7.9.07            רעות : סיפור מאת רות ריכטר / יצחקי        ( תגובות לשלוח לאתר או לרותי > [email protected]  )

       

        סופר אני, אבל  ימים רבים לא כתבתי דבר.

        המתבונן בי לא ידע ששולח אני את ידי בכתיבה, כי  רעמתי איננה  פרועה, וזקני אינו מגודל,  ומשקפי אינם רכובים על קצה חוטמי כדרך הסופרים והמשוררים, וגם עורי השזוף ושרירי ידי המשתרגים - מזכרת מימי היותי חקלאי באחד מקיבוצי הנגב - מדמים אותי לאחד מבעלי המלאכה או פועלי הבניין הרגילים בעבודת כפיים. כל ימות השנה אני מלמד באחד מבתי הספר התיכוניים שבעיר הכרמל. אוהב אני את ההוראה, וחביב אני על תלמידי, ובעיקר על תלמידותי, המשלחות אלי בגניבה מבטים של ערגה. אבל בימי חופשת הקיץ, כשאינני מלמד, אני עוסק בכתיבה. סיפורים שרקמתי וחלומות שארגתי כל ימות השנה, לובשים בימי הקיץ מלים ומשפטים, והופכים לדמות ולעלילה.

         אלא שבקיץ זה אין כתיבתי צולחת. מדי בוקר, עם הנץ החמה, כשבני  ואשתי עוד לא ניעורו משנתם, והשמש הלוהטת של חודש אוגוסט מתחילה להכות בנו בכל עוזה, אני יושב אל שולחן הכתיבה מול חלוני הנשקף אל הים ומנסה לכתוב. בשצף קצף אני כותב, ואחר-כך אני מוחק וקורע ומתלבט ומהרהר וחוזר וכותב, ואף-על-פיכן אינני מעלה תחת ידי דבר של איכות. דומה שיבשו מעייני, וגיבור ספרי החדש מתנכר לי, מסרב להיוולד וללבוש דמות אדם, ואינו רוצה שאקרום לו עור וגידים.

        באחד הבקרים, כשראיתי שעקר עטי, נטשתי את שולחני ועליתי על האוטובוס היורד מהכרמל לתל אביב, כי רציתי לפגוש בעורך שלי ולשאול אותו מה עלה בגורלו של אחד מספרי העומד לראות אור בקרוב. אוהב אני את ספרי זה יותר מכל ספרי מפני שנכתב באחת. כאחוז דיבוק הייתי כשכתבתי אותו, ומילותיו, שנשפכו אל הנייר הלבן בשטף וברהיטות, חברו והיו בהינף עט למשפטים, לפסקאות ולעלילה מרתקת. שנים רבות היה גיבור ספרי זה חלק ממני. בימים ובלילות ליווה את הרהורי ואת חלומותי. הוא היה עמי בכל אשר הלכתי, וגם עתה נתקף אני מדי פעם געגועים אליו. מתאווה אני לפגוש בו פתאום בלכתי ברחוב, לברכו לשלום, ללחוץ את ידו בחום, ולשאול אותו מה עלה בגורלו לאחר שסיימתי את כתיבת הספר. חש אני כאילו אדם מוחשי וחי הוא גיבור ספרי זה, ולא יציר רוחי, שרקמתי את קוויו בלילות עד שלבש דמות ועלילה והיה לידידי. גם עתה, בשעה שאני יושב באוטובוס, אני מהרהר בו. נדמה לי שדמותו עומדת מול עיני, והוא מביט בי בחיוכו המבויש, הנבוך קמעה, עיניו מאירות, ומבטאו כבד כמבטאם של העולים החדשים שבאו מרוסיה  בשנים האחרונות, כי גיבור ספרי עלה לישראל רק לפני חודשים מעטים. צייר הוא, ותיק קרטון חום וגדול, המכיל את ציוריו האחרונים, הוא נושא עמו תחת בית שחיו דרך קבע. שנים רבות נאבק ידידי, יציר רוחי, עד שהותר לו לעלות לישראל! בבית כלא ישב, שביתות של רעב שבת, ורדיפות איומות נרדף, אך על אף תלאותיו לא הועם זוהר עיניו, לא נפלה רוחו, לא נכפפה קומתו, וחיוכו מאיר את פניו כבימי צעירותו.

