שלום לכל ידידיי וקוראיי

החל מהשבוע אני מביאה כאן נובלה בהמשכים שמעולם לא פרסמתי.  הנובלה עוסקת במושג "דין התנועה", שבצד ויתורים מרחיקי לכת וגדלות רוח של הפרט לטובת הכלל,  נגרמו בשמו גם הרבה מאוד עוולות וחטאים שבהם הפרט נדרס או קופח על ידי הכלל. השתדלתי להתמודד עם המושג הערכי הזה ולהביא את היסוסיי לקוראים.  הסיפור יובא ב-10 המשכים. אורך כל אחד מהם בערך 9-10 עמודים. כדי להקל על הקריאה הסיפור מובא באותיות גדולות ומודגשות. מי שבכל זאת מתקשה בקריאה ממושכת ליד המחשב, יכול להדפיס את הפרק ולקרוא אותו בניחותא ליד השולחן, במיטה, או לחלק לעצמו את הקטע לקטעי משנה. 

הנובלה חשובה לי מאוד. לכן אני מבקשת שתעירו את הערותיכם לטוב ולרע. אנא אל תהססו. אין צורך להבין בספרות כדי לעשות זאת.  אנא כתבו את התרשמותכם האישית

אמנם הנובלה מתרחשת בקריה שלנו  ובקריות השכנות, אבל כל הדמויות שבספר הן פרי דמיוני, ואין להן כל קשר למציאות. אל תחפשו מכרים כי לא תמצאו...

בתודה

רותי יצחקי ריכטר [email protected]

 

דין של אהבה

נובלה

(רשומון)

 

מאת רות ריכטר


                                 

א. ניו יורק

        שעה  של טרם דמדומים פושטת על מרכז לינקולן, וריחות עשן ובנזין נישאים מרחוב 42, מחניקים את הנשימה ומדכאים את הנפש. עכשיו סתיו והימים מתקצרים, אבל כאן קשה להבחין בחילופי העונות, אלא אם אטרח להתבונן ולבחון את שלוש הערוגות הקטנות ליד הכניסה, שאין בכוחן לנחם את מאות העוברים ושבים לידן. גנן שחור בלוריתו שזורה שיבה עוקר מהן עתה שתילי חרציות בשיא פריחתם כדי לשתול במקומם שיחים חדשים שפקעיהם סגורים עדיין. ריח שמן שרוף עולה ממסעדת המקדונלד הסמוכה ומאפיל על ריחן החריף של החרציות העקורות, ואני מתגעגעת אליו ומבקשת מהגנן רשות לקטוף אחדים מן הפרחים המרכינים ראשם בעצב בקצות השתילים שנעקרו זה עתה.

        "בבקשה, גברת צעירה," הוא עונה בחיוך של גננים, שגם יוסף מצטיין בו, ואני אומרת לסטיב המלווה אותו:

        "יוסף היה משתגע לו ראה איך עוקרים כאן צמחים טובים וזורקים אותם לאשפה! הרי הצמחים האלה נמצאים עכשיו בשיא יופיים!"

        סטיב מעביר את  הצ'לו הגדול מיד ליד,  מחייך בחיבה וחובק את כתפיי:

        "תזכירי לי מי זה יוסף. זה אבא מספר אחת או אבא מספר שתיים?" בבדיחות דעת הוא  מקניט אותי, כרוצה לרמוז שתהפוכות משפחתי  מסובכות וקשות להבנה.

        "אתה כבר צריך לדעת!" אני סונטת בו. "סיפרתי לך עליהם  המון פעמים!"

        "אבל ההורים שלי ירצו לדעת, ואני עושה חזרות כדי לא להתבלבל," הוא צוחק ומנסה לנשק אותי כאן, באמצע מרכז לינקולן.

        אני מפנה ממנו את ראשי. עדיין לא החלטתי אם אני אוהבת או רק מחבבת את האיש הצעיר הזה, שהקסים אותי בנגינתו בחמישיית הפסנתר שלנו. כשהוא מנגן הוא שופע ביטחון, כראוי לאדם בן עשרים וחמש הלומד זו השנה השלישית בג'וליארד. אבל כשאינו מנגן, הוא מקרין חוסר בגרות, ומתנהג כתלמיד דחוי בחטיבת הביניים. כשאנחנו יוצאים לאכול ארוחת צהריים קלה עם חברינו האחרים, אני מבחינה ברצונו לשאת חן ובמאמציו להעמיד פנים שאין לו ספקות או היסוסים, וכשהוא מגיב בלגלוג מרושע על דברי אחד החברים, משלח סטיב בגניבה מבטים מהירים לעבר הנוכחים כדי לבחון אם הצליח להרשים אותם ולעורר בלבם חיבה ואהדה. רק כשהוא  שולף את הצ'לו מנרתיקו ומתחיל לנגן, חולפת הבעת הנער הנבוך, המהסס, ובמקומה לובשות פניו ארשת בוגרת של בעל סמכות.

