24.1.08 הסיפור השבועי של
רותי ריכטר יצחקי
שלום חברים
הפעם סיפור טרי מאוד, שיצא רק לפני שבוע מהתנור. תגובות אפשר
לשלוח לאתר או לרותי [email protected]
קריאה נעימה
סתיו בחלונות ובלבבה
"בואי
אתנו לערב זמר," ביקשתי מחברתי.
"לא! אני לא הולכת! מה אני צריכה את
הנוסטלגיה הדביקה הזאת?!" ענתה לי ידידתי בכעס מוסתר.
אבל אני
ואישי הולכים לערבי הזמר לא בגלל טעמים של נוסטלגיה, אלא מפני שאנחנו אוהבים
להאזין לטקסטים של שירי המשוררים שלנו, המוקרנים מן המחשב שליד המנחה אל המסך
הגדול. אנחנו אוהבים להקשיב להסברי המנחה, המספר
לנו את תולדותיו של כל אחד מהשירים שאהבנו, ונהנים הנאה מרובה מן השירה ומן
המנגינות, שהן לנו כתפילה של אנשים חילוניים. כבר
בתחילת העונה אנחנו מצטיידים בכרטיס מנוי, ויושבים תמיד בשורה הראשונה,
קרוב לבמה, ממש ליד המנחה, כי קצרת-ראייה אני, ועלי להשתמש במשקפת-שדה גדולה של
צפרים כדי לקרוא את הטקסטים המוקרנים על המסך הגדול.
ואולי
אינני צמאה לנוסטלגיה הנושבת מן השירים כי אין בי געגועים אל העבר. וכי למה
אתגעגע? לילדות העצובה? לאהבות הנכזבות של ימי נעוריי? כל ימיי התייראתי מן הזקנה,
וחשבתי שהיא תקופה של חולי, צער וכאב, והנה היום אני אישה מבוגרת, בת שבעים ואחת, ואני שמחה בחלקי ומאושרת, ובניגוד לרבים מחבריי, אני
מודעת כל יום וכל דקה החולפים ביעף שאני מאושרת ושפר חלקי.
אינני
יודעת מהיכן באה לי תחושת האושר הזאת. האם
אני מאושרת בזכות האיש הטוב המלווה אותי בכל דרכיי כמעט חמישים שנה? ואולי אני מאושרת על שבריאותי תקינה וילדיי
מאושרים? ואולי מפני שחרדת הנטישה, שליוותה אותי שנים רבות בלא סיבה, נטשה אותי
לעת זקנה? ולפעמים נובע אושרי באופן פרדוכסלי
דווקא מראיית עולם פסימית. כלומר, לא רק הקיים גורם לי אושר, אלא גם מה שלא
התרחש. אני שמחה שאין חולי במשפחתי, שכל
יקיריי עודם עמי, וכל הרע שאני לפעמים חוששת מפניו לא קרה. תחושת חרדה שאושרי זמני
מלווה אותי תמיד, והכרת תודה עומדת דרך קבע במחשבותיי, אף שאינני יודעת למי אני
מודה, כי אינני אישה דתית, ואינני מאמינה בקיומו של אל עליון,
האושר
הזה, המלווה אותי כבר שנים רבות, נדמה לי לפעמים כצבוע כחול עז, ומרקמו כמרקם בד
קטיפה הגולש לו קפלים-קפלים ומכסה את סביבותיי. אין אושרי בא בגלים גדולים וסוחפים כמו בימי
צעירותי, ואף אינו מפכה בגלים חרישיים
המכרסמים את החוף, אלא זורם לו לאט, בנחת, בלא משובה, בזרימה מתמדת ובוטחת. גם רגעים של ריב וכעס,
הפורצים לעיתים ביני ובין אישי כמו בין כל בני זוג נשוי, אינם יכולים למגר את אושרי הצנוע. אמנם לפעמים
אני מצטערת כשאני מגלה קמט חדש בפניי, או כשכתם של גיל מופיע לו פתאום, בלא אזהרה,
על גב ידי, אבל דברים קלי ערך אלה אינם מביאים אותי לכלל דיכאון של ממש. פניי
נעימים למדי, אבל מעולם לא הייתי יפהפייה מהממת, ולכן אינני יכולה להתאבל עכשיו על
יופיי הרב שאבד. אישה אוהבת ונאהבת אני לעת זקנתי, ודי לי בכך.
