1.5.08     תמונה משפחתית   

 

שלום חברים

 השבוע, לקראת יום השואה, בחרתי לפרסם את הסיפור "תמונה משפחתית". גיבוריו הם גם גיבורי ספרי "התמונה", שיצא לאור לפני שבועות אחדים, אבל העלילות בספר ובסיפור אינן זהות. סרט קצר על פי  הסיפור הרצוף כאן ייחשף לקהל לראשונה ב-1 ביוני 2008 בפסטיבל "מסך הכסף" לסרטים קצרים, שיתקיים בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, אחר-כך יוקרן הסרט בערוצים 22, 23 ו-98.  בסרט משתתפים אלכס פלג, אריה מוסקונה וטרייסי אברמוביץ. הודעה על מועד ההקרנה נפרסם באתר.

קריאה נעימה 

 

רותי יצחקי-ריכטר

לתגובות אנא כיתבו לאתר או אלי: [email protected]

 

תמונה משפחתית

 

     אתמול סבא שלי בכה.

     באמת. סבא שלי, סבא דָוִד, שהוא איש חזק וגיבור, שהציל את סבתא שלי ממוות בזמן המלחמה, כשהם עוד היו ילדים אצל הפרטיזנים, בכה  עם דמעות!

     הוא לא בכה בקול, אבל הוא כיסה את העיניים שלו, והכתפיים שלו רעדו, והוא קינח בממחטה את האף כדי שאחשוב שהוא פשוט מצונן. אבל אני מיד ראיתי שהוא בוכה, והפניתי ממנו את המבט  כדי לא להביך אותו.

     ואני  דואג לו.  אני  ממש דואג לו, כי כבר שלושה ימים סבא שלי יושב במרפסת, מול הדשא, ולא עושה שום דבר. הוא כמעט לא אוכל ולא שותה, והוא לא הולך לעבוד בעבודה שלו בגינות הנוי של הקיבוץ, והוא אפילו לא נכנס לסטודיו שלו כדי לסיים את התמונה, שהוא צריך להציג בחודש הבא בתערוכה החדשה שלו במוזיאון ישראל.

     וכל זה קרה בגלל התמונה של סבתא, שאנחנו קוראים לה במשפחה שלנו "התמונה התאומה". התמונה הזאת תלויה על הקיר בבית של סבא וסבתא שלי, וסבתא נראית בה  כמו נערה צעירה. השערות הארוכות שלה מגיעות לה עד לכתפיים, והעיניים שלה, שאז עוד היו צעירות והיום הן טובעות בקמטים, מביטות בצייר בחיוך עצוב.

     ומדוע  נקראת התמונה הזאת "התמונה התאומה? כי פעם, כשסבא וסבתא שלי היו צעירים, כמעט ילדים, סבא שלי צייר את סבתא. זה היה  עוד כשהם חיו בבונקר עם הפרטיזנים ביער, לפני שבאו הרוסים ושחררו אותם. סבתא  מספרת שהתמונה שסבא צייר אז הייתה באמת תמונה מיוחדת. השיער הבהיר שלה היה פזור, וכל הפרטיזנים אמרו שהתמונה מצוינת, ולילד שצייר אותה, זאת אומרת  לסבא שלי, יש כישרון מיוחד.

      אחרי מספר שבועות, כשסבא וסבתא ברחו מהגרמנים בעזרת תעודות מזויפות, סבא שלי, שאז הוא עוד היה ילד,  גלל את התמונה, קשר אותה בחבל דק, ולקח אותה אתו. הוא החביא אותה בתיק שלו, אבל הגרמנים עצרו אותו, ואחד מהם גילה את התמונה. הוא הכה את סבא בראשו עד שאיבד את הכרתו, ואז, כשהנאצי חשב שסבא שלי כבר מת, הוא שדד ממנו את התמונה.

     סבא היה אחר-כך חולה מאוד בגלל המכות שקיבל  מהגרמני, אבל  אחרי שהוא הבריא,  הוא צייר שוב לפי הזיכרון את התמונה שהגרמני שדד ממנו. והתמונה הזאת, שהיא תאומתה של התמונה שנשדדה, תלויה כל השנים בחדר של סבא וסבתא שלי. ותמיד, ביום השואה או בימי הזיכרון להורים שלהם, סבא וסבתא  מנגבים את האבק מהתמונה התאומה ושותקים.

