5.10.07   ענתי : סיפור מאת רותי ריכטר/יצחקי

 

    "את מוכרחה לעזוב פה, ענתי." אמרה אתמול אמא  כשישבנו ביחד בחדר שלה, מול התמונה של אבא שלי, שנפטר בראשית השנה. היא  הסתכלה בתמונה הממוסגרת בשחור, ואחר-כך חזרה ואמרה: "את מוכרחה לעזוב פה, ענתי! מה, את לא רואה שאין לך כבר מה לחפש בקיבוץ?!  כולם, כל החברים שלך, כבר עזבו."

      "לא כולם."  אני אומרת. "אני ואוהד  עוד נשארנו. וחוץ מזה, אמא, בחייך ! תרדי ממני! תפסיקי לנדנד!"

    "אוהד  לא ממש נחשב. הוא בצבא הקבע, ואת יודעת יפה מאוד שהוא בא הנה רק כדי לראות את ההורים שלו! ואת, ענתי, אין לך כבר עתיד פה!"   "תפסיקי כבר, אמא!" חזרתי ואמרתי בכעס, אבל אמא שלי לא הראתה שום סימן שהיא מתכוונת להפסיק.   "מי שיער שאני אצטרך לשדל אותך לעזוב?! הרי בשבילכם הקמנו את המשק הפורח הזה! ועכשיו אני צריכה ממש לגרש אותך מפה!" דמעה נסתרת עמדה בזוית עינה, שפתה התחתונה רטטה מעט, אבל היא הצליחה לכבוש את הבכי הבוגדני, כי מה פתאום שהיא תבכה?! אמא שלי אף פעם לא בוכה כשאחרים רואים ! אפילו כשהחברים באו לנחם אותה כשאבא שלי מת, היא לא בכתה, כי היא לא רצתה שכולם יגידו שהיא "נשברת". כי אצלנו, בקיבוץ, אסור להישבר.  לא, אמא שלי לא בוכה אפילו בפני.

 

    אני יודעת שאמא צודקת, אבל איך אפשר לעזוב ככה? איך אפשר לקום וללכת? אולי, אם הייתי עובדת במטבח או בפעוטון, היה לי יותר קל. אולי הייתי יכולה לעבור לתל-אביב ולעבוד שם בפעוטון שהחברות שלי סיגל ועירית פתחו שם אחרי שהן עזבו את הקיבוץ, ועכשיו הן מבקשות שגם אני אצטרף אליהן, כי בתל-אביב האמהות הצעירות אוהבות לשלוח את התינוקות שלהן  למעונות של קיבוצניקיות. אבל כבר כמה שנים, מאז שהשתחררתי מהצבא, אני אחראית על גינות הנוי בקיבוץ שלנו, ואחרי שאת שותלת מחדש חצי קיבוץ, את כבר לא יכולה סתם ככה לקום ולעזוב. כן. את מתקשרת...  את מתקשרת... כנראה שבכל זאת יש מין דבר כזה שנקרא  קשר לאדמה.

    בולשיט, ענתי,  בולשיט! את מדברת במליצות הנחמדות של אוהד, שמשום מה התאהבת בהן, ועכשיו את  חושבת שהתאהבת בו ולא רק במלים היפות שלו! ובכלל, זה אבסורד! להתאהב במי שגדל אתך באותה הקבוצה?! הרי זה כמו להתאהב באח שלך!

*

    כשהלכתי לחדר שלי העיפה רוח קרה  קרעי נייר לבנים על הדשא המשתרע בירקותו הבהירה במרכז הקיבוץ, ערבלה את  צמרות הברושים הגובלים בחדר האוכל, ובידרה את צמרות הדקלים המשתוללות מול השמים, שאני אף פעם לא מצליחה לגזום את הכפות התחתונות שלהם כמו שצריך.  רוחות חזקות יש לנו כאן, בגליל, וגם עכשיו מפזרת  הרוח את שערותי הארוכות על מצחי, מעיפה את  שולי חולצתי מעל הג'ינס,  צולפת  בפני כמו קשת שיורה חצים בלי הבחנה, ומאיטה את צעדי. לפעמים דומה קולה המכה בצמרות לקול חתול מיילל בלילה, ולפעמים הוא דומה  לקולו החרישי של חליל רועים, לנגינת אבוב צרוד או לשריקה חרישית, אבל לעולם אינו פוסק קולה של הרוח ללוות את החיים שלנו בליווי חרישי.