        "לא היית צריך להזמין אותי אליכם לארוחה!" אני אומרת במורת רוח.

        "למה?"

        "כי זה מוקדם מדי!"

         "עזבי שטויות! זאת רק ארוחה! ועכשיו תסבירי לי שוב איך קרה שיש לך שני אבות ושלוש אמהות," הוא מתלוצץ כדי לשכך מעט את מורת רוחי.

        כבר יותר משנתיים אני לומדת כאן, ועדיין לא למדתי לאהוב את המקום הזה. וכי מה יש כאן לאהוב? את העצים הדלים. המשתחווים בקושי לגורדי השחקים? את הצעקות המחרישות יום ולילה את האוזן בכיכר טיימס? את עשן התחתית המיתמר מבעד לנקבי האוורור שבמדרכה? את הרחובות הומי האדם שבשעות היום אינך יכול לראות בהם אפילו תינוק אחד בעגלתו? את השמים חסרי הכוכבים? כל הקיץ חיפשתי ברקיע הניו-יורקי מעט כוכבים ולא מצאתי. כנראה שהם נחבאים בין ענני העשן ואדי הזיהום המערפלים את הרקיע. בקושי אפשר למצוא כאן לפעמים ירח ראוי לשמו.  

        אינני אוהבת את ניו-יורק, אבל אני אוהבת את הלימודים כאן, בג'וליארד. אחרי שסיימתי בהצטיינות את לימודיי באקדמיה למוסיקה בתל אביב, הייתה הדרך לג'וליארד פתוחה, וכל חבריי התקנאו בי על שאני יכולה להמשיך ללמוד בבית הספר היוקרתי. שבועות אחדים היססתי. לא רציתי לעזוב את יוסף, את אבי ואת "שלוש האמהות" שלי, כפי שמכנה סטיב את לילי ואת נורה החיות ואת יעל, אמי הביולוגית המתה. ניו-יורק נדמתה בעיניי מאיימת וזרה, וחששתי מן הבדידות במקום המנוכר והזר הזה, המשמש בירת העולם. ידעתי שתחסר לי הרגשת השייכות המלווה אותי בארץ בכל יום ובכל שעה, ולא מיהרתי ליפול בשבי התדמית של אזרחית עולם קוסמופוליטית, המאפיינת את מעט החברים החדשים שרכשתי  בעיר המהבילה והסואנת הזאת.

        לבסוף התפתיתי ונסעתי, כי לילי אמרה שהשמים הם הגבול, ואני חייבת לרכוש ידע נוסף, להתוודע אל עולם המוסיקה העכשווי, ולקשור קשרים מקצועיים שהם בגדר חובה לכל פסנתרנית. "בניו-יורק תיפתחנה לפנייך המון דלתות," היא אמרה. "אל תוותרי, נועה'לה! אסור לוותר על חלומות!"

        תיק התווים הכבד מעיק על כתפיי. עוד לא התרגלתי למחשבה שאני צריכה להשאיר את התווים בתא שלי בבית הספר, ולקנות סדרת תווים נוספת כדי להתאמן בבית. זה נראה לי בזבוז איום, אף על פי שאבא אומר שאני יכולה להרשות זאת לעצמי. אבל אני יודעת שאחזקת בת בוגרת בניו-יורק היא עסק יקר, ואינני רוצה להכביד.

        סטיב מכתף את הצ'לו שלו בנונשלנטיות כאילו היה זה כלי פשוט וזול, ולא כלי יקר שקנו לו הוריו העשירים  כשסיים את לימודיו בקולג'. הוא לוקח ממני את תיק התווים הכבד, ומכניס אותו בתנופה לתא המטען של מכונית הספורט החדשה שלו.

        "את לא צריכה לפחד מאמא שלי," הוא אומר בחיוך. "היא ממש בסדר."