     "סבא, מה תעשה אם תפגוש את הגרמני המנוול הזה, שהכה אותך ושדד ממך את התמונה?" שאלתי פעם את סבא.

     "אני לא אפגוש אותו!" אמר סבא, "אני משער שהוא חי בגרמניה, ואני לעולם לא אסע  לשם!  לא אסע לארץ של הנאצים המנוולים  אפילו אם ישלמו לי כסף וזהב! ואפילו שנדמה שכולם כבר סלחו לגרמנים מזמן!"

     "אבל אם בכל זאת תפגוש את האיש הזה?"  חזרתי ושאלתי. אתם מבינים, לפעמים אני קצת נודניק, ואני מוסיף ושואל שאלות עד שהכל ברור לי, אפילו שהחברים שלי כועסים עלי בגלל זה וקוראים לי "חְנוּן". אבל מה, אם לא הייתי שואל כל כך הרבה שאלות, הרי לא הייתי יודע שום דבר! מה אתם חושבים, שסבא וסבתא שלי רצו לספר לי את הסיפור שמסתתר מאחורי התמונה התאומה?! שהם רצו לספר לי מה קרה להם בשואה?! לגמרי לא! הם לא רצו לדבר על זה! אבל אחרי שנדנדתי להם כל-כך הרבה פעמים עם השאלות שלי, לא הייתה להם ברירה ובסוף הם סיפרו.

     "אני חושב שאם אפגוש את הנאצי המנוול הזה,  אולי אהרוג אותו!" ענה סבא ועיניו בערו. "אני חושב שאתפוס אותו בגרון ואחנוק אותו! אבל לפני זה אני אכה אותו! אכה אותו ממש עד זוב דם! עד אובדן ההכרה!" 

     סבתא פרצה בצחוק מריר  ואמרה:

     "אתה תהרוג אותו?!  אתה תכה איש זקן?! לא,  דוד, אתה לא תכה אותו!  הרי אתה לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב!"

     "בזבוב אולי לא. אבל בו - כן!" אמר סבא בביטחון,  ופתאום קרה דבר מוזר: הפנים הכעוסות של סבא התרככו בבת אחת, וחיוך דק חסר שמחה החל לפשוט מעיניו. הוא חלף על פני המון קמטוטים דקיקים, אבל לשפתיו לא הגיע. היה זה חיוך מוזר, כאילו ראה סבא עכשיו בעיני רוחו את הנקמה שינקום בגרמני,  ואני קראתי לחיוך הזה בלבי  "החיוך של הנקמה", כי  החיוך הזה היה שונה מאוד מחיוכיו האחרים של סבא, שמזכירים לי תמיד איך השמש יוצאת פתאום ביום סגריר מבין  העננים השחורים ומאירה בבת אחת את העולם.

     שכחתי לספר לכם שאני אוהב לבוא לסבא וסבתא שלי, כי אצלם אף פעם לא קוראים לי חנון או יורם או נודניק. אצלם אני תמיד דנילֶ'ה,  ומותר לי לשאול הכל, ולעשות כמעט כל מה שאני רוצה. אני מאוד אוהב לקרוא את הספרים הישנים שנמצאים בארון של סבא, כמו "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" של טולסטוי, ואת "אי המטמון" של סטיבנסון, וספרים של ז'ול וורן, שאף אחד מהחברים שלי לא רוצה לקרוא, כי הם אומרים שהסגנון מיושן. אז כשאני בא לסבא וסבתא שלי, סבא מצייר, ואני קורא, וסבתא מביאה לנו מיץ ועוגיות וכולנו נהנים.    

     עכשיו סבא הביט החוצה דרך החלון ונאנח: "הנה באה אחותך, נועה'לה, עם קורט, החבר שלה. אני לא מבין למה דווקא הנכדה שלי צריכה להתחתן עם הגרמני הזה!"

     "הוא לא 'הגרמני הזה'!" אמרה סבתא בכעס. "הוא קורט שלנו, שהוריו הצטרפו לקיבוץ עוד לפני שלושים שנה, כי  הם רצו לכפר על פשעי המלחמה של ההורים שלהם. ואל תשכח, דוד, שקורט גדל בקיבוץ שלנו ושירת בצבא ביחידה קרבית כמו רוב הילדים של הקיבוץ!"

