9.11.07 נכות : סיפור מאת רותי ריכטר/יצחקי
הלילה שוב חזר החלום.
ובחלומי
שוב עמדתי על אם הדרך הלבנה העולה לחניתה. בעיקול הדרך, מתחת לעץ אורן מאווש ברוח,
צפיתי אל העמק המרופד בערפילים ובגבעות עוטות יער. צמרות העצים זימרו ברוח, ועלוות
אמיריהם זרחה בטל הבוקר. למטה נמרו בתים לבנים את הגבעות, וטרקטור חרש במרחק. קטלב
שותת גזע שלח פארותיו והתפלל מול הרקיע כאילו הייתה בו נשמה, ועדת ברושים צעירה
חוללה ריקוד תודה ברוח הבוקר. והמראה היה צח וצלול, בלא טשטוש, בלא כתמים אפלים של
חושך ובלא ערפילים.
כמו לפני זמן רב. כמו לפני התאונה.
התעוררתי. צללים מרגיזים רקדו על המיטות
הלבנות ועל צינורות האינפוזיה, ואחות קבקבה
בקצב מונוטוני בפרוזדור. בוקר חדש שטף את בית החולים.
אבי קורא ליום התאונה "היום הרע
והנמהר", אבל אפילו עתה אני מתקשה לכנות בשם זה יום שטוף אור, שאווירו צלול
כאווירו של אותו יום. עדרי האורנים הגולשים בהר רחצו את מחטיהם בגשם הבוקר,
אמיריהם זהרו בשמש החמימה, ומשטחי המרעה מלאו נוריות ואיי רקפות מרובי פרחים. בשעה
קסומה של בוקר אביבי עליתי עם תלמידי בהר,
ובעוד אנחנו בודקים ענף דוקרני ומסוקס של קידה שעירה, הכה בד העץ בעיני השמאלית
בחוזקה. ראייתי התערפלה, עיני מלאו דמעות ודם, ומסך של ערפל חצץ ביני ובין העולם.
כאב חד וקצר פילח את רקתי, והאור סנוור את עיני בחוזקה, אך לא היו בו מראות.
גדול כוחה של אשליה מכוחו של היגיון.
לא!
חשבתי, לא ייתכן שנפגעתי בעיני השמאלית דווקא! עיני הימנית, העין שלא נפגעה, "עין עצלה" היא, ותפקודה
לקוי עוד משחר ילדותי. לא! לא ייתכן שנפגעתי בעיני הבריאה דווקא!
ואולי התערפלה ראייתי בגלל הדמעות? אולי
אינני רואה בבהירות בגלל הדם המציף את העין? ואולי חדר זיהום לעין?
אני מסרבת להאמין שנפגעה דווקא עיני
"הטובה", כי אם כך הוא, לא אוכל לעולם לקרוא, לכתוב ולנגן, והנופים
שאהבתי יתגלו לי כשהם מטושטשים ועטופים במסך חלבי, חסר בהירות.
שלום לכם
ספרים טובים, עיתונים של שבת, מנענעי הפסנתר.
לא. אינני רוצה להאמין שהפציעה קשה. אותו יום לא רציתי להביט בפניה של האמת.
הובאתי לבית החולים. רופאה מבוגרת ומסבירת
פנים בדקה את עיני, וחברתה חשה אל המעבדה ובידה מבחנה המכילה מדגם מדמי. אני מנסה
לשלוט ברוחי ולגלות קור רוח, אבל הדמעות
הבוגדניות פורצות מעיניי. הרופאה מסבירה
לי ברוך, שעליה לנתח מיד את העין הפגועה כדי לנסות להצילה, ואני מאשרת בחתימתי את
הסכמתי לניתוח. המאורעות מתרחשים במהירות רבה, הרופאים מסבירים לי פניהם ונוהגים
בי ברוך, ואני יודעת שהם דורשים את טובתי. מבעד להלם ולמבוכה אני חשה בדאגתם,
ומכירה להם תודה.
ודאי אסע הביתה בעוד ימים אחדים, אני מנחמת
את עצמי כשאני עולה על האלונקה המובילה
אותי אל חדר הניתוחים.