    הגעתי למרפסת הקטנה שליד הדירה שלי, ושמחתי  כשנזכרתי שנקייה ומסודרת עזבתי אותה בבוקר. אחרי שהתקלחתי השלכתי לארון הכביסה שבמרפסת את בגדי העבודה, פרשתי מפה לבנה על השולחן שבפינה, והדלקתי את התנור. חום נעים התפשט בחדר,  ונורא התחשק לי סתם ככה להסתלבט, לנוח ולא לעשות שום דבר, אבל ידעתי שאם אשכב, ארדם מיד, ונורא חבל היה לי על הזמן. ישבתי על המיטה המסודרת והתלבטתי אם לשים בטייפרקורדר את "נקמת הטרקטור" או את ארקדי דוכין או אולי את פוליקר, כי די נמאס לי משירי המולדת ששרים אצלנו כל הזמן, ובסוף לא שמתי שום דבר, כי המחשבות שלי התפזרו, ולא הצלחתי להכניס בהן מעט סדר. בכלל, בזמן האחרון יש המון בלגן בראש שלי. כנראה שכל המגירות שם הפוכות.

        הגיע הזמן להדליק נרות, חשבתי. לא שאני שומרת מצוות, אבל אני מקפידה להדליק נרות בליל שבת כדי להכניס ללב קצת חג ולגרש לשעה קלה את השיממון. כל  היום ציפיתי לשעה זו שבה נפגשים קודש וחול, ואופל כחלחל פוגש בזהרורים אחרונים של שקיעה, שמתנפצים להם ככה, לאט, על הקירות, ומקנים לבתים גוון אפרסקי. וכהרגלי תמיד בשעה אחרונה זו של חול, ניעורו חלומותיי ועטפו אותי בגלימתם הרכה. הנה תיפתח עוד מעט הדלת ויכנס "הוא", אוהד.  בתנופת יד ישליך על המיטה את הכובע הצבאי, יחייך ויגיד: "שלום, ילדונת, הנה באתי..." ואני רק אחייך, אושיט ידי, אשא עיני ואשאל בלחש...

    כשבירכתי  על הנרות  הדהד גוון  מוזר בקולי המפלח את השקט, ואני ישבתי בפינת המיטה והבטתי בשלהבות המרצדות  ומטילות צללים מרקדים על הקיר הלבן. ניסיתי לחמוק מחלומות השווא שלי אל  עיתוני השבת, אבל לא הצלחתי, כי הם, החלומות שלי, תמיד יותר חזקים ממני, ואני כבר יודעת שלא אוכל לנצח אותם.

    אולי באמת אוהד יבוא  היום, חזרתי וחשבתי. הנה, מיד  יכנס, ואני אשב  ליד התנור, אכין לו ספל קפה חם, שאדים מיתמרים משפתו וריחם פושט מחלל החדר אל חלקת הדשא שבחצר, אאזין לדיבורו השוטף והקולח, ואחר-כך, כשנסיים לאכול את ארוחת הערב בחדר שלי, אספר לו. כן. סוף-סוף  אוכל לספר לו... אבל כאן נזפתי בעצמי על ששוב הקפתי את עצמי בחלומות בהקיץ. והרי איסור חמור אסרתי על נפשי להיתפס להם!  אני כבר  לא ילדה, ובקרוב ימלאו לי עשרים ושמונה שנים!  כבר נוסיתי באשליות! הן כבר אהבתי והסתבכתי והתאכזבתי! ובכלל, למה אני מוכרחה לאכול לי את הלב כל הזמן?! ושוב ירדה עלי שלווה של שבת, ואני גירשתי מלבי את המחשבות הרעות, וחזרתי והרהרתי שהנה, עוד מעט תיפתח הדלת ואוהד יכנס, בתנופת יד ישליך כובעו על המיטה, יחייך, ישא עיניו ויגיד...