        בוש אני בהזיותי אלה, כי אין ההיגיון שולט בהם ואין בהן ממש! וכי כיצד יצא ידידי הצייר מתוך ספרי וייקרה על דרכי?!

        א... א... אבל... אבל... מה זה?!

        האם אני חולם בהקיץ?!

        האיש נכנס בסערה לאוטובוס המקרטע ונאנק בנסותו לעזוב את התחנה. רעמת שערו השחורה של הצייר נשמטה על מצחו, שערותיו התבדרו ברוח הקיץ החמה, ותיק קרטון חום וגדול נישא תחת בית שחיו. נשימתו כבדה מהריצה שרץ אחרי האוטובוס, וכבר הוא שולף מכיס מכנסיו את ארנקו המהוה, ושואל את הנהג במבטאו הכבד:

        "לתל-אביב, אדוני? כמה זה, בבקשה?"

        גופו הארוך והדק מתנועע עם תנודות האוטובוס, ובשעה שהוא מחזיר את ארנקו לכיסו, הוא תופס את מקומו בכיסא הפנוי שלידי. עיניו מציצות בי תחילה בחשד, ואחר-כך הן מביטות בי בחום ובשמחה, כאילו עמדתי במבחן קשה והוא גאה בי. אין הוא שומט מידו את תיקו החום, המכיל את ציוריו, ואצבעותיו מתהדקות סביבו בחוזקה כאוחזות באוצר יקר.

        דקות אחדות אנו נוסעים בשתיקה, ועיניו של הצייר גומאות בשקיקה את הנוף הטרשי, העטור קוצים ושלף שהצהיב בלהטה של שמש אוגוסט. משמאלנו מתנשא רכס הכרמל, מדרונו משובץ בלובן סלעי גיר, ועצי חרוב ואלות רובצים בין טרשיו כשיות ירוקות, ומימיננו מסיע הים את גליו הלבנים שיירות שיירות אל החוף. בשקדנות ובעקשות מכרסם הים את החוף הסלעי, ומפגין את קשת גווניו המשתנה מאפור מתכתי עד  הירוק הכהה, ורק לפעמים משתבץ בה מעט מטוהר הכחול, כאקורד ערב הבוקע פתאום מתוך סימפוניה רווית דיסוננסים.

        פתאום פונה אלי שכני בנגינת דיבורו  המוכרת לי:

        "יפה פה... מאוד יפה... כן, אדוני, ארץ יפה יש  פה, בישראל..." כאן השתתק ידידי ולא הוסיף דבר, כאילו נתפס בקלקלתו ודיבר יותר מהראוי לו.

        אני יושב נדהם. בעל היגיון אני! אדם מבוגר אני! אינני נוטה להאמין בקיומו של עולם על-חושי, רווי מעשי קסם וכישוף!  לא ייתכן שאדם זה, היושב על ידי, הוא רעי, גיבור סיפורי, שחצבתי ממחשבותי ומחלומותי! עלי להתנער מההזייה ולחזור אל המציאות! אבל  לבי אינו נוטה עכשיו אחרי ההיגיון. אני מסתכל בצייר ותוהה, ופתאום אני יודע בוודאות, שעוד מעט יעביר שכני את ידו, יגע בראשו, יבלוש בה בשערו, ואחר-כך יפשפש בתיק הקרטון, יוציא ממנו רישומים ותמונות, יסקור אותם בעיון כשעינו השמאלית עצומה למחצה, יהרהר בהם מעט, וישקע במחשבותיו הרחוקות... וכקורא את הרהורי מעביר הצייר את ידו בבלוריתו כסורק שערו במסרק לא נראה, אחר-כך הוא מושך בשרוך הסוגר על תיק הקרטון ונובר בין ציוריו. מצחו מקומט בהרהוריו בהבעה מוכרת לי, עינו  השמאלית עצומה למחצה, ומבטו מהיר ומוטרד.