        "אני לא מפחדת," אני עונה, ושומעת בדמיוני את מטר השאלות שירעיפו עליי הוריו כשיספר להם בנם שיש לי שני אבות ושלוש אמהות, ששתיים מהן חיות ואחת מתה וכו' וכו'. למעשה, אני חושדת בו שכבר סיפר, ועתה יהססו הוריו אם מותר להם לשאול, או שעליהם להסתיר את סקרנותם תחת מסווה של חיוכים מאולצים ובדיחות חבוטות.

        סטיב נוהג בי כג'נטלמן. לאחר שהוא מניח את הצ'לו ואת התיק שלי בתא המטען, הוא פותח לפניי את דלת המכונית בתנועה של אבירות, עוזר לי להיחגר בחבורת הבטיחות, וסוגר בזהירות את הדלת. רק לאחר כל אלה הוא עוקף את המכונית, מתיישב ליד ההגה, והרכב מזנק מן החנייה ומחליק בשקט אלגנטי אל הכביש ההומה.

        אנחנו נוסעים בשתיקה והוא חוזר ומפציר:

        "נו, נועה, ספרי לי שוב!"

        "אוף! איזה נודניק! אולי תעזוב אותי כבר?!"

        הוא נעלב, אבל משתדל להעמיד פנים שהכל כשורה. המכונית עוברת במנהרה הגדולה המובילה לניו ג'רסי, והוא משתדל להתלוצץ:

        "את רואה,  נועה, את המנהרה הזאת שמתחת להדסון?"

        "כן. היא באמת מבצע הנדסי גדול."

        "עכשיו את יכולה להבין איך חצה משה את הנילוס. כנראה שגם לו הייתה מנהרה כזאת," הוא צוחק מן הבדיחה שכבר סיפר לי בעבר פעמים אחדות.

        אני מביטה בפרופיל היפה שלו מן הצד. כבר בפגישתנו הראשונה, כשהקמנו ביחד את חמישיית הפסנתר, הסביר לי סטיב שאינו יהודי. "זה אמנם לא חשוב, אבל רציתי שתדעי," אמר ולא הסביר מדוע.

        אני מנסה לחשוב איך יקבלו אותו הוריי בארץ. אני מניחה שלילי, נורה ויוסף לא יתנגדו, אבל אבא, סבא ארנסט  וסבתא אלזה וודאי יצטערו שלא בחרתי לי חתן הגון מבני עמנו.

        אבל מה פתאום חתן?! אנחנו רק ידידים! אמנם במיטה הוא יודע לענג, ודואג לי לפני שהוא דואג לעצמו, אבל זאת עדיין לא סיבה ל… ל…

        ואולי כן?

        לפעמים אני אוהבת אותו, אבל לא תמיד הוא מסעיר אותי, ויש שהוא דוחה אותי ביחסו הילדותי ובמאמציו לשאת חן. ואולי אין זאת אהבה? אולי אני רק מחבבת אותו? מין אכזבה עומדת בי כשאני מהרהרת בו. האם זה הכל? האם על כך נכתבו רומנים ונוצרו מוסיקה  ויצירות אמנות? אני עוד רוצה לחכות לאהבה גדולה, שיש בה סערה וחיבוטי נפש וכאב וצער בצדם של מתיקות ורוגע... 

        סטיב מחנה את המכונית ליד בית עץ גדול בטבורה של שכונת מגורים מהודרת. בחצרות גדלים עצי אדר, שעליהם העומדים לנשור צבועים כמעט בכל צבעי הקשת להוציא את הכחול והתכלת.  עלים ירוקים, צהובים, חומים, כתומים, ארגמניים וסגולים תלויים על בלימה, נאחזים בכוחות אחרונים בענפים עירומים למחצה, או נושרים באיטיות, דואים מעט ברוח הקלה, ויוצרים שטיח מרשרש של עלווה צבעונית המשמיע קולות דריסה כשאנו דורכים עליו. מאחורי הבית, בקצה החצר, צומח חורש קטן, דומה למערה יער שבאגדות. עציו זקופים כמגוננים על הבית, וגם הם משירים עתה את עליהם ובוערים באש של כתום וארגמן.

        הגענו!" צוהל סטיב ומעיף בי מבט של עידוד. הוא יוצא מן המכונית ופותח לפניי את הדלת בתנועת מחווה, כעוזר ליצור מסכן וחסר ישע לצאת מן הרכב ההדור.