עשרה קבין של שקר עצמי ושל אשליה ירדו
לעולם, והאדם נטל את מרביתם כדי לרתום ולשעבד אותם למנגנוני ההגנה שלו. כלפי מה
דברים אמורים? כלפי אמונתי שאחזור הביתה בהקדם. חשבתי שימהרו הרופאים לשלוח אותי
לביתי אחרי הניתוח, אבל שהותי בבית החולים
התארכה והייתה לחמישה שבועות תמימים. חסד עשו עמי הרופאים בגלותם את הצפוי לי
טיפין טיפין, כי אין כוחי עומד בפני צרור בשורות קשות הבאות עלי בבת אחת, אבל אני יכולה לעכל אותן כשהן באות אלי בקילוחים דקים או בטיפות בודדות.
ילדי, בעלי, אחי, תלמידי וידידי מרבים
לבקר אותי. ניכרים ידידים בעת צרה, ואני לא ידעתי שכה רבים חברי. אני מנסה לצחוק,
לחייך, להתבדח ולהעמיד פנים שהכל כשורה, אך הם מחייכים אלי באי אמון, כדרך שמחייך
אדם מבוגר לילד המנסה להוליכו שולל, ואני ממשיכה להעמיד פנים, כי אני חוששת שתיפולנה חומות המגן שלי. והרי את חולשתי - רק אני ידעתי.
*
עיני
השמאלית חבושה עתה דרך קבע, ועיני הימנית, עיני "העצלה", חייבת לעבוד
ולשרת אותי, אלא שעין סוררת זו אינה ששה לשאת בעול, ודמעות עומדות בה כל היום. היא
מצליחה לפענח רק מלים הכתובות באותיות של קידוש לבנה, ואיבה יתירה היא רוחשת
לאותיות צרות כגון ז', ו', או י' כשהן מופיעות באמצע המילה. בקלילות היא דולגת
עליהן ומתעלמת מהן כאילו לא היו. "מכירות" אני קוראת בשלט המתנוסס על
אחת הדלתות. מה, לעזאזל, מוכרים כאן, במחלקה?! אני ממשיכה להתבונן בשלט, ולפתע
קופצת כנגדי באמצע המלה האות ז', כלומר - "מזכירות".
אני
מזהה בקלות את פניהם של האנשים הקרובים לי, אבל אני מתקשה בזיהוי אנשים אחרים, לכן
אני מחכה שיקדימו לי מכרי שלום ואזהה אותם לפי גוון קולם.
מחשבות
קשות טורדות אותי מעלות השחר ועד שעת השינה. בשעת לילה מאוחרת, כששאר החולים
ישנים, אני תוהה: האם אוכל לראות שוב כראוי? האם אשוב לקרוא? האוכל לעסוק בעבודה
שאהבתי? המעבר הפתאומי מחיי פעילות ומעשה לחיי בטלה מהמם אותי. כל ימי אני אצה
וממהרת, חופזת ורודפת אחר הזמן החולף כחתול הרץ אחרי זנבו, והנה פתאום ניטלו כל
חובותי ממני! לכאורה, הריני ציפור דרור, אלא שציפור קטועת כנפיים אני. אינני יכולה
לקרוא, ולראשונה בחיי אוחז בי השעמום. גם אל מחשבותיי הקשות, המלאות חשש וספקות,
אינני רוצה להימלט, ואני נפנית להתבונן ולבחון את שכנותי החולקות עמי את החדר.
בית החולים כמוהו כבימה ענקית, שהחולים
מתבוננים במתרחש בה כמו מבעד לעדשה בעלת כוח הגדלה עצום, וכל מאורע קל ערך מקבל
כאן משמעות שונה ומימד דרמטי.
מימיני
שוכבת הגברת גולדשטרן. שביס מכסה את שיער ראשה, וספר התפילות אינו מש מידיה. עדינה
היא הגברת גולדשטרן, ומשתדלת שלא להטריד את האחיות ואת הרופאים. היא מאמינה באל
עליון, ואף-על-פי-כן היא מרבה לראות שחורות.