         אנחנו משוחחים מעט, ואני למד ששכני לספסל האוטובוס עלה מרוסיה רק לפני שבועות אחדים. צייר הוא, וכאן, בארץ שלנו, הוא מקווה להתפרנס מהוראה ומאיור ספרים, "בגלל שאף-פעם-בעולם צייר לא יכול מקבל מספיק כסף  רק מאמנות שלו." הוא אומר . "בטח לא  בארץ קטנה כמו ארץ שלנו." ברוסיה עבד גם ב"אילוסטרציות",  כלומר באיור ספרים, והוא מקווה שגם כאן, בישראל, יוכל לעשות זאת.

        "אתה מרוצה כאן, בישראל?" אני שואל.

        "כן." הוא עונה. "אני בכלל לא להצטער אני לבוא  פה. באוקראינה, איפה אני בא,  מצב קשה מאוד עכשיו. אין אוכל ואין כסף ויש אנטישמיות ויש הרבה בנדיטים ברחובות. חברים שלי מה שבאו גם כן מאודסה,  הם לא שמחים פה. הם  רוצים לנסוע בגרמניה, או באמריקה, או באוסטרליה, אבל אני  אומר להם  שאם הבנאדם צריך להיות אמיגרנט, אז יותר טוב להיות  .אמיגרנט בארץ שלנו, ארץ של יהודים. ואני גם תמיד אומר לאשה שלי ולחברים שלי שחיים שלנו פה, בישראל, הם לא כמו  אידיאל מה שיש  לנו בראש שלנו ובחלומות שלנו, ובגלל זה צריך להיות מוכן ככה... זאת אומרת... ל"קומפרומיס", זאת אומרת, באופן מנטלי אני  מתכוון. כן! כן! תמיד! גם  מתי אני הייתי סירובניק וישבתי  בבית הסוהר  הרבה שנים,  אני כל הזמן אומר אני צריך לאהוב ארץ שלנו, ארץ  ישראל, כמו היא עכשיו. אפילו שיש פה דברים לא טובים. בגלל שארץ חדשה זה כמו אשה חדשה,  וזה לא טוב לרצות לשנות אותה בשביל שהיא  תהיה מתאימה   לחלומות שלך...

        "ולמה אדוני נוסע לתל אביב?" אני שואל בחצי פה.

        "אני  לנסוע לתל אביב בגלל אני צריך ללכת להוצאות ספרים ולבקש בשבילי קצת עבודה. הנה, יש לי כאן קצת כתובות  מה שחברים ותיקים בארץ הוציאו בשבילי מספר של טלפונים. אולי יסכימו שמה לתת לי לעשות אילוסטרציות לספר חדש או לצייר עטיפה שלו. וגם לבנק אני צריך להספיק, כי צריך כסף. זאת אומרת, צריך הלוואה. ואני חושב אולי חתימות של חברים שלי על דוקמנטים של בנק  לא מספיק בסדר בגלל  שיש ביורוקרטיה ויש הרבה פקידים, ואני מפחד אני לחזור בחיפה  בלי כסף.  ואז אשה שלי כועסת מה נאכל בגלל שאין לי עוד עבודה."

        אני בוחן אותו, את גיבור ספרי ויציר רוחי שלבש פתאום דמות אדם, ונדמה לי שאני  יודע  את הרהוריו הכמוסים ואת מחשבותיו. אפילו חלומותיו גלויים לפני, וגם את סערותיו אני יודע, כפי שאני מכיר את חלומותי ואת סערות נפשי.

        "תן לי את מסמכי הבנק ואחתום עליהם." אני אומר, ושולף את עטי מכיס חולצתי כדי להראות לו את כנות כוונותי.

        הוא נדהם.

        "אבל אדוני לא להכיר אותי בכלל! ואולי אני פתאום לא יכול משלם?! ולי עוד אין עבודה..."

        אבל  אני בשלי: "תן לי, אדוני, את המסמכים ואחתום עליהם." ובקולי ספק פקודה וספק תחינה.