*

    לעתים קרובות הרהרתי בתחילת  "הסיפור" שלי עם אוהד. (מה פתאום "סיפור"?! יותר מתאים  לקרוא לו  "הסיפור שלא היה"!) זה היה  בערב של יום חורף, כשהאור החל לסגת לבית שלו בשמים, ושקיעה נהדרת, מגוונת בזהב ובארגמן זועק, ירדה אל קצה האופק שמאחורי החצר. בשעה של דמדומים בא אוהד לחופשה קצרה והזדמן לחדרי. באפלת הערב, על המדשאה הקטנה שלפני הבית, קלחה שיחתנו החרישית, ואוהד  דיבר אלי בחום וברכות וגילה לי מהרהוריו. בקול שקט ומהורהר סיפר על חייו בצבא, ותיאר את רגשותיו בשעת קרב ואת געגועיו לחיים שקטים של שגרה ושל בעיות קלות ערך. על ידידות כנה דיבר, על שוויון, על  אמונתו באדם ועל רעות של אמת המתגלית רק בעת קרב. תחילה לגלגתי עליו בלבי. עדיין ילד הוא, חשבתי, אם הוא מאמין בכל אותם ערכים של תמימות, שהתחנכנו עליהם בחברת הילדים, ומדבר בהם ככה, בלשון נמלצת. אמנם גם אני האמנתי פעם בכל הדברים האלה, אבל מה נותר? כיום אני אישה מפוכחת, ואי אפשר לזבל לי  את המוח! אלא שדבריו כבשו את לבי, השרו עלי רוגע של נחמה, ולרגע אחד חשתי כאילו חזרתי מארץ זרה וקרה לבית ישן וטוב שאיבדתי בילדותי. אף על פי כן אמרתי: "בחייך, אוהד, תפסיק כבר לחנטרש! איזה חארטות אלה?  הוא הביט בי במבט של תמיהה ואמר:  "שום חארטות, ענתי! הכל ברצינות! את יודעת שאין אצלי שום זיבולים!"

    אני זוכרת שרציתי אז  לספר לאוהד על חיי השוממים בקיבוץ, על אהבתי לאיש אחר שנכזבה באחת ועל הזמן החולף לאטו, כשיום רודף יום בלא תכלית, ודבר של ממש לא קורה. אבל כמנהגי תמיד חששתי גם עתה לפרוש  את מחשבותיי ואת רגשותיי, כי אצלנו, בקיבוץ, לא נהוג לשפוך את הלב. השתפכות היא סימן של מורך, ורק אנשים חסרי חוט שדרה, חלושים ורכרוכיים, מתנהגים ככה!  אחר-כך  פתאום  ראיתי שנעשה ממש נורא מאוחר ונמלטתי לחדר שלי, אפילו שבסתר לבי  חשתי תחושה כבדה של עצבות, כי ידעתי שגם הפעם גברה  עלי הססנותי, והחמצתי הזדמנות לפתוח קצת את הלב.

    אוהד  נסע, אבל דבריו ודמותו לא הרפו ממני. כשהשקיתי את גינות הנוי שמעתי את קולו: "אני מאמין בידידות, ענתי, בידידות כנה, מעשירה! אני מאמין באהבה... אני מאמין  באדם..." רוך וליטוף נשזרו בקולו התקיף, ואני התרפקתי על דבריו בשקיקה ובגעגועים, אבל גם צער מר של החמצה היה בי. לו רק יכולתי לספר לו! לספר לו  על חיי! להתחלק עמו ברגשותיי ובחוויותיי!  לו רק יכולתי לספר לו את חלומותיי הנסתרים, לבכות  על אהבתי שנכזבה ולהיות קצת מנוחמת! כן! מנוחמת! מה יש?! מה רע?!  ואני? האם באמת יעמוד לי כוחי לספר דברים שהיו כלואים בתוכי זמן רב? פתאום התברר לי שדרך ארוכה וקשה עברתי לבדי, .בלי להישען על אדם שאפשר להשיח את לבי לפניו, ודברים  שנדמו לי בשעתם קלי ערך,  פצעו את נפשי ולא ידעתי להחשיב אותם כראוי. וכשהרהרתי בכל הדברים האלה, גדל ערכי בעיני עצמי, וידעתי שאני חזקה ויש בי כוח.

