20.12.07   איך למדתי לקרוא בשיטת החקר והגילוי: מאת רותי ריכטר-יצחקי

                             לדבורהלה ולשרהלה סלפ באהבה.

כשמלאו לי ולחברתי דבורה'לה שש שנים, הייתה  מלחמת העולם השנייה בעיצומה. זה עתה פרץ החופש הגדול, ואנחנו סיימנו ללמוד בגן הילדים של ציפורה הג'ינג'ית הזכורה לטוב, וציפינו בקוצר רוח להתחלת שנת הלימודים. שם, הסבירה לנו שרה'לה, אחותה של דבורה'לה, נלמד לקרוא, ולא נצטרך עוד להפציר בה כל יום שתפסיק את כל עיסוקיה ותקריא לנו סיפור. אבל עד שתתחיל שנת הלימודים נותרו כמעט חודשיים, ואנחנו בילינו את זמננו במשחקים של קיץ. הלבשנו והפשטנו בובות סמרטוטים שראשן עשוי בקליט,  ושיחקנו במשחקי חוץ כגון "תופסת", "מחניים" ו"מחבואים". 

ואיפה כדאי לשחק עכשיו, בימים חמים אלה, כשהזבובים אוכלים בנו בכל פה, הברחש מציק, והזיעה ניגרת מכל מצח?

במקלט, כמובן!

המקלט נחפר על ידי אביהן של דבורה'לה ושרה'לה בחצר החולית, שאדמתה  השנהבית הקרינה גלים של חום מול פנינו המאדימות בהבל הצהרים, ועצים רכים של גויאבות ופרי הדר, ששרדו משפע העצים הרבים שניטעו בעבר בחצר, נימרו אותה בכתמים של ירק מאובק.  המבנה הרעוע נתמך בקירות ובתקרה של פח חלוד, שקי חול אפורים, קרועים, שבטנם שותתת תמיד זרם דק של חול, הועמסו על גגו, וצמחים דלים נשתלו עליו  כדי להסוות ולהסתיר אותו  ממטוסי האויב החגים לפעמים בשמים.

המקלט היה מצויד להפליא פן תיפול עלינו פצצה, חס וחלילה. היו בו ספסל עץ מתנודד, ולידו נתלה על אחד הקירות ארון מתכת קטן, מיועד לשעת חירום, שהכיל בקבוקון קטן של יוד חום, "שורף", שתי תחבושות ישנות, מכובסות ומגולגלות בקפידה, ועיקר העיקרים – היו בו סוכריות חמוצות בקופסת פח קטנה, שנקראו "סוכריות יוטיליטי", ולפעמים כונו "סוכריות סטנדרט". ולא היו אלה סתם סוכריות  שכל אחד יכול להתכבד בהם בכל עת, אלא סוכריות שנועדו רק לשעת חירום,  ומותר היה לאכול בזהירות אחת מהן ולהשהותה בפה זמן רב ככל האפשר רק אם הייתה זו אזעקת אמת. נהגנו להתקוטט על הסוכריות האדומות, כי צבען שדהה על שפתינו צבע אותן בגוון ארגמני עז דמוי שפתון.

אהבנו את המקלט האפרורי, שפתחו הכהה פוער את פיו לקראתנו כמזמין אותנו בחיוך חסר שיניים לבוא ולשחק בין כתליו, ואפלולית קרירה שוררת בו תמיד. כשלא הייתה אזעקה, היה המקלט כולו שלנו, וחשנו שהוא שותף אילם לסודותינו, ולעולם לא יסגיר את חטאינו ופשעינו הקטנים.

היה זה יום חם ולח, שאווירו רעד מול שמש הצהרים הנוראה. אבל היה זה גם יום טוב, כי על אף החופש הגדול  לא היו  בבית של דבורה'לה ושרה'לה  בני דודים!  והיו להן  המון בני דודים! באמת! אולי עשרים ואולי יותר! לא אהבתי אותם, כי  כשבאו אלה לבקר, מיד סכסכו ביני ובין דבורה'לה, ואז הייתי בצרה צרורה, כי לא היה לי עם מי לשחק. שמחתי מאוד שלא היה שם, למשל בן דודה דוד, המכונה דודה, שענד על חולצתו התכולה את  הסמל "הצנע לכת" של בית הספר הריאלי בחיפה, אבל נהג להתנשא וללגלג עלינו,  ולא היה שם יאיר מכפר ויתקין, שפעם זרק לי אבן בראש ונזל לי המון דם, ולא יחיאל, ולא לאה ודיתה וצביקה וזוהר וכל השאר! בקיצור, לשמחתי הרבה היה השטח הפעם פנוי לחלוטין.