        הוא מביט בי בפליאה. כמוכה תדהמה הוא מושיט לעברי את המסמכים ושפתיו ממלמלות:

        "תודה, תודה לך, אדוני. אתה מבין, רק בארץ שלנו, בין יהודים, יש ככה... אנשים טובים מה שעוזרים..."

        אני חותם בהינף יד כפטרון נדיב, ומחייך אליו חיוך אבהי. אכן, יודע אני את טבעו, ומכיר את מצבי רוחו. יודע אני שסערת רגשותיו ההפכפכת, המלווה בפרצי שמחה ואנרגיה רבי עוצמה, תתחלף מיד באדישות ובנמיכות רוח, ובעקבות מבוכתו וסערת נפשו הנשקפות מעיניו יבוא עוד מעט פרץ של יאוש שקט, ולכן אני טופח קלות על כף ידו ומנסה להרגיעו, כמו שאני רגיל להרגיע את בני הנפחד. והרי בני הרוחני הוא! וכי לבני שלי, עצמי ובשרי, לא הייתי ערב?! ובפרץ של נדיבות אני מציע לו:

        "אולי  אתה מסכים, אדוני, לעצב את העטיפה של הספר שלי? הנה, גם הספר שלי עוסק בסירובניק, שעלה מרוסיה לאחר שנאבק מאבק ממושך נגד הממסד..."  וכבר אני מסביר לידידי החדש בשטף לשון את תוכנו של הספר, ומתעכב בפרוטרוט על תכונותיו של גיבור ספרי. בלשון של חיבה אני מדבר בו, ונהרה של אור קורנת מפני, כאילו דיברתי על תינוקי הקטן. והצייר מביט בי בתדהמה, פיו פעור קמעה, ועיניו הקרועות מקובעות בפני.

        החושב גם הוא את מחשבותי?

        הרואה הוא להרהורי לבי?

        היודע הוא את כיסופי?

        הוא  אינו אומר עוד דבר. במבוכה הוא מוחה אגלי זיעה מפניו, עיניו סוקרות את הנוף בלא לראותו, ומצחו מתקמט בהרהורים בארשת הישנה, המוכרת, אשר ידעתי.

        "באמת, מין מקרה משונה שכזה..." הוא ממלמל לאט. עיניו הבוערות תמיד נתונות בעיני, ובקולו נשמע שמץ של חשד מעורב בפליאה.

        תל אביב מהבילה בחומו של הקיץ, ורעשה ושאונה מחרישים את שיחתנו. העיר כולה אומרת חולין, כאילו אין בה שמץ של שבת, של חג או של נשמה יתירה. אנשיה טרודים ורצים להוציא את פרנסתם במסחר ובמלאכה, והאד העולה מפסי האספלט השחורים מרעיד את האוויר החם. מורגל אני בעצי עירי, עיר של שדרות עבותות, כרמל וגנים, ואילו עציה של  תל-אביב  מאובקים ומעולפים בחום, וברוח נכאה הם עומדים בצד הדרך כאילו אחזה בהם נמיכות הרוח, והם משתחווים בכניעה לבתי המידות הגבוהים שלידם.

        העורך, איש כרסתן שגינוניו אבהיים, פניו המלאים חרושי קמטים וקרחתו מבהיקה, מקבל את פנינו בחיוך של פטרון. כן, מה מוזר שנפגשו דרכינו באוטובוס! גם הוא חושב שכדאי שיעצב הצייר את עטיפת ספרי, ואם ישאו האיורים חן בעינינו, נשתמש בהם ברצון רב, וגם נשלם כסף טוב בעבורם! למה לא?! הן חייבים אנו בקליטת עלייה!

        בהיפרדנו לוחץ הצייר את ידי בחמימות. לפיתתו איתנה, עיניו מאירות בחיוך, ומבוכתו איננה עוד. לפני לכתו אנו קובעים שיבוא לביתי בשבת. אז יראה לי את רישומיו ונדון בהם יחד.