    *

    לאחר שאוהד נסע באו לי ימים חדשים. כל יום חיכיתי לו שיבוא, וכשסיימתי את עבודתי, לבשתי  בגדי חג והרביתי בחלומות. אני רוצה  לאהוב איש כמוהו ולהאמין בו! אמרתי בלבי יום אחר יום. אני רוצה בידידות של אמת. ולא רק בידידות אני רוצה! כן! אני רוצה באהבה! אני רוצה להעניק ולקבל חום! וכשהגיעו מחשבותיי לנקודה זו, מיד קפץ עלי רוגזה של ענתי האחרת, ענתי שאין לה חלומות, מחשבותיה קרות, מעשיה מחושבים, ובקולה משמשים בערבוביה אירוניה ומרירות. את רוצה להאמין בכל הדברים האלה, אמרה ענתי המרירה לענתי החולמנית, אבל את יודעת  שהכל שקר! האם לעולם לא תלמדי? כבר שכחת את אכזבתך מהאיש שמיהר כל-כך לשכוח?! ועכשיו את עומדת להיפגע שוב! את צריכה להישמר, ענתי! את צריכה להיזהר! אף אחד לא ישמור עלייך אם לא תשמרי על עצמך!

*

    שבתות רבות  חלפו ואוהד לא הגיע. שמעתי שהועברה פלוגתו לעזה, וחופשותיו בוטלו בגלל המצב הביטחוני. ועוד שמעתי, שבחופשות המעטות שלו הוא תמיד נוסע לבית החולים כדי לבקר את החיילים שלו שנפצעו שם, ברצועה. ופעם אחת אפילו נסעתי לבית החולים, כי חשבתי שאולי אראה אותו שם. ובאמת, אפילו שהייתה כבר שעת ערב, ישבו שם המון חיילים ברחבה,  נשענים על הקיטבגים העבים שלהם או מחבקים את הכתפיים של החברות שלהם, והם נראו לי נורא צעירים, ממש ילדים, אפילו שגם אני השתחררתי מהצבא רק לפני כמה שנים. בעיניים של אחד מהם, שראשו היה חבוש ורגלו מגובסת, עמד עצב נורא עד שממש בא לי לבכות, והוא אמר שהוא מכיר היטב את אוהד, אבל היום הוא לא ראה אותו.

     הימים חולפים לאטם, געגועי מתעצמים, וחלומותיי כובשים כל חלקה טובה. לאט לאט הם מתעשרים בגוונים ובצבעים, ואני כבר לא  מנסה  לגרש אותם, אלא נמלטת אליהם  מטרדות הימים  ומשיממון הלילות הכרוכים אלה באלה. עכשיו כובשים החלומות את כולי, ואינם מותירים פינה שלווה למחשבותיי. אני כבר יודעת מה אומר לאוהד  כשיבוא, מה אספר לו ומה אכלא תחת לשוני, וכשאני עובדת בחצר, וחבר שעובר בשביל פונה  אלי בדברים, אני מתקשה לעבור מעולם החלומות לעולם המציאות, ונותנת בדובר מבט נבוך, כאילו הקיץ אותי האיש מתרדמה כבדה.

    ובלילות אני מעיזה לחלום  את גופו של האיש שאהבתי. בשעה שאני עוצמת את עיני, עומדת לפני דמותו העירומה, השחוחה, ואני רואה את בטנו המוצקה, את חזהו השעיר המרטיט בלכתו  ואת גבו העירום, השזוף,  הנשען על מסעד הספה. לפעמים אני מדמה שאני חשה במגע  ידיו המחליקות על גופי, ולפעמים אני מתאווה לחוש בקצה אצבעותיי את מגע עורו המחוספס, ואז  מעלות מחשבותיי סומק בפני, ואני מלגלגת על התמכרותי להן, אבל  הן משרות עלי מתיקות  של כאב ואינני  יכולה  בלעדיהן.