הניתוח כבר מאחוריה, אבל הגברת גולדשטרן איננה ממהרת להבריא ורוחה רעה עליה.
"גברת
גולדשטרן," אני פונה אליה בשעה שהיא מתלוננת, "אישה דתית את, אלוהים יעזור!
התעודדי! קווי לטוב!" אבל היא מביטה
בי בחוסר אמון ואומרת: "תמיד ראיתי רק שחורות ותמיד צדקתי."
לידה
שוכבת הגב' קפלן, אשה חביבה כבת שבעים ושמונה שנים. היא חלושה כגוזל שזה עתה נולד, וסובלת מיתר לחץ דם
ומסוכרת, אבל למרות אלה רוחה טובה עליה, והיא
אינה מאבדת את חוש ההומור גם ברגעים קשים. סבל רב ידעה גברת קפלן בחייה. רק
בנס הצליחה להימלט מאימי השואה, ואף-על-פי-כן היא מרבה לצחוק, לעודד את בעלה הזקן ולהתבדח על תחלואיה הרבים. ואני
תוהה: כיצד אוכל לחנך את ילדי לאופטימיות ולאהבת האדם שהתברכה בהן הגב' קפלן? האם
גילויי אהבה ומילות של עידוד וביטחון בלא חשבון יקנו להם אמונה זו בטוב שבאדם,
והאופטימיות תבוא ותצמח מאליה?
כעבור
ימים אחדים מנתחים אותי שנית.
לפנות
ערב אני מתעוררת מתרדמתי. עיני חבושות, אבל
אני קולטת את הקולות האופייניים להמולת המחלקה. ארוחת הערב מוגשת לחולים
אגב שקשוק כלי אוכל, ואנשים מפטפטים במסדרון. בעוד שעה תינתנה התרופות, והאחיות
המתחילות את משמרת הלילה תסקורנה את חדרי החולים ותחלפנה ביניהן הוראות אחרונות.
הורי ובעלי יושבים לידי ומביטים בי בדאגה. גם עתה לא
פוקדים אותי כאבים, ואני נזכרת בחוויות שלפני הניתוח. כשהמתנתי לתורי לפני הכניסה
לחדר הניתוחים אחזה בגופי לפתע רעדה עזה. שכבתי שם, על האלונקה הירוקה, הצרה, וידי
המחוברות לצינורות האינפוזיה כבולות למוטות האלונקה. לפתע החלו ידי ורגלי לרעוד
ולהזדעזע בחוזקה. ניסיתי לעצור ברעדה ולשלוט בה, כדי שלא יתגלו פחדי לעיני האחיות,
אבל לא הצלחתי לרסן אותה. חשתי מושפלת
וחסרת אונים. אני, 'החבר'המנית', המנסה להעמיד פני גיבורה, ונחשבת לחזקה ברוחי
בעיני חברי, מתקשה להשתלט על פחדי, והם שבים ומתגלים בי באופן גופני ומוחשי! שלא
מרצוני פרצתי בבכי. השתדלתי להירגע, אך
הרעד היה חזק ממני. צמרמורות פשטו בכל גופי, ורק המסכה המרדימה, המשקיעה אותי
בעולם של עילפון רוגע, הפסיקה את הסיוט המבעית.
עתה
חלף הכל, ושוב חזרתי אל המחלקה "שלנו".
כעבור
ארבעה ימים מנתחים אותי בשלישית. הפעם הניתוח קל יותר. האלונקאי מחייך אלי כאל
מכרה ותיקה, ובמסדרון עומדים הורי, בעלי וילדי, ואני מבינה פתאום שצערם אינו פחות
מצערי, וצרתם אינה פחותה מצרתי.
עתה,
כשתמו הניתוחים, חוזרים ועולים בי הרהורים קשים, ושוב נוקבות השאלות: איך אוכל
לתפקד? האם אוכל לסמוך על העין העצלה? עיני הפצועה חבושה עתה דרך קבע ברטייה לבנה,
והעין הימנית מנחה אותי בטיולי הבוקר שאני עורכת בגן של בית החולים.