*

בקוצר רוח אני מחכה כל ימות השבוע לפגישתנו, אבל בשבת, כשאשתי מגישה לצייר ולאשתו תה מהביל ועוגה טרייה, וידידי מראה לי בגאווה ובארשת של ניצחון את רישומיו, אני חש אכזבה ומפח נפש, כי האמן המתגלה ברישומיו של הצייר אינו דומה לגיבור ספרי! אין בו דבר מן הרוחניות, ודמותו מרמזת רק על תאוות הגוף, ואינה מספרת דבר על דבקותו בעקרונות נעלים ועל מאבקו המר למען זכויותיו כאדם וכיהודי.

         הצייר מסביר לי את כוונותיו בהתלהבות סוחפת, והתרגשותו הסואנת מכה גלי מילים. אך כשאני מסביר לו שהדמות שצייר שונה מאוד מן הדמות שראיתי בעיני רוחי, נעכרות פניו, ובעיניו עומדים עצב ורוגז סמוי. הוא חש באכזבתי, אבל אינו ממהר להיכנע, ופניו לובשות הבעה של מרי ושל עיקשות. בתקיפות רבה הוא טוען כנגדי בעברית עילגת:

        "אבל אדון סופר! עם כל הכבוד! אתה כבר לא הבעל-בית של איש  של ספר שלך! עכשיו הוא כבר איש שלי! ואני לעשות בו  מה אני רוצה!"

        אני מנסה להסביר לו, שהדמות שצייר היא דמותו של איש בעל תאוות ורבים חסרונותיו, ואילו גיבור ספרי הוא אדם עדין ורגיש. נפש של אמן לו, נשמתו טהורה, ואין עניינים של חומר מטרידים אותו.

        "לא!" זועק הצייר כנגדי וידיו מתוות עיגולים באוויר. "אדון סופר לא צריך אומר ככה! לא רק אידיאלים יש בעולם! יש גם אנשים מה צריכים לחיות! להכיר את החיים!"                      

        השמעתם?! לי הוא מסביר ברוב חוצפתו מי הוא גיבור ספרי! את נפשו של האיש שיצרתי ורקמתי וידעתי וכתבתי והעליתי בספר הוא מנסה להאיר לי!

        "אבל אני רציתי לראות בתמונתך את הטוב שבאיש, ולא את חסרונותיו!" אני טוען כנגדו בלהט הוויכוח.

        "מה זה המלה הזותי 'חסרונותיו'?" הוא שואל.

        "חסרונות הם דברים רעים שיש בבנאדם." אני מנסה להסביר לו בעברית של יום-יום.

        הוא מביט בי ברוגז ועקשנותו גוברת:

        "אני לא לשנות שום דבר, אדון סופר! אני לא לשנות שום דבר!"

        אשתו מנסה לפייס אותו. היא מלטפת קלות את זרועו באצבעותיה הארוכות, אצבעות של פסנתרנית, ואני כועס. אינני אוהב את הדמות שבתמונה, ואינני רוצה בה על עטיפת ספרי, אבל אינני יכול לצער את הצייר ולהכאיב לאיש הזה, לידידי החדש, שיצא פתאום מספרי, וניצב עכשיו מולי כשעיניו לוהבות והוא זועף וכועס:

        "האיש שציירתי הוא איש חזק! ואתה, אדון סופר, אתה לצייר בספר שלך  סטריאוטיפ!"

        נו! אני שואל אתכם:  היש לסופר עלבון גדול מזה?!

        אני מתבונן בידידי בשעת  כעסו, ועלבוני הצורב מעלה בי בועות עכורות של רוגז. סבור הייתי שמכיר אני את צפונותיו הכמוסות של האיש הזה, הרותח ומבעבע בכעסו בלא גבול. הרי יציר רוחי הוא! אבל עתה בוערת אש זרה בעיניו, והוא סוקר אותי ברוגז חשדני, כמעט בשנאה. בקושי רב הוא מבליג על כעסו ומתאמץ לשמור על כללי הנימוס, ובעיניו עומדים כאב וצער.

        כעבור ימים אחדים אני פוגש בצייר בבית ההוצאה. העורך מתפעל מהאיורים, וטוען שניכרת בהם ידו של אמן! אמן אמיתי! כן, הוא רוצה לאייר בהם את ספרי. האם אני מסכים?