*

    לאחר חודשים רבים הופיע פתאום אוהד בחצר המשק. אותה שעה עדרתי את ערוגת הוורדים שליד חדר האוכל, ומדי פעם נלחמתי בצינור הגומי, שפרץ את חיבורו מהברז הקטן והתיז עלי סילוני מים מעורבים בבוץ. בדיוק לבשתי את הג'ינס   הרחב שאני נורא שונאת,  חולצתי הייתה ספוגת זיעה, ונעלי הגבוהות, הכבדות, טונפו בנתזי אדמה חומה. הרוח פרעה את שערותיי, וזיעתי נטפה בקילוחים עבים על פני המזוהמות. תחילה  הסמקתי ורציתי לברוח,  להיעלם, רציתי להסתרק ולהתאפר, להחליף את הבגדים המזוהמים ולרחוץ את הפנים המיוזעות, אבל איחרתי את המועד, ואוהד התקרב אלי, הושיט לי את ידו ובירך אותי בחיוך. בכאב ובחרדה ראיתי את מבטו המודד אותי בקפידה ואת ברק האכזבה העומד בעיניו. ואולי דמיוני מתעתע בי?  אולי שוב אני מחפשת לי דרך של מילוט?

    "יש לי חופשה ארוכה." אמר בעליזות, "תארי לעצמך, ענתי, שבוע ימים של חופשה!"

    "שבוע ימים?! נהדר! נוכל לטייל, נוכל לבלות ביחד!" קראתי בחדווה, אבל מבטי נתקל במבטו האדיש והשתתקתי במבוכה.   "יש לי הרבה דברים לספר לך." פלטתי בלחש.  הוא נעץ בי מבט משונה של תמיהה, ולא ידע  מה ישיב לי, ואני סקרתי שוב את בגדי המזוהמים באבק ובבוץ ושתקתי. לא נוח היה לאוהד בשתיקתי, והוא נקט לשון של קלילות מעושה:

    "לא אשאר בקיבוץ. אני יוצא לטייל בארץ!"  "ולא תישאר אתנו כל השבוע?"

    "מה פתאום?! באתי רק ליום אחד כדי  לראות את ההורים, ומחר אני נוסע  עם חברים לטייל בקיבוצי העמק. את מבינה, אנחנו נוסעים לחפש בנות. אולי סוף סוף נמצא משהו... מה יש?! לא  מגיע לנו אחרי חצי שנה בעזה?!"

    הבטתי בו וראיתי איש צבא חסון ונאה, בעל  נשמה של  נער מגודל, שהחיים סחפו אותו בזרמיהם המשונים, הלעיטו אותו מסעות מזורזים, קרבות עקובי דם וקורסים של צבא, אבל עדיין נפשו נפש ילד הצמא לרוך ולאהבה. רציתי לצעוק ולומר לו: הנה אני, קח! אבל שתקתי, ומחשבה מרה, שלוחה מענתי השנייה, ענתי המרירה, פילחה את מוחי: מה יעשה תינוק תמים זה בנפשך ? הרי אין הוא זקוק לה!  רק למעמסה תהיה עליו!

   אוהד עדיין עמד לפני וחיכה שאשאל אותו למעשיו ולשלומו. אנסתי חיוך  של חירות לשפתי והפטרתי: "יאללה, אוהד, ביי, תצליח!"  אחר-כך נפנפתי לו שלום והסתלקתי במעלה השביל.

    בערב, כשתם יום העבודה הארוך, באו  הרהורים של מרירות וגירשו את חלומותיי, הרי כבר אינך תינוקת, נזפה ענתי המפוכחת בענתי החולמנית, ומדוע את נגררת אחרי אשליות?!  אבל ענתי האמיתית לא ענתה דבר לענתי הלעגנית, ורק שפתיה התעוותו בהעוויה של ספק חיוך ספק בכי, ואחר-כך חזרו ונקפצו בחוזקה.

                                                             רותי יצחקי-ריכטר

לתגובות אנא כיתבו לאתר או לרותי:

[email protected]