28.2.08 איך הוכתר עובלגה סוריא למלך ההר ? : מאת רותי ריכטר / יצחקי
שלום חברים
היום, ילדים
קטנים וילדים קשישים, אספר לכם סיפור על מלך היופי.
נחשו: מי הוא מלך
היופי?
אינכם יודעים?
ובכן, הנה כמה סימנים:
הוא לא משתתף
ב"כוכב נולד", אבל מי שרואה אותו מיד מתחיל לחבר לו שירים.
הוא לא מופיע ב"נולד לרקוד", אבל
כשהרוח עוברת בהר וסורקת את צמרות האורנים, הוא רוקד אתה בחן, בלא לשבור את מפרקתו.
נו? ניחשתם?
לא?
טוב. הנה עוד סימן: הוא פורח באביב, ומשקיף
ממרומי ההר אל העמק הפורה...
כן, ידידיי, אני
כבר רואה את הברק הזורח בעיניים ואת החיוך הפושט על השפתיים. ניחשתם נכונה. ולמי
שעדיין לא ניחש, אני כותבת כאן את שמו בהפכפכת:
להקליק לתמונה > עובלגה סוריא
עובלגה סוריא
לתגובות אנא כתבו לאתר או לרותי:
[email protected]
איך הוכתר עובלגה סוריא למלך ההר?
למחרת הקרב הנורא, שבו נפלו שאול ויהונתן על הגלבוע, עלתה
השמש כהרגלה, והאירה את ההר.
וההר עשן. שדותיו מלאו אודים ואפר, והשחירו מן השריפה
הגדולה שהשתוללה בהר בעת הקרב, כי עלו עציו ושיחיו באש בעת המלחמה.
ציפור לא צייצה, עשב לא הבהיק מול החמה
באור הבוקר, פרחים לא פרחו, שיבולים לא רקדו ברוח השחר, ורק שרידי האלונים והאלות
המפויחים ניצבו כפסלים במדרון ההר מול העמק האבל.
ובני ישראל עלו בהר ודוד בראשם, והם בוכים
בחשאי. דממה שררה במדרון, ורק קולו של דוד הרעים מתחתית ההר ועד לפסגתו:
"הרי הגלבוע אל טל ואל מטר עליכם
ושדה תרומות, כי שם נגעל מגן גיבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן."
שמע הגלבוע את קללת דוד ובכה בכי מר,
וזעקתו החרידה את השמים:
"במה אשמתי כי קילל אותו דוד? עתה לא
יפקדו עוד חברי האלונים והאלות את מדרוני, ואני אעמוד לבדי עירום ברוח
ובגשם."
ואמנם, קיץ וחורף חלפו, והגלבוע עמד עדיין
בשיממונו. האלונים, האלות והפרחים לא חזרו לשמח את לבו, כי רובם נשרפו בעת המלחמה
או היו למרמס לרגלי הלוחמים. ואלה ששרדו שלחו את זרעיהם אל העמק המרוחק, כי חששו
פן תפגע בהם קללת דוד.
רק האירוס לא נטש את ההר בצרתו. שמע
האירוס את תפילת ההר ואת תחנוניו, ורחמיו נכמרו על ההר החשוף והעירום. בימים ההם
היה האירוס פרח קטן ודל, צבעו הכהה כמעט שחור, וקומתו נמוכה מקומת העשב הדל.
"רוצה אני לשמח את לבך, גלבוע, ולכן
אקשט אותך, אף כי קטן אני ואפל, ואני חושש שתיטמע דמותי ברקע אדמתך השחורה
והמפויחת."
"ואינך חושש מקללת דוד?"שאל ההר
את האירוס.
"אמנם
חושש אני, אבל אני אוהב אותך, ורצוני לשמח את לבך. לעולם לא אנטוש אותך בעת צרה
כפי שעזבו אותך האחרים, כי הר מולדתי אתה."
שמע האלוהים את דברי האירוס ושמח בו, כי
היה לב האירוס טוב מנעוריו, והוא אמיץ ונאמן מאין כמוהו.
אז בירך האלוהים את האירוס, והכתיר אותו
למלך הגלבוע.
עלי הכותרת של האירוס גדלו מאוד, ואלוהים
הוסיף להם שרטוטי פסים, והבהיר מעט את גונם הסגול, כדי שיבלטו מרחוק ולא יתמזג
צבעם האפל בשחור ההר השרוף. ופרחי האירוס צצו בהמוניהם, וניחמו את ההר בפרחיהם
ההדורים.
ראו שאר הצמחים כי לא אירע לאירוס כל רע,
ומיהרו לחזור אל ההר משדות הנכר. ושוב כיסו מרבדי הכלניות ושטיחי הסביונים
והחרציות את ההר המנוחם. עמודי הכלך פיארו את נופו וריח המרווה הריחנית פשט בהר.