        הצייר תולה בי עינים מתחננות, ואני  קורא בהן בקשה, תחינה ותפילה שאינני יכול לעמוד בפניהן. פתאום שב ידידי ודמה לגיבור ספרי כביום היכרותנו. עיניו הבוערות, המסתכלות תמיד פנימה, אל נפשו, תלויות בי עתה במבט מתחנן, וקשה לי לסרב לו, כפי שקשה לי לאכזב את בני. לאט, כשעיני תלויות עדיין בעיניו, אני מניד בראשי לאות הן, ואני רואה שהשמחה המציפה את פניו פושטת מעיניו אל מצחו, אל קמטיו ואל שפתיו, ואני חש שגם לבי רוקד ומלא שמחה וגאווה, כאילו בני הוא האיש הזה, שזכה עתה בניצחון גדול. אלא שמיד חומקת שעת החסד, וידידי ממהר להתמקח ולהתנצח עם העורך על גובה שכרו ועל התמלוגים שיקבל בעתיד, ופתאום הוא נדמה לי כתגרן בשוק.

        ואני - הן לא כך יצרתיו!

        בספרי נאבק הצייר בקצף ובגבורה על עקרונותיו, על יהדותו, על חירותו ועל זכותו ליצור את יצירי רוחו, ואין לו עניין בדברים של כסף ושל חומר! ושוב שונה הצייר המתמקח מהצייר שבספרי, ודומה מאוד לאדם שבאיור העטיפה! איני אוהב אותו כך, כי דומה הוא לכל האנשים שברחוב בדמותו זו. חסר ייחוד הוא, ואין דמיון בינו ובין ידידי אשר אהבתי!

*

        בפגישותינו הבאות נע הלך נפשו של ידידי הצייר מקוטב לקוטב. לפעמים הוא אחוז שמחה, חדוות חיים פורצת מתוכו בעל כורחו, והוא  מרבה לפטפט, לצחוק ולספר לי בבדיחות הדעת בדיחות ומעשיות של פולקלור רוסי. ויש שהוא מוטרד ושוטח לפני את תלונותיו על יוקר המחיה, על עול החובות ועל תלאות המשכנתא, ושוב הוא חוזר להיות סוחר קטן מן השוק. אז אני מתחרט על שהרשיתי לו לאייר את ספרי, ונדמה לי שאינני מכיר אותו כראוי. אבל לעתים, כשאנחנו יוצאים לטייל בחורשות האורנים שבכרמל, ורוח  טובה מרעידה את מיתרי האורן, מגלה בין ענפיו טפח של תכלת גלית וענן צחור, ומביאה אלינו את ריחם החמצמץ של המחטים הרמוסות,  לובשות עיניו של ידידי ארשת של חלום ומבוכה, ופתאום הוא נעשה דומה לי! אז עולים בי פרצי חיבה, ואני רוצה לגונן עליו כעל ילד קטן.

        כשגולשת שיחתנו לענייני דיומא, אני רואה שאין לגשר על הסדק הנבקע. שערו בנפשכם! הוא חושב שיש לגרש מהארץ את כל התושבים הערבים המתגוררים ביהודה ובשומרון, ואילו אני מקפיד בכל מאודי שלא להחמיץ אפילו הפגנה אחת של תנועות השמאל! אני מרעים בקולי עליו ומנסה לשכנע אותו בצדקתי, והוא מתכנס  בקליפתו, נעלב וקודר, ומפטיר לעברי בעברית המשונה שלו:

        "אתה לא להכיר אנטישמים! ואתה לא לדעת מה אתה לדבר! אתה איש חלש!" 

        במשך הזמן הוא מנסה לשנות אותי ולעצב אותי לפי מידותיו. הוא לא יכול להבין, הוא אומר לי, למה אני מתגורר בדירה קטנה כל כך?! ומדוע אני מסתפק ברהיטי הקש הישנים שהבאתי עמי בשעה שעזבתי את הקיבוץ, ואינני קונה לי רהיטים של ממש?! אדם כמוני, סופר ומורה בארץ ישראל,  צריך לא רק אשה יפה ובנים חסונים, אלא גם דירה יפה וגדולה! והוא צריך גם רהיטים! כן! רהיטים אמיתיים! לא כמו שיש לי!  תמים אני,  "נאיבי" כלשונו, ולכן אני מניח לעורכים שלי "לגנוב אותי", לקפח את שכרי!