ביום שבו
מתרחש סיפורנו הקדמנו מעט לבוא לערב הזמר, וכשירדתי במדרגות המוליכות למקומי,
הרהרתי בשמחה באישה הצעירה היושבת לידי במופעים אלה. אישה נאה היא, קולה ערב, פניה
נעימים וארשת של תמימות שורה עליהם. בתחילת הערב, כשאנו נפגשות, היא שמחה לקראתי
ומקדמת את פניי כאילו היינו מכרות ותיקות, וחיוך טוב מאיר את פניה כשהיא פונה אלי
בברכת שלום. שנים אחדות אנחנו יושבות בערבי הזמר זו ליד זו, ואף שאינני יודעת את
שמה, אני מחבבת את שכנתי זו, המניחה לעצמה להיסחף במנגינות, למחוא כפיים בעליזות
ולשיר ברגש את השירים האהובים. אבל הפעם, כשהתקרבתי למקומי, לא מצאתי את שכנתי
הצעירה בכיסא הסמוך לכיסאי, ובמקומה ישבה שם אישה זקנה שמבטה זועף, וסקרה אותי ואת
בעלי בכעס לא מובן. היא הביטה בכעך שקניתי לי בכניסה לאולם כדי לאכול אותו בדרכי
הביתה, והפטירה בקול של מנהלת בית-ספר קפדנית:
"את
לא תאכלי כאן את הכעך הזה, גברת! אסור
לאכול באולם!"
"בוודאי שלא אוכל אותו עכשיו!"
עניתי בנעימות, כי לא נאה לאישה מאושרת להסתער ולאבד את עשתונותיה כשאדם לא מאושר
תוקף אותה.
היא לא
ענתה והמשיכה להביט בי ובבעלי במבטה המוכיח. אחר-כך הצביעה על המשקפת הגדולה
שנשאתי על כתפי ואמרה: "מה זה?
מצלמה? כאן לא מצלמים, גברת! זה מפריע! זה אסור!"
"זאת
לא מצלמה, זאת משקפת." עניתי.
"ולמה
את לא משתמשת במשקפת קטנה של
תיאטרון?" חקרה בחוסר נימוס.
"היא
לא מגדילה כמו שאני אוהבת." אמרתי, ומיד התחרטתי על דבריי. למה אני צריכה
להסביר לה?! כדי שתהיה לה השמחה לאידי לשלל?!
על כיסאי
הסמוך לכיסאה ערמה האישה מעיל חאקי גדול של חיילים, תיק גדול ושתי שקיות פלסטיק
עמוסות, ולא הראתה סימן קל שבקלים שהיא מתכוונת לפנות את מושבי למעני.
"סליחה, אפשר לשבת?" שאלתי
באיפוק.
"עדיין
לא התחיל המופע!" ענתה הזקנה.
"בכל זאת אני מבקשת לשבת במקומי
עכשיו!" אמרתי בתוקף.
האישה הביטה בי בזעף, השתהתה מעט כמחשבת את
דרכיה, ואחר-כך, באיטיות מכוונת, סילקה את מעילה וחפציה מכיסאי.
ישבתי
במקומי והבטתי בה בגניבה מן הצד. עכשיו ראיתי שאינה מבוגרת ממני, ועל אף רוח
הלחימה הבוטה שנשבה מדבריה, נראתה לי משום מה מוכה ומובסת, כאילו פסקה להילחם, והניחה לקרבות חייה לנצח אותה. היא
הייתה משופמת מעט, שערה הקצר, הדליל, מסופר בתסרוקת גברית, וכאילו הסב לה קרב
המלים שלחמה בי קור עז, התעטפה עכשיו במעיל החאקי הצבאי, שעטף מכל עבר את גופה
הצמוק כמגן עליו מפני זרים.
גם כשעלה המנחה על הבמה, סמוך למקומותינו שבשורה הראשונה, לא שקטה שכנתי.
"דן!" קראה לו בשמו הפרטי כידידה
ותיקה. "דן! למה האיחור הזה בכל פעם?! ולמה הלפטופ
שלך מסתיר? וגם האור הבא מהצד מפריע!"
המנחה לא ענה. הוא ביקש מהטכנאי לעמעם את
האור הצדדי, הסיט מעט את מכסה המחשב שלו, והתחיל בהסבריו.
בעלי הביט בי בחיוך.