מאז היה האירוס הפרח היפה ביותר בארץ.
כותרתו ההדורה והוד המלכות שלו משכו אל הגלבוע המוני מבקרים, והוא היה למלך ההר.
ואתה, המטייל במשעולי ההר, חלילה לך לעקור
את האירוס מן הגלבוע כדי לשתול אותו במקום אחר, כי לא יוכל האירוס לפרוח הרחק מן
ההר אשר אהב.
המדע שמאחורי האגדה
א. תעודת זהות
שם: אירוס הגלבוע.
משפחה: אירוסיים. שבט אירוסי ההיכל
בני דודים: סיפן התבואה ומיני סיפן תרבותיים (גלדיולות) אירוסים
שונים, כרכום, רומוליאה.
תפוצה: בגלבוע ובמקומות שונים בגולן ובשומרון.
האבקה: בערב ובלילה על ידי דבורים
זכרים. כנראה שגם על ידי הרוח.
כדי להבטיח את הריבוי, מאביקים לעתים את הפרח באופן מלאכותי
גם עובדי החברה להגנת הטבע.
ריבוי: בדרך אל מינית: הגבעול המעובה צומח אופקית בקרקע, הוא מצמיח
מניצניו מדי שנה צמחים חדשים. בדרך זו כל הפרחים זהים לחלוטין
זה לזה וגם לצמח האם.
בדרך מינית:
על ידי זרעים. בדרך זו נוצרים זנים חדשים. נמצאו גם
מוטנטים צהובים.
ב. קורות חיים
שנה 1: הזרע נובט ומצמיח 2-3 עלים. הם
מייצרים מזון ומתפללים בלבם שלא יירמסו ולא יידרסו על ידי היצורים המשונים האלה,
בעלי שתי הרגליים, שפושטים בהר מדי שבת וצועקים: "איזה יופי! איזה
יופי!" הצמח מסתכל מלמעלה על העמק, ועיניו אינן שבעות מן המראות: בריכות דגים
נושקות למשבצות הירק, בתים אדומי גגות מנמרים את העמק, וטרקטור חורש במרחק. המזון
העודף מתחיל להיאגר בגבעול שבקרקע. הצמח מבקש מאלוהים שייתן לו פרחים, אבל אלוהים
מסביר לו שתחילה עליו להגדיל את הגבעול המעובה שבאדמה ולאגור בו מזון רב, כדי
שיוכל לפרנס בכבוד את הפרח הגדול וההדור. בסוף אפריל או בראשית מאי מקפל הצמח הקטן
והמאוכזב את עליו שיבשו, ושוקע בתרדמת הקיץ. בחלומו הוא רואה את הפרחים שיצמיח
בעתיד.
שנה 2: הגבעול התת-קרקעי הקטן מצמיח
הפעם 3-5 עלים. הם בוקעים מהקרקע, מברכים לשלום את הקידה השעירה, את האלות
והאלונים, את הכלך, המרווה הריחנית ואת
שאר הפרחים הגדלים לידם. העלים עובדים קשה
מאוד, אבל הם לא מתלוננים, כי בדמיונם הם
רואים את הפרחים שיפרחו בעתיד. הם מטמיעים
ויוצרים מזון רב. הגבעול גדל בהדרגה, אבל עדיין אין לצמח פרחים. הוא מאוכזב מאוד
וכועס על אלוהים. בסוף אפריל או בראשית מאי מקפל הצמח את עליו שיבשו ושוקע שוב
בתרדמת הקיץ.
שנה 3: הפעם מפתח הצמח 5-8 עלים.
הוא נחוש בדעתו שלא יוותר, ויצמיח פרחים גדולים והדורים ויהי מה. ואמנם, בראשית
מרץ בוקע מהקרקע גבעול פריחה יחיד. הצמח
חש שמחת יצירה. כמו כל אמן שסיים זה עתה
יצירה חדשה, הוא מתפאר בו לפני כל השכנים, ואין מאושר ממנו בכל רחבי ההר.
לקראת סוף מרץ מתחיל הפרח "לעשות עיניים" לחרקים כדי שיאביקו אותו. אבל
אין לו צוף, וקשה לו למצוא חרקים "פראיירים" שיאביקו אותו ללא תמורה.
לקראת סוף עונת הפריחה מרחמים עליו זכרי הדבורים או עובדי החברה להגנת הטבע,
ומאביקים אותו. נוצרים מספר זרעים הנופלים
לא רחוק מצמח האם.
שנה 4: האירוס נובט ומפתח עלים
רבים, הוא מפתח יותר מגבעול פריחה אחד. במרחק לא רב ממנו נובטים גם צאצאיו. הם
מקימים מושבה גדולה, ובבוא העת גם הם פורחים ומפארים את ההר. והרי הם חיים שם
באושר עד היום הזה...
לתגובות אנא כתבו לאתר
או לרותי: [email protected]