        גם מנהגי עם בני הבכור, העומד להתגייס לצבא בקרוב, אינו מניח את דעתו של ידידי הצייר. לדעתו, אינני מקפיד עמו דיי, ומנהגי הרופס עלול להחליש את אופיו ולהשחית את מידותיו. "אתה צריך לעשות ממנו גבר!" הוא אומר לי בקול תקיף. "ואתה מקלקל אותו! אתה מפנק אותו כמו ילדה!"

        תחילה אני מקבל את טענותיו  בחיוך סלחני, אבל כשהוא חוזר עליהן פעמים רבות, אני מואס בהן ומטיח כנגדו:

        "נו! די כבר! די!"

        הוא נעלב ונכלם. בעיניו ניכרים צער וכאב, ואני בוש בדברי הזעם שהטחתי בו ומתחרט עליהם.

        חולפים  שבועות אחדים. ידידי רוכש לו שם, תמונותיו נמכרות בכסף רב, אבל על אף חמדנותו בענייני ממון, אין הוא שש למכור את ציוריו. "נורא קשה לי להיפרד מהציורים שלי." הוא מסביר לי בחיוך ביישני. ואז, ברגעים מועטים אלה של חסד, כשלובשות עיניו ארשת של חלום תמים וטהור, שוב שוררת בינינו קרבה של אמת, ושוב הוא דומה לגיבור ספרי שאהבתי. אך רגעים אלה מתמעטים והולכים, ולאט לאט הולכת ומתגבהת חומה של זרות בינינו. אין אנו מרבים להיפגש בשבתות כבתחילת היכרותנו, כי שיחותיו בענייני חולין וממון היו עלי לטורח, ואכזבה וכעס ממלאים את נפשי על שטעיתי בו, וייחסתי לו תכונות שאינן בו.

*

        הקיץ תם, החופשה הסתיימה, ואני חזרתי להורות בבית הספר. צער רב הצטערתי על שלא כתבתי דבר בימי הקיץ, ונדמה לי שזקנה בלא עת קפצה על מחשבותי ולא אוכל לכתוב עוד. רגיל אני להתלונן שקשה עלי הכתיבה, אך עתה קשים חיי בלעדיה. משעה שחדלתי לכתוב נפער חלל בנפשי וריקנות אחזה בי. גם טעמה של ההוראה ניטל ממנה, ואינני מוצא בה עניין רב. תלמידי, שהורגלו בחיוכי וברוחי הטובה, משתמטים עתה ממני ומתייראים מפני. שומרים הם על מידה נאותה של ריחוק, ואין הם באים עוד להראות לי את ביכורי עטם. במבט סתום שאין בו חיבה ואין בו ידידות הם בוחנים בסתר את פני, ויראת כבוד אין בהם. רוחי קצרה, אני ממהר לאבד את סבלנותי, ולעתים קרובות אני מרים את קולי על אשתי, על בני ועל תלמידי. בני, שהתגייס בתחילת הסתיו, משרת בערי הגדה, והדאגה לשלומו מטריפה את דעתי. שעות רבות אני מתרוצץ בחוצות העיר בלא מטרה, ואינני יודע מה אני מחפש. מתגעגע אני,  אך איני יודע על מה אני מתגעגע, ורוגזי מתעורר בשל עניינים פעוטים של מה בכך. בערבים מקדימה החמה לשקוע, רוח קרירה מסלקת את שרידי הקיץ, מסחררת עלים  חלודים של צפצפה ושל פיקוס על המדרכה, ואני איני שמח בחילופי העונות כהרגלי. אני רוצה לכתוב, ועטי חרב ויבש.