"בואו נרד למקלט ונשחק בבית ספר ובמורה!" אמרה שרה'לה בטון דידקטי  שאין לערער על סמכותו.

"טוב." הסכמתי, "אבל רק בתנאי שנקבל גם סוכרייה." רציתי סוכרייה אדומה שתצבע לי את השפתיים, אבל לא העזתי לומר זאת במפורש, כי לילדות כמונו, שבעוד חמש שנים נצטרף לתנועה, ובבגרותנו נזכה להגשים חזון ולחיות בקיבוץ, אסור להתגנדר, מפני שהיופי הרי לא חשוב בכלל! רק האופי חשוב!

"מה פתאום סוכרייה?!" שאלה שרה'לה. "הרי אין עכשיו אזעקה!"

זה היה נכון. ואפילו נכון מאוד!  וכששרה'לה אומרת דבר נכון אי אפשר להתווכח אתה, כי היא כבר בת עשר ועולה לכיתה ה', ואנחנו רק בנות שש ואפילו לא התחלנו ללמוד. אבל בלבי התפללתי שאלוהים יעזור, ואולי בכל זאת ישלח אלינו כמה מפציצים גרמניים, כדי שנזכה להתכבד בסוכריות החמוצות. אולי אלוהים יעזור וסוף-סוף תהיה אזעקת אמת, ולא סתם קלקול צופרים.

שרה הוציאה מארון הספרים ספר דק, בעל כריכה של תכלת.

"זה הספר שלומדים בו בכיתה אלף." אמרה. "קוראים לו 'חברי', והיום אלמד אתכן לקרוא בו."

"ללמוד לקרוא?! אנחנו?!"

"כן, אתן! ותוכלו לקרוא סיפורים לבד, בלי שאני ואבא ואמא נצטרך להקריא לכן."

ירדנו למקלט  כדי שהמבוגרים והחום הכבד לא יפריעו לנו, וישבנו על הספסל הצולע, שהתנודד כשהסטנו את גבנו הצדה או כששכחנו שצריך לשמור על שיווי משקל כשיושבים עליו. שרה'לה פתחה את הספר, והצביעה על אחת המלים. שתי האותיות הקיצוניות היו דומות לנדנדה של שניים, ובאמצע עמד מין משולש לא סגור עם דגל קטן.

"כאן כתוב 'אמא'!" אמרה שרה. ואחר כך דפדפה מעט, והראתה לנו מילה דומה בדף אחר.

"מה כתוב כאן?"  שאלה והצביעה על המילה.

לא ידעתי. אבל דבורה'לה, שזה היה כבר בוודאי השיעור העשירי  שלה, שהרי  התגוררה  עם "המורה" הצעירה שלנו באותו הבית,  קפצה ואמרה:

"כאן כתוב 'אבא'".

"אז איך קוראים את האות הראשונה בשתי המלים?" שאלה שרה.

"קוראים 'א'." אמרנו ביחד.

"נכון!" צהלה שרה'לה בקול מנצחים, והמשיכה לדפדף בספר. אצבעה שטה לאורך השורות, ולבסוף נעצרה ליד מילה אחרת, מרובת מקלות ועמודים.

"ומה כתוב כאן?" שאלה.

לא ידעתי. הרי אף פעם לא קראתי, וכיצד אדע? אבל דבורה'לה ענתה בלא היסוס:

"כאן כתוב 'מורה'."

"נכון מאוד!" אמרה שרה'לה בשמחה. היא דפדפה מעט, ומצאה את המילה 'מודד' בדף הבא.

"ומה כאן?" שאלה.

גם הפעם ידעה דבורה'לה את התשובה. "'מודד'",  אמרה בביטחון.

"אז איך מבטאים את האות הראשונה בשתי המלים?" שאלה שרה.

"מו", אמרנו ביחד.

"ככה צריך ללמד לקרוא!" הסבירה לנו שרה'לה בת העשר באורך רוח ובכובד ראש. "לומדים מילה אחת, אחר כך מוצאים מילה דומה לה בדפים הבאים, וככה כבר מבינים לבד איך מבטאים את האותיות. יש מורות שמלמדות כל אות לחוד,  אבל זאת לא שיטה טובה! השיטה שלי טובה הרבה יותר, כי ככה אתן כאילו ממציאות לבד את כל האותיות שכבר המציאו אנשים אחרים."