     "אני יודע!" אמר סבא ונאנח. "אני יודע! ואני לא כועס עליו. הוא בחור טוב והוא באמת לא אשם. אבל נועה רוצה לגרור אותי מחר עד הרצליה כדי להכיר את הסבא שלו! ומה עשה הסבא  הזה שלו במלחמה?! אולי הוא שירת בפולניה?! אולי הוא הרג יהודים?!"

     "קורט אמר שהסבא  שלו שירת באפריקה," אמרה סבתא.

     "באמת! באפריקה!" לעג סבא באי אמון. "אני לא מאמין לו! ככה אומרים היום כל הנאצים שנשארו בחיים! אף אחד מהם אינו מודה שהוא שירת בפולניה והרג יהודים!" 

     נועה'לה נכנסה לחדר בריצה. היא תמיד  רצה, האחות שלי, ואני לא מבין לאן היא ממהרת כל-כך.

     "סבא וסבתא,  מחר אתם צריכים להיות מוכנים בשש בערב! כבר קבעתי עם סבא  של קורט, והוא לא אוהב כשמאחרים!" אמרה נועה בקול תקיף.

     "אבל כבר אמרתי לך אתמול שאנחנו לא נוסעים!" אמר סבא בכעס.

     "הוא רוצה מאוד להכיר אותך, סבא." אמרה נועה. "אני בטוחה שתמצאו שפה משותפת."

     "אני לא רוצה להכיר אותו!" אמר סבא בתוקף

     "אבל סבא! אני מתחננת לפניך! אתה מוכרח!" אמרה נועה.

     "אני לא מוכרח שום דבר!" אמר סבא, ונימה של רוגז התגנבה לקולו, אפילו שהוא מאוד אוהב את נועה, ואף פעם הוא  לא כועס עליה.

     אבל נועה לא נכנעה. היא הביטה בו במבט מאשים, ושתי דמעות גדולות התגלגלו מעיניה. היא חזרה והתחננה לפני סבא וסבתא, ואחר-כך הזילה עוד כמה דמעות,   עד שסבא שלי נאלץ לבסוף להסכים לנסוע אתנו לפגישת היכרות עם הגרמני הזקן.

     למחרת בערב נסענו להרצליה. קורט נהג במיניבוס הגדול של הקיבוץ, כי יש לנו משפחה גדולה, ורצינו לנסוע ביחד. גם הוריי נסעו אתנו, וכל הדרך הרעשנו, דיברנו בקול רם וסיפרנו בדיחות. רק סבא וסבתא ישבו קפואים בספסל שליד הנהג ולא השתתפו בשיחה.

     כשהגענו לבית של הסבא של קורט, כבר  ירדו דמדומים השכונה השקטה, המוריקה בצל עצי שקמה עבי גזע. מרחוק שמענו את רחש הגלים הנשברים אל סלעי החוף, והשמש שלחה אור בשולי העננים, ופיסלה בהם דמויות של אש. נועה הזהירה אותי שאתנהג יפה, שאשב בשקט ובנימוס, שלא אוכל בידיים ולא אצעק  או אריב, כי סבא של קורט הוא איש מנומס מאוד, והוא לא אוהב שעושים הרבה רעש, אז הבטחתי לה שאשתדל להתנהג יפה, כי ראיתי שהיא רוצה מאוד למצוא חן בעיני הסבא הזה.

     בתוך הבית שררה קרירות נעימה. מנורות קיר פיזרו אור חלש, וכורסאות כבדות וכהות מילאו את רוב חללו של החדר המרופד בשטיחים עבים. סבא של קורט ישב על אחד הכיסאות, בצלה של מנורת עמידה שרגלה העבה מעוטרת בפיתוחי עץ. הוא נשען על הליכון, והפנים שלו היו מקומטות מאוד. באמת, אני חושב שאף פעם לא ראיתי איש כל כך זקן וכל כך מקומט. כל העור שלו היה עשוי חריצים קטנים וגדולים, והעיניים שלו היו שקועות עמוק בארובותיהן. הוא הושיט את ידו לכל אחד מהאורחים, וכשהגיע תורו של סבא, תפס סבא של קורט את ידו של סבא שלי בחום ואמר:

   "אדוני, אני מכיר את כל העבודות שלך! אתה אמן גדול! אני מעריך מאוד את החדשנות  שלך!"