        דלת הבית נפתחת ואמו עומדת בפתח. היא אישה נאה ואלגנטית. שערה עשוי בקפידה, ולמתניה סינר קטן של עקרות בית שמלאכתן נעשית בידי אחרים.

        "הלו! הלו!" היא מנופפת בעליזות בידיה, וכבר היא עומדת לידי, מניחה נשיקה מרפרפת על לחיי, ובוחנת אותי בחיוך.

        ובכן, זהו! הבחינה התחילה! אני מהרהרת במרי. ולמה אני מתרגשת? הרי עדיין לא החלטתי שסטיב הוא האיש שאקשור את חיי בחייו. לא אני שמתי את העגלה לפני הסוסים. אני צריכה להירגע.

        האב צץ מעבר לכתפה של האם. הוא מחייך ולוחץ את ידי בחום כאילו הייתי מכרה ותיקה. רק שלא ינשק אותי! רק שלא ינשק אותי!  האמריקאים האלה מרבים להתנשק, ואינם חוסכים בנשיקות אפילו אם האדם שלפניהם זר לגמרי! האב החייכן מסתפק בלחיצת יד רכה, מרפרפת, ואני אסירת תודה לו על שקרא את מחשבותיי.

        "האוכל מוכן," מכריזה האם, ואנחנו נכנסים  לבית מהודר, מלא שכיות חמדה. פסלי ברונזה ניצבים על הכוננית, תמונות נוף של ציירים אמריקנים ידועים מקשטים את הקירות, וצילומים אמנותיים תלויים ליד השעון העתיק, הגדול,  שמטוטלת משתלשלת מקצהו התחתון ונעה מונוטונית הלוך ושוב.

        אני מציעה את עזרתי בהגשת האוכל, אך מיד מציצה מן המטבח הגדול אישה עבת בשר ושחורת עור, בת דמותה של האומנת מהסרט "חלף עם הרוח". גם היא לוחצת בחום את ידי, ומסבירה לי שעזרתי מיותרת. הכל כבר מוכן לארוחה החגיגית, ואני צריכה רק להתרווח בנחת באחד הכיסאות המרופדים, גבוהי המסעד,  ולנוח מן הדרך.

        לפני הארוחה נשלפים בקבוקי יין וויסקי, ואני מביטה בדאגה בסטיב הגומע כוס מלאה של בלדי-מרי. אני רוצה להגיד לו שימעט בשתייה, כי עליו עוד לנהוג הלילה לניו-יורק, אבל אינני יכולה להעיר לו לפני הוריו ואיני אומרת דבר.

        אחר כך אנחנו יושבים אל השולחן. אני רעבה מאוד, אבל משתדלת לאכול לאט ובנימוס. בחיוך נבוך אני מקשיבה לבדיחות ולסיפורי האב והאם הנכנסים זה לדברי זה ומצחקקים כזוג צעיר. סטיב הסביר לי עוד בתחילת היכרותנו שהוריו, הנשואים כבר יותר משלושים שנה, אוהבים ומכבדים מאוד זה את זה. "וזה ממש אמיתי, היחסים ביניהם, ללא העמדת פנים," אמר בגאווה. "הם היו בצעירותם נערי פרחים, והמשיכו במרד גם  בשנות השבעים, אחרי שהתנועה כבר גוועה. הם היו אנרכיסטים וגרו בקומונה שחייתה ביער בלי חשמל ובלי מים זורמים כדי למחות נגד הממשל המדכא את האזרחים," התגאה סטיב.

        "ומה קרה לקומונה ולחבריה? איפה כולם היום?" אני שואלת בסקרנות.

        "הם התפכחו, כמו כולם, ולאחר שעזבו את היער היו עסוקים בהגשמת החלום האמריקני."

        האוכל טעים להפליא, השיחה קולחת, ואני חשה שפניי סמוקות מן היין ומן החום הרב שמפזרת האש האדומה הבוערת בקמין השיש. גם פניו של סטיב האדימו. הוא מרבה לשתות ושופע עליצות. אלוהים אדירים! איך הוא ינהג בדרך חזרה?

        מבעד לאדי האלכוהול אני שומעת את קולו: "לא תאמינו, לבחורה הזאת יש שלוש אמהות ושני אבות."

        הוא כנראה כבר שיכור לגמרי, הסטיב הזה!

        "למה שלא נאמין?" עונה האם, "ראינו כבר הרבה פעמים משפחות כאלה. למשל בקומונה שלנו ביער. קראתי על זה הרבה. תגידי, נועה, ההורים שלך גם גרו בקומונה?"