בשעה שאני פוקחת את עיני העצלה, מצטיירים
צללי הרהיטים על הקיר שבחדר כדמויות מעורפלות, וכתמי חושך ואפלה זרועים במראה
עיני. אני צופה מבעד לחלון אל הדשא הירוק ואל עצי התמר הנטועים בו, והנה גם הם
מלאים בכתמים של אפלה. דיכאון אוחז בי למראה האופל בצהרי היום, ולעתים אני קרובה
לייאוש.
לאט
לאט, כמתגנבת, נתקפתי בתשוקה נוראה: רציתי לשוב ולראות שוב תמונות בהירות, צלולות
וחדות, להתבונן במראות בלא ערפל חלבי, בלא סנוורים ובלא כתמים כהים של חושך. אני
מנסה להסיח את דעתי מהמחשבות, אבל התשוקה לשוב ולראות בבהירות חזקה ממני. אני
יודעת שאין השד נורא כל כך, וכוח הראייה שנותר לי מספיק לצורכי היום-יום. אוכל
לחצות את הכביש, לנקות את הבית ולערוך קניות. אינני עיוורת, חלילה, ואסור לי
להתאונן!
אבל
אני רוצה לקרוא! זה הדבר החשוב לי עכשיו!
בלילה,
כשאני מנסה להסיח את דעתי מהמחשבות ומההרהורים המציקים לי, אני עוצמת את עיני,
וזוכרת מראות ונופים שאהבתי. והנה פלא! דווקא
בשעה שעיני עצומות, חולפים המראות לפני עיני החבושות בצלילות ובבהירות כאילו נוקו
בגשם היורה! לעתים אני הוזה: אולי היום,
בבדיקה שתיערך במרפאת החולים, יצליחו הרופאים להתאים לי משקפיים או עדשות מגע,
שיאפשרו לי לראות ראייה צלולה באמת? אבל אני יודעת שחלומות שווא הם אלה, ואני
חוששת להתמכר להם.
גדולה
תאוותי לשוב ולראות מראות ברורים וצלולים מכל התאוות שידעתי, ואין בכוחי להשביע אצ
רעבוני זה
כדי
לשכך את רוחי אני מקשיבה למוסיקה. הצלילים מקבלים עתה משמעות אחרת, וכשאני מאזינה להם
בעיניים עצומות, הם הופכים לתמונות מוחשיות ובהירות. הידעתם שבפרק השלישי של
הקונצרט לפסנתר ולתזמורת של צ'יקובסקי אפשר לראות ולשמוע מים בכל צורותיהם? נהרות
זורמים שם בעמק, מפלים סואנים נופלים בהר, וטיפות מטפטפות לאחר הגשם מן העצים,
תופפות במרזבים, ומקפצות על אדן החלון. אתם, הקוראים, טוענים שאין זו האזנה
"מדעית"? ובכן, אולי יש ממש
בדבריכם, אבל אני עדיין רואה את טיפות
המים זוהרות בקצות העלים! הידעתם שבקונצרט
לנבל ולחליל של מוצרט דואה ציפור ענק מעל הים ומעל גבעות חול זהובות, ששיחי לענה
ורותם מתרפקים עליהן? שלווה פרושה על המראה כשטיח של שקט, ורק גלי הים הבאים לחוף
בזה אחר זה משמיעים את נהמם כליווי שקט למנגינה שאינה נגמרת לעולם. גם בחמישיית
"דג השמך" מפכים גלים, וכל דגי ים סוף, שנהניתי לראותם בעבר דרך מסכת הצלילה, שוחים עתה לצלילי המנגינה, ואני פוגשת אותם
כאילו היו מכרים ותיקים.