            *

        לפני ימים אחדים, כששוטטתי כהרגלי בלא מטרה באחד הרחובות העליונים של שכונת הדר הכרמל, ראיתי את ידידי הצייר מרחוק, נושא את סליו מהשוק. כבדים היו סליו העמוסים, והוא צעד שחוח ועיניו כבויות, אך כשהגיע לפסגת הרחוב, במקום שבו מסתיימות שורות הבתים המתרפקות על ההר ונגלית מרחוק  רצועת הים, הניח ידידי את סליו הכבדים על הארץ והשקיף אל המפרץ, ואני דימיתי לרגע שהוא רואה בדמיונו כיצד לוחכים הגלים הלבנים, הרחוקים, את בסיס ההר. אחר-כך העביר את מבטו מהים אל הכרמל המתנשא מעלינו כמגונן על יושבי העיר מפני הסערה ומפני רוגזם התמידי של הים והרוח. חיוך פשט על פני הצייר, עיניו צחקו, והוא עמד והביט שעה ארוכה אל האופק המאדים לאטו. ראיתי שאינו שבע את הנוף, ופניו היו מהורהרים ושוקטים. אז אחזו בי געגועים אליו, אל מבוכתו המוכרת לי, אל צחוקו המתגלגל ברוח הערב ואל עיניו הבהירות, התמימות כעיני ילד קטן. רוצה הייתי להתפייס עמו, ללחוץ את ידו בחמימות ולשתוק עמו מעט ביחד.

        חציתי את הרחוב והתקרבתי אליו.

        רואה ולא נראה עמדתי לידו, והוא לא חש בי שעה ארוכה. אחר-כך תעה מבטו לצדדים ונתקל במבטי. כך עמדנו שותקים זה מול זה, ואנו סוקרים איש את רעהו בלא חיוך, כמעט באיבה, כמעט בכעס.

        וסליו הגדושים עומדים בינינו.

        האמנם שלא מדעת נשלחה כף רגלי כמאליה אל הסלים ובעטה בהם?

        פירות וירקות נשרו מהסלים, התגלגלו לכל עבר במדרון ההר, התחבאו בין שיחי מרווה ריחניים ואלות מאובקות, התנגשו בסלעי הגיר הלבנים, ורקדו בין הטרשים שעל גבי אדמת ההר הבוערת בחום של שלהי הקיץ.

        חשבתי שעתה ימהר הצייר לרדוף אחרי פירותיו המתגלגלים במדרון וישכח אותי, אבל הוא עמד והתבונן בפירותיו המתגלגלים לכל עבר ולא נע ולא זע ולא טרח להרימם ולא רדף אחריהם לאוספם. בסקרנות, בלא כעס, בחן את פני, ואחר-כך חייך לפתע את חיוכו הטוב, המפציע לאט מקמטי מצחו אל עיניו ואל שפתיו, ושנינו הבטנו שעה ארוכה איש באחיו. ושוב הרצינו פניו, והוא הביט בי בתמיהה גדולה, כרואה אותי  עתה לראשונה.

        בלא מלים נרכנו אל האדמה, ואספנו אל סליו את הפירות והירקות שנפזרו בהר, ואחר-כך הלכנו לביתו, גמענו תה כהה וצורב, מדיף הבל של לימון טרי, ושתקנו מעט ביחד. ואני ידעתי בסקרי את פניו שכל ימי אוהב את האיש הזה, ושמחה גדולה של השלמה הייתה בי על שלא הכזיב אותי  בני זה  יתר על המידה. אבל גם ריקנות הייתה בי, כי ידעתי שעלי להניח לו ללכת לדרכו. צער של פרידה עמד בי, ולולא גבר אנוכי, נופל הייתי על צווארו ובוכה  כבימי ילדותי, כי תהום  הייתה בנפשי בשעה שוויתרתי עליו.

        אבל בלילה בא היורה ורחץ את שרידי הקיץ ואת כמשוניו הזקופים שבצדי הדרכים. עצי ההר נוקו מאבק, וכשהאיר הבוקר, עמד באוויר ריח של רקבובית ושל גשם ושל התחדשות. עלי האלון הצומחים מול חלוני הבהיקו מול זוהר הזריחה, ואני שבתי אל שולחני הנטוש, הנשקף אל ההר, וכתבתי את סיפורי זה.