   סבא שלי לא ענה. הוא מיהר לשמוט את ידו מידי הסבא של קורט והתרחק לפינת החדר.

   לאחר כמה דקות נכנסה לחדר עוזרת-בית שלבשה מדים שחורים וסינר לבן. ראשה היה עטוף בשביס לבן, כמו שלובשות משרתות בסרטים ישנים, והיא דיברה עם סבא של קורט בגרמנית.

   "עכשיו אנחנו לעבור לחדר-אוכל לפני שמרק חם שלנו מתקרר," אמר סבא של קורט בעברית משונה.

   נכנסנו לחדר האוכל. השולחן היה ערוך בהידור, ואור רב שפיזרה מנורת בדולח גדולה האיר אותו, והשתקף בכוסות הזכוכית ארוכות הרגליים.

   ושם, מול הכניסה, על הקיר, הייתה תלויה אחותה של "התמונה התאומה" שלנו!

   סבא, סבתא  ושאר בני המשפחה  לא מיהרו להבחין בה, אבל אני מיד ראיתי אותה! אי אפשר היה לטעות בה! רציתי להסתיר אותה מסבא וסבתא שלי, ונעמדתי לפניה על קצות האצבעות, אבל הייתי נמוך מדי, ואיחרתי את המועד.

   סבא וסבתא עמדו נדהמים מול התמונה, וסבתא  נשענה על הכתף של סבא, השמיעה אנקות של בכי ואמרה:

   "דוד! דוד! תסתכל! הנה התמונה! התמונה שלנו!"

   סבא שלי החוויר. היד שלו כיסתה את פיו כאילו היא בולמת זעקה גדולה, וכעס עצום עמד בעיניו. הוא הביט  בגרמני, ושאל בקול נורא:

   "איפה השגת את התמונה הזאת?! קנית אותה ממישהו?!"

   הזקן לא הבין. הוא חשב שסבא שלי פשוט מתפעל מיופייה של התמונה, ולכן ענה בקול  שנשמעה בו גאווה מעורבת בשביעות רצון:

   "אני שמח, אדוני, שאתה יודע להעריך את התמונה הזאת! היא אחת התמונות הטובות באוסף שלי, אף-על-פי שהצייר לא ידוע. השגתי אותה במלחמה, אבל זה לא חשוב זה סיפור ארוך!"

   "זה חשוב מאוד!" צעק סבא שלי, וידיו לפתו בכוח את גרונו של הגרמני. "גזלת אותה מילד יהודי בפולניה! נכון? הכית אותו עד שאיבד את הכרתו וחשבת שהוא מת! נכון?"

   הזקן השתנק וצעק: "קחו ממני את המשוגע הזה! הוא חונק אותי! הוא הוא הוא הוא ממש הורג אותי!"

   סבא הרפה מהזקן. הוא הניף את ידו כדי להכות את סבא של קורט, אבל ידו נעצרה באמצע הדרך, ואחר-כך נשמטה באיטיות. הוא ניגש לתמונה והסיר אותה מעל הקיר. אחר-כך שבר את מסגרתה, וקול הזכוכית המתנפצת הדהד בשקט הנורא שהשתרר בחדר. סבא גלל בזהירות את התמונה, אחר-כך כרך את זרועותיו סביב כתפיה השמוטות של סבתא המתייפחת, ושניהם יצאו החוצה. גם אנחנו יצאנו בעקבותיהם, וקורט התניע את המכונית, והסיע אותנו בלא דיבורים הביתה.

   כל זה קרה לפני שלושה ימים, ומאז  סבא שלי יושב במרפסת, ובוהה בדשא שליד החדר. הוא לא אוכל, לא שותה, לא עובד, ואפילו לא מצייר!

   "דוד, אתה מוכרח לאכול ולשתות! אתה עוד עלול להתייבש לנו!" משדלת אותו סבתא.  אבל סבא רק ממלמל:

   "אני לא יכול, מרים. אני בקושי  מצליח לבלוע טיפת מים!"