לאט,
בהדרגה, רוכשת עיני העצלה נצחונות של ממש. במרפסת בית החולים אני מצליחה לזהות מכר
שלא פגשתי בו שנים רבות, ובמעלית אני מפענחת את מספרי הקומות, וכך אני יכולה ללחוץ על הכפתור המתאים בלא לפנות
לעזרתם של זרים. מדי יום אני מטלפנת הביתה
ומשוחחת עם ילדי. כעיוורת אני ממששת את הלחצנים שבחוגת הטלפון. יום אחד הרגיז אותי
המישוש האיטי, העיוור, ונעצתי עיני בחוגה בחוזקה. לאט לאט, כמו מבעד לערפל, הופיעו
מספרי הלחצנים, ושוב לא הייתי צריכה לגשש
ולנחש. הרופאים הסבירו לי שכאשר אחלים מן הניתוחים, אוכל להרכיב עדשת מגע
אופטית במקום העדשה הטבעית שהוצאה בניתוח, ואשוב ואראה בבהירות. אבל אני חוששת:
ואם, חלילה, ישתבש תהליך הריפוי? ואולי נפגמה הראייה גם בעיני הפגועה, החבושה עדיין? ואולי נפגעה גם
רשתית העין? מחשבה זו מעבירה בי צמרמורת, כי אני חוששת שלא אוכל לחזור עוד לעבודתי,
לקרוא שנית עיתון או ספר, לנגן...
די,
לא אחשוב על כך יותר! הרי למדתי בבית הספר ובתנועה, שאובדן התקווה מעיד על
תבוסתנות ועל חולשה! אך האם אין התקווה החסרה יסוד עובדתי משמשת מעוזם של החלשים?
והרי תקווה הנשענת על אי ודאות הופכת להיות אשליה מסוכנת!
ואולי אני צריכה להכין עצמי לגרוע ביותר?!
לא!
לא אחשוב על כך! גם אם התקווה מזויפת, אל יקחו אותה ממני!
"במחלקת
עינים אסור לבכות!" מבשרת לי אחת האחיות.
"הבכי
עלול להגדיל את הלחץ בעיניים ולהאיט את תהליך הריפוי." מסבירה לי חברתה באורך
רוח.
טוב,
אשתדל לא לבכות, אני מבטיחה לעצמי.
אבל
קל להחליט וקשה לקיים, ועל אף מאמצי הכנים להימנע מדמעות, אני מגירה אחדות מהן מדי
בוקר.
אינני
בוכה בשטף, חלילה, אלא שדמעות אחדות מטפטפות מעיני עם עלות השחר, כשעיני נטועות
בקיר וגבי פונה אל המחלקה המתעוררת משנת
הלילה.
בשעת
ביקור הרופאים אני בוחנת היטב את פניהם. האם נגלה להם חטא דמעותיי האסורות? אבל הם
מחייכים אלי, סבלניים כרגיל, ואינם נוזפים בי. ואולי לא הרגישו? הלא עיני מגורה
עתה דרך קבע.
"לא
יפה לבכות!" אמרו לנו מורינו בבית הספר.
"דמעות
אינן מועילות!" קובע בעלי בפסקנות.
"הבכי
מעיד על רחמים עצמיים, והוא פרי החולשה!" קבע המדריך בתנועה. "החזקים נוצרים את דמעותיהם!"
אמרות
שדופות אלה עולות במוחי כאשר מתערפלות עיני ומטפטפות כברז חסר גומייה. לא, אל
תצחקו לי, באמת אינני בוכה בגלל התאונה. הן הגרוע ביותר כבר מאחורי, ואני מרבה
לצחוק ולהתלוצץ, אבל האינכם סבורים
שהפילודנדרון שהוציא עלה חדש או הפריחה החדשה של עץ הצאלון ראויים לדמעות
אחדות?
אני
נודרת שכשאבריא - אבכה הרבה! אבכה שעות רבות! אבכה בשקידה, בהתמדה, במסירות ובנאמנות! כן! יהיה זה
באמת תענוג אמיתי!
*
סוף
סוף מגיע היום המאושר ואני נשלחת הביתה.
אני
נפרדת מהאחיות ומהרופאים ברגשות תודה עמוקים. בחמשת השבועות ששהיתי בבית החולים
נהגו בי הכל בנימוס, באדיבות, בחמימות כנה ובסבר פנים יפות, וכך נוהגים כאן בכל
אדם. פתאום אני חשה תחושה של שייכות למקום הזר הזה, שהיה לי כבית.
