שלום חברים

 הפעם אני מביאה סיפור ילדים על גיא בן הינום ופולחן המולך. הסיפור נדפס בספרי "הלב והאבן – ירושלים לדורותיה", שכתבתי עם ההיסטוריונית לאה סגל, ויצא לאור בשנת 1996 בהוצאת "כרטא" ירושלים.

 לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי:

     [email protected]

 

 

גיא בן הינום

                 ג.ב.ה <    http://www.pbase.com/geyzi/image/105856220             

כשטיהרו אנשי המלך יאשיהו בן מנשה את גיא בן הינום ממקדשי המולך, הרבה אחד מהם להכות בפסלים בפטישו. בזעם, בכעס, בחימה ובזעף ניתץ האיש את הבמות, ולא נח ממלאכתו עד שנותצו כל המזבחות והפסלים שבגיא.

הצעיר היה דומה מאוד בתווי פניו למלך מנשה, ושמועה הילכה במחנה שהוא אחד מבניו הרבים. הצעיר הרבה להתבודד, ומעולם לא הכחיש או אישר שמועה זו. הוא נודע כאיש שקט ומתון, ולכן הפליאו מעשיו את חבריו, והם הרבו לשאול אותו מדוע כה גדול כעסו על פסלי האלילים. תחילה לא ענה לשאלותיהם, אבל באחד מערבי הסתיו, כשישב עם ידידיו ליד מדורה שהבעירו בגיא, סמוך למקדש המולך ההרוס, נענה  להפצרותיהם וסיפר להם את סיפורו.

"וודאי יודעים אתם, ידידיי, כי בן שתים עשרה שנים היה מנשה כשהומלך על ממלכת יהודה, וחמישים וחמש שנים מלך בירושלים. הוא נשא לו נשים רבות מבנות העמים האחרים אשר בארץ, והקים מקדשים ומזבחות לאליליהן. גם אמי נמנתה על נשותיו של מנשה, אך היא לא הייתה נוכריה אלא בתו של אחד הלווים. צעירה ויפה הייתה אמי כשראה אותה המלך לראשונה בבואה להתפלל בבית המקדש. הוא חשק בה והכריח אותה להינשא לו. אמי שנאה אותו בכל לבה, וחפצה לחזור לבית הוריה, אבל הוא לא הניח לה, והיא חששה שאם תברח, יפגע המלך בבני משפחתה.

כשנה לאחר בואה אל ההרמון ילדה אותי אמי. היא טיפלה בי במסירות, לא הסכימה להפקיד אותי בידי מינקת כמנהג הנשים האחרות שבהרמון, ולא הניחה לשפחות לגעת בי, כי הייתי נחמתה היחידה בצרתה, ואהבת נפש אהבה אותי.

המלך הרבה להסתכל בי כששיחקתי עם שאר בניו בהרמון, כי הייתי בריא וחסון יותר מילדיו האחרים, ורק לעתים רחוקות חליתי באחת המחלות הרבות שפשטו לעתים קרובות בהרמון. אמי ידעה שמסורת היא בידי הלווים והכוהנים להקפיד יום-יום על טהרת הגוף ומי השתייה כדי למנוע מחלות, ונהגה לרחוץ אותי מדי ערב במימי מעיין טהורים שהובאו אליה מעין רוגל.

בהרמון שררו כל היום  המולה ורעש, ולעתים קרובות פרצו מריבות בין נשות המלך. גם אנו, בניו ובנותיו הרבים, התגוררנו בהרמון, והרבינו להתקוטט ולריב. קינאנו זה בזה, והתחרינו על אהבת אבינו ועל חסדיו.

יום אחד פרצה מגפה בהרמון. ילדים רבים חלו ומתו במחלה קשה, וזעקותיהן של האמהות השכולות עלו לשמים והרעידו לבבות. אמי חששה מאוד לחיי, אך אני לא חליתי, כי לא הניחה לי אמי לשחק עם הילדים האחרים פן תפגע בי המחלה הנוראה.

כשהתרבו חללי המגפה, קמה אחת הנשים העמוניות ששכלה את בנה במחלה, ופרצה לארמון המלך:

"קוסמת ומכשפה היא בת הלווים! לכן לא חלה בנה במחלה הקשה, המטילה בנו חללים! ועתה, הבה ניקח את הילד הזה, החסון והבריא מכל ילדי המלך, ונקריב אותו למולך בגיא בן הינום כדי שתיעצר המגפה, ותסור מאתנו הקללה הרעה הזאת!" זעקה האישה העמונית ביגונה בקול מאיים והצביעה על אמי.