        "לא. הם חיו בקיבוץ, אבל אני נולדתי הרבה יותר מאוחר," אני עונה ובלבי גואה  כעס על סטיב, שטפטף להוריו את המידע על חיי כאילו היה קוריוז תפל וחסר טעם. למה בכלל הסכמתי לבוא אתו לבית הוריו? אני לא הכלה שלו! אצלנו, בישראל, בחור מביא את חברתו הביתה רק כשכוונותיו רציניות! מה אני עושה כאן בכלל?!

        "את רוצה לספר לנו על כך?" תוקפת אמו בלשון שחציה עדינות וחציה חלקלקות ערמומית וקרירה.

        "טוב," אני אומרת, "המשפחה שלנו קצת משונה, כי אבא שלי, גיורא, היה נשוי פעם יותר מעשרים שנה ללילי, ואחרי שהם התגרשו, הוא התחתן עם החברה שלה, יעל, שהיא אמא שלי. אמא מתה ימים אחדים אחרי שנולדתי, ועכשיו הוא נשוי לנורה. אחרי שאמא נפטרה אבא ואני נשארנו לגמרי לבד, ואז לילי, שכבר הייתה נשואה ליוסף, לקחה אותנו אליהם הביתה, והיניקה אותי יחד עם ארז, הבן שלה. היא גידלה אותי עד שאבא התאושש. וכשהוא התחתן עם נורה, עברתי לגור אתם. אני יודעת שבהתחלה זה נשמע מסובך כמו אופרת סבון מהטלוויזיה, אבל זה לא ככה, ואני באמת לא מבינה מה מסובך כאן."

        "אני לא מבינה," אומרת אמא של סטיב. "אמא שלך הייתה קודם חברה טובה של לילי?"

        "כן,"

        "ואבא שלך עזב את לילי בגלל אמא שלך?"

        "כן," אני אומרת וזזה באי-נוחות בכיסאי. אני רוצה כבר הביתה! מה זאת החקירה הזאת?!

        "ולמה לילי הסכימה לגדל את הבת של האישה שהרסה לה את המשפחה ולקחה לה את הבעל?" שואלת האמא של סטיב בעניין, כאילו שאלה אותי מה קרה בפרק האחרון של אופרת הסבון שהחמיצה בטלוויזיה.

        אני רוצה להסביר להם שלילי הרגישה שזה מה שהיא צריכה לעשות. אולי בהתחלה זה היה כעין ציות ל"דין התנועה" שקיבלה על עצמה, אבל היא מיד שכחה אותו וגידלה אותי באהבה גדולה. ואיך מסבירים לאנגלו-סכסים המשונים האלה את המושג הזה? איך מסבירים להם, הדוגלים באינדיבידואליזם ומקדשים את רעיון ההגשמה העצמית, מהו דין התנועה?

        "היא הרגישה שהיא מוכרחה להתנהג ככה," אני מנסה להסביר. "זה היה צו המצפון שלה."

        מיד לאחר שאני מסיימת את המשפט אני מבינה ששגיתי. אבל איך אפשר להסביר להם שצו המצפון אינו דווקא דין התנועה? איך אפשר להסביר לאנשים האלה שלפעמים דין התנועה מנוגד לצו המצפון, כי בדין התנועה יש אלמנט של לחץ חברתי? הרי גם אני לא בדיוק מבינה מהו "דין התנועה" המוזר הזה, שאבא, לילי ויוסף ניסו להסביר לי את משמעותו אין ספור פעמים בלא הצלחה.

        "אני עדיין לא כל כך מבינה," אומרת אמא של סטיב.

        "לפני שאמא מתה, היא השביעה את לילי שתעזור לאבא לגדל אותי. היא אמרה ללילי שתגדל אותי כמו שגידלה את סמדר ועידו, הילדים הבוגרים שלה ושל גיורא, ושהיא חייבת לעשות את זה ולא יכולה להשתמט. בהתחלה לילי לעגה לה ואמרה שהיא לא מסכימה. מה פתאום שהיא תגדל את הילדה?! היא עמדה ללדת תינוק, והייתה עסוקה בעבודה שלה באקדמיה למוסיקה בתל אביב. אבל אמא התעקשה, ולבסוף לילי הבטיחה לדאוג לי. היא עזרה לאבא לגדל אותי, ואפילו היניקה אותי יחד עם ארז, הבן שנולד לה ולבעלה החדש יוסף כמעט באותו הזמן שאמא שלי  מתה."