ביתי
מלא פרחים, ממתקים, אורחים וקרובים העורכים לכבודי חגיגה של ממש. האם אני היא אותה אישה אשר יצאה מבית זה אל ההר
לפני חמישה שבועות? נדמה לי שחזרתי אדם שונה. עכשיו אני מבוגרת יותר, קצת נרגנת
וכואבת את נכותי.
בחודש
הראשון לשהותי בבית אני זורעת סביבי מרירות וארס. אני מרבה לצעוק על הילדים בלא
סיבה, ואפילו אמי, שסעדה אותי בבית החולים, וניהלה את חיי הבית בהיעדרי, זוכה ממני
לקיתון של רותחין. אבל יום אחד, כשבתי הקטנה מיררה בבכי על שכעסתי עליה בלא סיבה,
התמלאתי רגשות של חרטה ונוחם, לפתע הבנתי שהמרירות דומה לסם משכר. יש ברגשות המרירות מעין
סיפוק מיידי והטלת אשם באחרים, ולכן היא מפתה את האנשים הכואבים להתמכר לה
ולהיאחז בה. דומה היא לחרב פיפיות, הפוצעת
לא רק את הסובבים אותי אלא גם את נפשי. משעה שהסקתי מסקנה זו אני בורחת מנחמתה של
המרירות כאילו הייתה רעל מתוק שארסיותו רבה, ומשתדלת לשלוט ברוחי ולדמות לאשה שהייתי לפני התאונה.
לאחר
שבועות אחדים השגתי זכוכית מגדלת משובחת, ולתדהמתי נוכחתי שאני מצליחה לקרוא
בעזרתה בעיני העצלה אפילו את האותיות הקטנות שבעיתון! אכן, היתה זו הפתעה! חגיגה
של ממש! עתה אין ספק שאוכל לשוב לקרוא
ולעבוד.
באחד משבועוני השבת קראתי בעזרת המגדלת ריאיון
עם פצוע צה"ל שאמר: "נכות אינה מצב פיזי אלא מצב נפשי, ואני לא אהיה נכה
לעולם!" מלים נפלאות הן אלה! הלא מחשבותי הן הכתובות כאן שחור על גבי לבן!
בינתיים
מתמשך תהליך הריפוי של העין זמן רב, והתאמת העדשה לעיני החולה נדחית עד שתבריא
הקרנית. אבל עכשיו אני חזקה, והדחייה
המאכזבת איננה כואבת יתר על המידה.
*
מדי
שבת אני גוררת את ילדי ואת בעלי לטיולים בנופים שאהבנו. אנחנו נוסעים לתל-דן, לכנרת, לנופי הגליל, לחורשות הכרמל
ולמדבר, כי אני חשה צורך עז לחזור אל הנופים שחלמתי ואל המראות שחששתי שלא אוכל
עוד לראותם בבהירות, והמראות המוכרים נוסכים בי שלווה עמוקה, מבריאה כצרי. רעב זה
שבקרבי למראות ולנופים - דומה שלעולם לא אשביענו. ואולי טוב לי ברעבוני זה, כי אולי
מעיד חסרונו על ראשית הזקנה.
בשבת
האחרונה עלינו לחניתה. שם, באחד מפיתולי הדרך, בצלו של אורן זקן המרשרש ברוח, מבעד
לענפיו המאדימים של עץ קטלב, צפיתי אל נוף הגבעות הירוק המשתפל אל החוף. במערב
הבהיק הים כלוח ענק של זכוכית, ובדרום כיסו אורנים את גבעות הגיר המעוגלות, ורוח
קלה איוושה באמירים, וכופפה את גוו של ברוש שקומתו זקופה כקומתו של זקן גאה.
רק
בדרכנו הביתה זכרתי שהמראה היה בהיר וצלול, בלא כתמים של חושך, בלא מסך חלבי ובלא
ערפל וסנוורים.
הבראתי.