איך-איך-איך-נפלנו-הפעם! אמרו לי עיניו בלא שביטא את מחשבותיו במלים, ואני חייכתי
אליו לאות שהבנתי את כוונתו.
אט-אט
התעמעמו האורות באולם. זמרת צעירה עלתה על הבמה, ושרה את אחד השירים שאהבתי. הקהל
ליווה אותה בשירה חרישית, רווית רגש, שתחילתה שקטה מאוד, כאילו יצאה זה עתה
ממחשבותינו, ולאט-לאט התעצמה, עד שהתאגדו הקולות והיו למקהלה של ממש.
ואז התרחש הנס.
גם שכנתי הצטרפה לשירה. בתחילה רק זמזמה
והמהמה את המנגינה בקול חרישי, ואחר-כך, בהדרגה, מלמלו שפתיה את מילות השיר,
היא שרה בקול נעים ורגוע, ערב לאוזן, ועיניה זהרו בדבקות של תפילה. פניה
הנוקשים רפו מעט, קמטיה כמו התיישרו, והיא הוסיפה לשיר עמנו במדויק את מילות
השירים בלא להציץ אפילו פעם אחת במילים המוקרנות על המסך.
היה זה
ערב של שירי סתיו, וזמרת צעירה, לא ידועה, שקולה מזכיר צלילים של נבל, עלתה על
הבמה, ושרה את שירו של אמיתי נאמן:
"סתיו בחלונות ובלבבי.
למה זה נתתי לו ללכת.
פעם החמה זרחה גם לי,
ועתה נותרתי בשלכת..."
שכנתי
המשיכה לזמזם את מנגינת השיר, ואחר-כך פסקה, ופתאום החלה לדבר בכעס חרישי. תחילה
חשבתי שדבריה מכוונים אליי, ואחר-כך חשבתי שהם מכוונים לעצמה או לזמרת, אבל לבסוף הבנתי
שהיא מתווכחת עם גיבורת השיר.
"את
מטומטמת!" פסקה שכנתי. "מה את חושבת, שאם לא היית נותנת לו ללכת, הוא היה נשאר?! בוודאי
שלא! כשהם רוצים ללכת - הם הולכים! ואת נשארת נטושה, לבד..." דמעה בודדה זלגה על לחיה הכמושה, והיא ניסתה לשווא לחנוק
יבבה סוררת, שנמלטה מפיה והרעידה את חזה. רציתי להגיש לה ממחטה או להניח את ידי על
כתפה, אבל חששתי שאביא אותה במבוכה, והבנתי שכאבה הפרטי אינו עניין לזרים.
אחר-כך
שקטה האישה, ולא המשיכה עוד לשיר. היא התכסתה היטב במעיל החיילים שלה, שקעה בכיסא
המרופד, ועיניה בהו בבמה בלא לראותה.
המופע
הסתיים, האורות הועלו, ואני הבטתי בשכנתי, חייכתי אליה חיוך של חיבה, ובירכתי אותה
לשלום. "אני מקווה שנתראה כאן גם בפעם הבאה." אמרתי בשקט.
היא תקעה בי מבט זועם, שהתחלף מיד במבט של תמיהה. ראיתי שאינה יודעת
כיצד להגיב, וניכר בה שהיא רגילה רק למענה כועס ודוחה, היא הביטה בי בחשד כתוהה: מהו החיוך הנעים הזה, הלא צפוי, הנשלח אליה
מאישה זרה? האם עליה לשלוף את טופריה ולשרוט? ואולי היא
יכולה להסתפק במחטיה הדוקרים, הסומרים?
אחר-כך עשתה בידיה תנועה של ביטול, התעטפה היטב במעיל הגברי, והפנתה לי את
גבה.
"מה פתאום התחנפת לכלבתא הזאת?"
שאל בעלי כשישבנו במכונית בדרכנו הביתה.
"לא התחנפתי," עניתי ולא הוספתי הסבר, כי ככה זה כשאת מאושרת.
את לא מוכרחה להסביר כל מעשה, ובלבי חשבתי
שלא אל האישה המרירה, רעת המזג, חייכתי, אלא אל האישה הצעירה, הנטושה, החבויה
בתוכה, שלחתי את חיוכי השקט. ואחר-כך חשבתי שאולי גם חייכתי אל האישה הזקנה,
התוקפנית ומרת הנפש שהייתי עלולה להיות, אלמלא היטיב עמי גורלי.
רות
ריכטר [email protected]
17.01.2008