נעתר נמלך לבקשת האישה העמונית, ושלח לקרוא לי ולאמי. הוא הלביש אותי בבגדי כותנה לבנים כבגדי כוהנות המולך, וציווה להעלותני למחרת קורבן על מזבח המולך. אחר כך לקח אותי בידי, ודמעות עמדו בעיניו כשמסרני בידי אחת הכוהנות שבמקדש.

הייתי אז נער קטן, אבל לעולם לא אשכח את הפחד והאימה שאחזו בי כשהשכיבו אותי הכוהנות על המזבח, ועקדו את רגליי בחבלים. שכבתי שם, על אבני המזבח הקרות, מחכה למותי, קורא לאמי שתבוא להצילני, בוכה ורועד בבעתה.

 שעות אחדות בכתה אמי בחדרה לאחר שנפרדה ממני. תחילה אמרה נואש לחיי, אבל אחר כך מיהרה להתאושש, והחליטה להצילני מאש המזבח ויהי מה! היא מחתה את עיניה הדומעות, וכשביקר המלך בחדרה  כמנהגו השקתה אותו לשוכרה, ואף את הסריסים השקתה יין עד שנפלה עליהם תרדמה עזה. אז מיהרה להחליף את בגדיה ההדורים בבגדים פשוטים של כובסת, לגזור את מחלפות שערה הנאות ולצבוע את פניה ואת שערה בכופר אדום כדי שלא יכירו אותה רואיה. היא מיהרה למקדש, שיחררה את רגליי העקודות, וברחה אתי לאחד הוואדיות הנידחים שבהרי ירושלים. תחילה הרבינו לנדוד ולהתחבא במערות ובנקיקים, ואחר כך הרחקנו עד מדבר יהודה, כי שלח  המלך שליחים למצוא אותנו ולהחזירנו אל ההרמון. אנשי המלך חיפשו אחרינו בכל מקום, ואנחנו התקשינו למצוא לנו מקלט. לבסוף מצאנו מסתור באחת המערות שליד שדה כובס, סמוך למעיין השילוח, ואמי מצאה את פרנסתה בעבודה קשה ככובסת בגדי זרים. כל ימיה עבדה בפרך כדי לפרנס אותנו בדוחק, ולעתים קרובות עלינו רעבים על יצוענו במערה, כי לא בא מזון לפינו כל היום.

רק לאחר מות המלך מנשה העזה אמי לחזור עמי לבית אביה, ואני הצטרפתי לאנשי המלך יאשיהו בן מנשה כדי לסייע להם לנתץ את מזבחות המולך ואת פסלי האלילים,  כשנעקדתי למזבח, נדרתי בלבי שאם אנצל, לא אשקוט ולא אנוח עד שיחדל קורבן אדם מן הארץ, ועתה אני ממלא את נדרי."

האיש סיים את סיפורו, ושתיקה השתררה בקרב היושבים ליד המדורה הגוועת לאטה. אחר כך קמו החיילים, לחצו בידידות את ידו של המספר, ופנו לאוהליהם כדי לחטוף מעט תנומה לפני בוא הבוקר.

 

המדע שמאחורי האגדה

גיא גן כינום הוא ואדי עמוק שתחם את גבולות ירושלים מדרום מערב, והגן על העיר מפני פולשים ואויבים מצד זה. הוא מתחיל במערב, ליד שכונת מקור ברוך של ימינו, בגובה 810 מעל פני הים, ונמשך עד למקום מפגשו עם נחל קדרון בדרום. אורכו 1.3 ק"מ, והוא שימש גבול מפריד בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין.

בתקופת המלכים הקימו מלכי ישראל ומלכי יהודה בגיא מזבח ומקדשים לאל הכנעני מולך, והקריבו לו שם את ילדיהם. המזבחות מוקמו בחלק התחתון והדרומי של הגיא, סמוך למקום התחברו עם נחל קדרון ולא רחוק מבריכת השילוח, שמימיה שימשו  את מקדש  המולך.

יאשיהו, בנו של מנשה, ביער עת המזבחות והמקדשים וטיהר את הגיא.

על מדרונותיו של גיא בן הינום הסמוכים לשער יפו נמצאות היום סדנאות "חוצות היוצר", המשמשות את אמני ירושלים, וחוצה אותו כביש ירושלים-בית לחם. ממזרח לכביש נמצא הר ציון, וממערבו השכונות ימין משה ומשכנות שאננים. בצפון הגיא נמצאת בריכת השולטן. בריכה קדומה ששוקמה בידי השולטן התורכי סולימן המפואר.

הגיא עובר בסלעי קירטון, ולכן הוקמו בו בתקופות קדומות בתי קברות ומחצבות רבות.