לא הבנתי את משמעות דבריה, אבל  לא היה לי כוח לשאול, כי החום גבר, זבובים וברחשים נטפלו אלי ועקצו את רגלי החשופות, והסיכוי לקבל סוכרייה אדומה אבד מזמן.

בימים הבאים המשכנו ללמוד. הפער בין הישגיי להישגיה של דבורה'לה, שהמשיכה ללמוד עם "המורה" גם בבית,  הלך וגדל, ואלמלא בא החופש הגדול לקצו, בוודאי הייתי נזקקת לתרופות מיוחדות המיועדות  לחיזוק בטחוני העצמי ולפיתוח ההכרה ביכולתי האינטלקטואלית.

סמוך לחופשת הפסח, באמצע הלימודים בכיתה אלף, בשעת ארוחת הצהרים של שבת, אמרתי לאבא: "נדמה לי שאני יודעת לקרוא בלי נקודות. אמנם עדיין לא ניסיתי, אבל יש לי מן הרגשה כזאת."

אבא חייך והביא מארון הספרים את ספרו של שלום עליכם "סיפורי מעשיות לילדי ישראל". הוא פתח בסיפור "גזלנים", המתאר כיצד נוקמים התלמידים במלמד הרשע,  וביקש שאקרא. לתימהוני הצלחתי לקרוא די בקלות, ורק מלים קשות כגון "איפכא מסתברא" או "סגי נהור", הקשו עלי.

יום אחד לפני חופשת הפסח .בחנה אותנו המורה כרמלה בקריאה. דבורה'לה קיבלה 'טוב מאוד', ואני אמנם  ידעתי את כל המלים שכתבה המורה בכרטיסיות הבחינה, אבל לא הצלחתי לפתוח את פי ולענות, כי התרגשתי מאוד. זאת הייתה הבחינה הראשונה בחיי, פניי בערו, זיעה קרה נטפה ממצחי, לבי הלם בחוזקה, לשוני דבקה  לחיכי, ולא יכולתי להוציא מילה מפי.  המורה כרמלה הביטה בי בצער רב ובמבט רווי חמלה, והעניקה לי "מספיק" של רחמים. וכדי להתנחם על כישלוני בבחינה, הלכתי הביתה ושקעתי בקריאת "סיפורי מעשיות לילדי ישראל"  שנכתבו, כאמור, בלא ניקוד.

עברו שנים רבות. אני ודבורה'לה סיימנו את לימודינו בבית הספר ואת שירותנו הצבאי. עזבנו בלב שותת כאב ואכזבה את הקיבוץ, והתאבלנו על  אובדן  חלומותינו אודות חיים של חירות, צדק ושוויון. אחר כך  נישאנו והקמנו משפחות, ואת השיעורים במקלט כמעט שכחנו.

באחד הימים, כשהייתה בתי בכיתה א', באה דבורה'לה לבקרני. בתי בת השש  הראתה לה בגאווה ספר בעל כריכה תכולה  שקיבלה רק אתמול מהמורה. כן, קראו לו 'חברי'!  עשרים וחמש שנים חלפו מימי הלימוד במקלט, אבל גם עתה היה זה הספר שבו למדו ילדי ישראל  לקרוא.

"את יודעת," אמרה דבורה'לה בחיוך.  "נורא קינאתי בך אז, במקלט, כשלמדנו לקרוא!  התקדמת הרבה יותר מהר ממני."

"לא נכון, דבורה'לה. את  השגת אותי!"

אני דווקא זוכרת שקראת יותר מהר ממני את מה שהיה כתוב בדגל של  שמחת תורה. אף-על-פי  שהמלים בו נכתבו ללא  ניקוד."

תחילה נדהמתי, ואחר-כך צחקתי. "נו, באמת!"

שישים שנה עברו מאז לימדה אותי  שרה'לה לקרוא ולכתוב במקלט,  ואני עדיין זוכרת עד היום את תורתה...  האין זאת  הוכחה ניצחת שהייתה לנו מורה טובה?! הייתה לנו מורה נהדרת, שמרדה בשיטות הלימוד המקובלות שנים רבות לפני שעשו זאת המומחים להקניית מיומנויות הקריאה.  לכן, כשיצא לאור ספרי הראשון, מיהרתי לתת לשרה'לה את אחד העותקים הראשונים, כדי שתדע שלא שכחתי אותה ואת תורתה.