        "אבל... אבל... אבל כל פעם שלילי הסתכלה עלייך היא ראתה... היא ראתה..." מגמגמת אמא של סטיב ופניה מאדימות. כנראה שבעיתון הנשים שקראה לא הסבירו לה מצב מסובך כזה.

        "היא ראתה ילדה רעבה או רטובה שרוצה שיטפלו בה וישחקו אתה!" אני עונה בקול שתוקפנות מסותרת נחבאת בו.

        "אני מעריצה את לילי! אני לא הייתי יכולה להתנהג ככה! להתעלות ככה!" אומרת אמא של סטיב, ואני חשה לראשונה מעט אהדה כלפיה. אבל החקירה עוד לא נגמרת.

        "ועכשיו אתם גרים כולכם ביחד, בדירה אחת? בקומונה?" שואל אביו השתקן של סטיב.

        "לא. אנחנו שכנים. לילי, יוסף וארז גרים בקומה העליונה, ואני גרה עם נורה  ואבא ועם אחי ואחותי בקומה התחתונה."

        "ואין מתחים?" הוא שואל בזהירות.

        "בוודאי שיש. כמו בכל משפחה," אני עונה בזהירות, ונזרת בגמגום של לילי, ובמרירות של סמדר, אחותי הבוגרת.

        "היא גם שירתה בצבא. תארו לכם! היא הייתה ממש חיילת!"  מנדב סטיב מידע נוסף.

        הוריו מסתכלים בי בתימהון: "באמת? והשתמשת בנשק? ירית ברובה?" הם נכנסים זה לדברי זה בפליאה.

        "יריתי. רק פעם אחת, באימונים. רוב השירות ניגנתי. הופעתי  בקונצרטים לפני חיילים וקצינים. היה יופי!"

        "אהה. אני מבין," מהמהם האב, ואני יודעת שלא הבין דבר.

        אחר כך אני מסייעת למשרתת ולאמא של סטיב להוריד את הכלים ולהגיש את הקינוח. עיניי נעצמות, ואני נעתרת לבקשת הוריו של סטיב ללון הלילה בביתם ולחזור לניו-יורק השכם בבוקר.

        למחרת, אחרי יום לימודים ארוך בג'וליארד ואימוני פסנתר מפרכים, אני רוצה להיות מעט עם עצמי. כבר יותר משתי יממות אני נמצאת כל הזמן במחיצת אנשים זרים, ואני כמהה למעט בדידות ורוגע. בנימוס מופלג אני מסרבת לבקשתו של סטיב לבוא עמו לדירתו, ופוסעת באוויר הערב הצונן לדירתי הקטנה שבפינת רחוב שלושים וחמש והשדרה הרביעית.

        החדר הקטן מקבל את פניי בחמימות כאילו פגש מכרה משכבר הימים, ואני משתרעת על המיטה ונרדמת בלא לפשוט את בגדיי ובלא לאכול ארוחת ערב.

        צלצול הטלפון העיר אותי כעבור שעה קלה, מן השפופרת עלה קולה של נורה:

        "נועה'לה, את בסדר? לא טלפנת כל השבוע ודאגנו לך."

        "מי דאג?" אני שואלת מנומנמת, ומנסה למחות את קורי השינה מעיניי.

        "כולנו דאגנו. אבא שלך ויוסף ואני ולילי."

        "סליחה, נורה, אני מצטערת, לא שמתי לך שעבר שבוע."

        "זה בסדר, ילדונת," היא צוחקת בלבביות. "ספרי מה עשית בימים האחרונים."

         אני מספרת על ארוחת הערב ועל החקירות שנחקרתי על ידי אמא של סטיב. היא צוחקת מעבר לקו, ואחר כך מרצין קולה והיא שואלת ברוך:

        "את אוהבת אותו, נועה'לה?"

        "אני לא יודעת... אני לא בטוחה שהוא באמת האיש שלי."

        "אל תמהרי, חמודה,  יש לך מספיק זמן," היא מעודדת.

        "נורה, במגירה העליונה בשידה שבחדר שלי נמצא היומן שלי. זה שכתבתי אחרי השביתה שעשיתי לכם. את יכול לשלוח לי אותו?"

        "בוודאי," עונה נורה. "מחר אשלח לך אותו בדואר."

