעלה גם היא אל גג ביתה, כי רצוני לדבר עמה.  אך לתימהוני הסבה סמירה את ראשה ממני והתעלמה מדבריי. נעלבתי, אבל אמי סיפרה לי שעתה, לאחר שסמירה התארסה, אסור לה לשוחח עם גברים זרים. "עלינו לכבד את מנהגיהם של שכנינו!" אמרה לי אמי כשהבעתי את התמרמרותי על התנהגותה של סמירה, ושוב חשתי מכוות קנאה קלה בלבי, כי הבנתי שסמירה לא תשלח עוד אליי את חיוכיה המאירים.

    גויסתי לחיל הרפואה, וקיוויתי שאוכל לסיים את שירותי הצבאי בלא מלחמות, אלא שכעבור שנה פרצה מלחמת ששת הימים, ואני נלוויתי לגדוד הצנחנים שפרץ אל העיר העתיקה.  כל ימיי אזכור את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי ובחבריי בבואנו אל הכותל. צנחנים קשוחי מבט וידועי מלחמה נשענו על אבניו רבות השנים של הכותל המערבי ובכו כילדים, מתאבלים על חבריהם שנפלו במלחמה הנוראה ולא זכו לראות בשחרור ירושלים.

    בערב טלפנתי להוריי.  בישרתי להם שאני חי ושלם, ואני נמצא ליד הכותל.

    אמי הפסיקה את דבריי.

    "בני, אנחנו נמצאים כאן במצוקה נוראה, ואני מבקשת שתנסה לעזור לנו!  אתה מבין, סמירה כרעה ללדת, אבל השכונה משותקת.  עוצר הוכרז בה.  אין יוצא ואין בא, ואנו זקוקים בתכיפות לאמבולנס ולרופא כדי להסיע את סמירה לבית החולים!"

    אלוהים אדירים! סמירה כורעת ללדת דווקא עכשיו?! פניתי למפקד שלי, והסברתי לו ש"התאומה הערבייה" שלי כורעת ללדת, ועליה להגיע מייד לבית-החולים.

    "אינני מבין, יש לך אחות תאומה ערביה?!" שאל המפקד באי-אמון.

    "לא.  לא ממש תאומה," צחקתי. "קשה לי להסביר לך, המפקד, אתה מבין, היא כאילו... היא כמו... היא כמו 'תאומה' שלי... זה סיפור קצת מסובך..."  אחר-כך סיפרתי לו בקצרה על ימי ילדותי בשכונה החצויה ועל בית הוריי הגובל בביתה של סמירה, הכורעת עתה ללדת את בנה הבכור.

    המפקד לא איבד זמן יקר, וכעבור דקות אחדות ישבתי עמו, עם סמירה הגונחת ועם בעלה הנבוך באמבולנס המפלס את דרכו למחלקת היולדות. אתם מבינים, למרות שגדלנו יחד, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שיכולתי לשבת ולשוחח פנים אל פנים עם "התאומה" שלי...

    כשהגענו לבית החולים, הוכנסה סמירה לחדר היולדות, ואני חיכיתי שעות רבות עם בעלה ליד דלת חדר-הלידה, ולא זזנו משם עד שהתבשרנו שסמירה ילדה בן במזל טוב, ושלום לה ולתינוקה. באותן שעות ארוכות גמלה בי החלטה:  אני אהיה רופא!  אני רוצה להיות רופא!  אני רוצה להציל חיים ולהקל את מכאוביהם של האנשים! די לי בהרס ובאלימות הנוראה המלווים את המלחמה!  אני בוחר בחיים!

    שנים רבות חלפו מאז, ועתה אני עומד פה, בבית-הספר לרפואה, ומרצה לפני הילד הקטן ההוא, שנולד לסמירה בתוך המלחמה.  ואני שמח שגם הוא דבק בדרכי, ורצונו לרפא ולהיטיב עם בני-אדם.  לכן הוא כותב את דבריי בשקידה במחברתו, ומעניק לי מדי פעם חיוך קטן של שותפים לדרך אחת.

    כך נסגר מעגל.

                        רותי יצחקי- ריכטר  1995 [email protected]