   ולפעמים הוא נאנח ואומר לי: "אני לא מבין למה לא הרגתי את האיש הזה! הייתי  צריך לחנוק אותו! הרי שנים חלמתי על הנקמה שאנקום בו! לפעמים לא היה לי חלום מתוק ממנו! והנה - לא הייתי מסוגל לעשות דבר! ודמעה נסתרת מתגלגלת על לחיו.

   וסבתא הביטה בסבא ואמרה:

   "אתה יודע יפה מאוד שגם אם תהרוג את האיש, תרגיש שעדיין לא נקמת די הצורך!  שלא שבעת! אי אפשר להשביע את יצר הנקמה!"

   "אני לא מבין אותך, מירה'לה!" אמר סבא. "מה?! את לא רוצה לנקום?!"

   סבתא ניגבה לסבא את המצח בממחטה של נייר וענתה:

"אתה רואה את הקיבוץ הפורח הזה? אתה רואה את  הילדים והנכדים שלנו? זאת הנקמה שלי!"

   ידעתי שאני חייב לעשות משהו. הרי לא אניח לסבא שלי לחלות ככה, בצמא וברעב וביגון!

   נכנסתי לבית של ההורים שלי, שבדיוק היו עוד בעבודה שלהם,  ואפילו שאסור לי לטלפן שיחות חוץ בלי לשאול  רשות, התחלתי לטלפן לכל הדודים והדודות שלי, שגרים בקיבוצים אחרים או במקומות רחוקים בארץ.

   "אתם חייבים לבוא עוד היום עם  הילדים לקיבוץ! סבא לא מרגיש טוב, והוא רוצה לראות את כולם! גם את הילדים!" אמרתי לכל הקרובים.   

   "אבל אני מלמדת היום עד הצהריים!" ענתה דודה רחל שגרה בתל אביב.

   "תבואי אחרי הצהריים, בשעה חמש, עם דוד יובָל וכל הילדים! זה מצב קשה!" אמרתי בתוקף.

        בדיוק בשעה חמש, כשסבא התנמנם מעט בכיסא שבמרפסת, וראשו נשמט לפנים על החזה שלו, התאספו כל בני המשפחה הענפה שלנו בקצה השביל המוליך לדירתם של סבא וסבתא. גם נועה'לה וקורט הצטרפו, וצעדו ביחד עם כולם בקצה השיירה.

   "סבא, קום! תראה מי בא!" אמרתי, ונגעתי בהיסוס בידו.

   סבא פקח את עיניו, ומבטו פגש בבני המשפחה הבאים לקראתו במורד השביל.  הוא  קם מכיסאו ונופף להם בידיו. אחר-כך התנפלו עליו כל נכדיו בנשיקות ובחיבוקים, וסבא  שלי חייך  בפעם הראשונה מאז שגילה את התמונה אצל הסבא של קורט.

   "יופי שבאתם!" אמר בהתרגשות. "מי סיפר לכם? מי הזעיק אתכם?"

   "אני הזעקתי אותם, סבא!" עניתי.

   "הבהלת את כולם, דניל'ה! זה לא בסדר!" נזף בי סבא. רציתי להצטדק ולהסביר לו שבשביל זה יש משפחה, אבל מיד ראיתי שהוא שמח, והוא בכלל לא כועס עלי. הוא הביט בכולם, וחייך את חיוך הנקמה שלו,  וכשראיתי את החיוך הזה, הבנתי פתאום שעכשיו סבא שלי יודע שהוא כבר נקם.

   אחר-כך, כשכולם נרגעו קצת, סבא חייך את חיוך השמש שיוצאת מהעננים ואמר: "אתם יודעים, נעשיתי פתאום נורא צמא ורעב, אולי אפשר לאכול ולשתות משהו?" וכשסבתא מיהרה והביאה לו  את עוגת השוקולד שהוא סירב לאכול בצהריים, הוא הביט בה במבט המלטף שלו, שהוא מייחד אותו רק לה, הדף בעדינות את ידה המושטת ואמר:

   "לא, מירה'לה, לא עוגה. תביאי לי משהו אמיתי. משהו אמיתי באמת. תביאי לי לחם." 

רות ריכטר יצחקי  2006

 [email protected]