        אחר כך מועברת השפופרת לאבא, שמאיץ בי להאט את הקצב ולדאוג לבריאותי, וממנו עוברת השפופרת ליוסף, שקולו החם מרעיד בי נימה של געגועים וכמעט מביא אותי לכדי בכי, ולבסוף מדברת לילי, ושואלת אם אני מרוצה מהלימודים, ואיך מתקדמת חמישיית הפסנתר. היא מסיימת ב"נשיקות מכולם", ואני שומעת את קולותיהם המצחקקים של אבא, יוסף ונורה לפני שלילי  מניחה את השפופרת על כנה.

*

        כעבור שבועות אחדים מגיע חג המולד. סטיב רוצה שאבוא עמו לבית הוריו ואבלה שם את חופשת החג, אבל אני מעדיפה להישאר בניו-יורק. אינני רוצה שהוריו יתחילו לראות בי בת משפחה, ויקשרו עמי קשרים שאתקשה לנתקם אם אחליט להיפרד מסטיב.

        אולי אצטרף לחגיגת החנוכה במרכז היהודי שבשדרת אמסטרדם. המקום הזה מעניק לי מעט חמימות והרגשה של בית. אפשר לדבר בו עברית, לטבול בבריכת השחייה המחוממת, להתעמל בחדר הכושר המשוכלל, ולפגוש ישראלים המכירים אותי או את מכריי. אין לי כוח להיות שוב מנומסת ולהעמיד פנים עליזות. אני מתגעגעת למעט שקט. 

        בערב החג מביא לי הדוור את היומן שכתבתי בנעוריי, ואני פושטת מעליו את שלמת נייר העטיפה, מתפרקדת על מיטתי, מלטפת את כריכת הפלסטיק החומה ואת דפיו שהצהיבו, אבל עדיין אינני רוצה לקרוא בו. עכשיו, בעת החופשה, זמני בידי. אקרא אותו מחר או מחרתיים. אינני רוצה למהר.

*


        אני יושבת בצנטרל פארק, לא רחוק מכיכר קולומבוס, שנגנים ושחקני רחוב מופיעים בה להנאת הקהל כל ימות השנה בקרנבל אינסופי של שירים, ריקודים ומוסיקה, וקוראת מדי פעם עמוד או שניים ביומן ששלחה לי נורה. שמש דהויה וקרה של חורף יצאה לחמם מעט את העיר הקפואה ולהמיס את שרידי השלג שהצטבר בימים האחרונים בשולי השבילים המבתרים את הפארק. הדשאים הצהיבו, ועצים עירומים ניצבים זקופים מולי מאחורי האגם המאפיר באור חיוור. רק לפני חודשיים עוד בערו העצים בזהב שלכת ובסגול ארגמני, ועתה הם עומדים עירומים, וענפיהם הדקים משתרגים זה בזה במעשה מקלעת עדין של תחרה, שסלסוליה וחלליה משתקפים במימי האגם העכורים, מרצדים בין בהרות שמש זהובות ומרקדים במים. על אף חופשת החג מעטים האנשים בפארק, ואפילו הברבורים חרדים מן הקרה וחוששים לצאת מן הסבך. רוח קלה זורה משבים של קור, מסחררת עלים יבשים וקרעי נייר,  ומביאה את ריח הנקניקיות העולה מהכיכר ומעיר את רעבוני. אני קמה מהספסל וצועדת כדי להתחמם מעט.

        רגליי מובילות אותי למשטח ההחלקה על הקרח. לילי הזהירה אותי שלא אלמד להחליק פן אשבור, חלילה, את אחת מידיי או אצבעותיי, אבל הפעם המריתי את פיה. אמרתי שאינני רוצה להיות עבד לפסנתר. בתחילה הרביתי ליפול ולהיפצע, אבל עכשיו אני מחליקה במומחיות כאילו הייתי בת המקום, ונהנית משיכרון התנופה המסיעה אותי קדימה לצלילי מוסיקת ג'אז פרועה.

        ושוב אני חוזרת לספסל שלי. אינני קוראת ברציפות ואני מרבה לבהות בעצים המרקדים ריקוד של כפייה ברוח הקרה ובאנשים הישובים בגן עטופים היטב במעיליהם זקופי הצווארון. באתי הנה כדי להימלט מן הגעגועים שאחזו בי בימים האחרונים. נראה שחיכו געגועיי שאתפנה מעט מעיסוקיי כדי לתקוף את בדידותי. אני מתגעגעת הביתה, ונפשי יוצאת לאחיינים הצעירים שלי, בניהם של סמדר ועידו, שמרד ההתבגרות משלח בהם סערות של זעם כלפי הוריהם, אבל בי הם רואים דודה חביבה ונדיבה, שאפשר לשפוך לפניה את הלב ולהיוועץ בה.

        אולי הייתי צריכה להישמע לאבא ולנורה, שהפצירו בי לבוא הביתה ולחגוג עמם את חג החנוכה. התנגדתי להזמנתם כי רציתי להיות לבדי, ועכשיו אוחזת בי חרטה עזה. אבל איך אפשר לטוס לישראל רק לשבועיים? הרי זה בזבוז איום של זמן ושל כסף!

        השעה רק שלוש אחר הצהריים, והשמש הדלה כבר מתחילה להאדים שולי עננים וצמרות עירומות לפני שתמהר לשקוע. אני מסיימת ללעוס את הנקניקייה חסרת הטעם שקניתי בדוכן הסמוך, נועלת את היומן במפתח הישן, החלוד למחצה, ומטמינה אותו בתיק הגב שלי. אחר כך אני צועדת באיטיות לתחנת הרכבת התחתית, המהבילה  בחום וברעש.

        בחדרי שורר קור, ואני ממהרת להדליק את התנור ומשתרעת על המיטה הסתורה. הפסנתר הניצב בפינה מביט בי בעיניים מאשימות, ואני מחליטה לנסות ולנגן מחר בפסנתר הכנף הלבן, והגדול שבאולם הקונצרטים של בית הספר. איזה פסנתר נפלא! ממש פסנתר סקסי! רגליו מחוטבות בהידור, ברק אריסטוקרטי מוקרן מגבו המקושת, וצליליו הנפלאים מרעידים את הלב, מריצים את ידיי ועוזרים לי להעניק פירושים חדשים ליצירה המנוגנת. לרוב יש צורך להירשם מראש כדי לזכות ולנגן בו, אבל הפעם, בזכות החופשה. מעטים  הקופצים עליו.

        רגעים אחדים לפני שנעצמות עיניי בעייפות של קרה חורפית אני חוזרת ומהרהרת בארוחה בביתו של סטיב, ופתאום מכה בי המחשבה שכמעט שכחתי אותו! שכחתי להתגעגע אליו ולהרהר בו! אמנם דיברנו פעמים אחדות בטלפון, אך לבד מרגעים ספורים אלה כמעט לא חשתי בחסרונו במשך השבוע הארוך הזה ולא הרהרתי בו. אולי זה סימן שאינו האיש הנכון?

        בערב אני פוסעת ברגל למרכז היהודי בשדרות אמסטרדם. הדרך עוברת ליד בית הדקוטה, ביתם של ג'ון לנון ואשתו, שזרי פרחים נבולים מעטרים את כניסתו. אני חוצה רחובות מגורים חשוכים, וממשיכה ברחוב שבעים ושתיים המואר. חנויות שנהגתי לקנות בהן עומדות עתה שוממות וריקות בגלל המשבר הכלכלי, ושלטים המעידים על סגירתן תלויים על הדלתות הכבדות. בתחילה שמעתי על המשבר ברדיו ובחדשות הטלוויזיה, ועתה הוא טופח על פניי כשאני רואה את הדלתות והסורגים המורדים. קראתי בעיתון הישראלי שאני קונה לי מדי סוף שבוע שהמשבר הגיע גם אלינו, לישראל, מפעלים רבים נסגרו, ואנשים פוטרו מעבודתם והפכו למובטלים. רק אני חיה לי כאן בגן עדן של שוטים ללא בעיות פרנסה.

        במרכז היהודי אני משתתפת בטקס הדלקת נרות החנוכה, רוקדת ריקודי עם ומתכבדת בסופגניה. טוב לדבר עברית ולפגוש מכרים ישנים. צעיר שכיפה סרוגה לראשו מנסה לשכנע אותי בצדקת הזרם הקיצוני הימני, ומטיף לתמיכה בנוער הגבעות. הוא מבקש ללוות אותי הביתה אבל אני מסרבת להצעתו וצועדת שוב ברחובות המוארים. בובות סנטה קלאוס מוצגות בחלונות הראווה החשוכים, ונורות צבעוניות מהבהבות במרפסות ועל עצי הרחוב בלא לפזר את האפלה.

        מחר אלך שוב לפארק ואתחיל לקרוא ביומן שלי.