"הקטנים אוהבים אגדות.

הגדולים אוהבים לשכוח.

זה סימן שהרבה נשמות אבודות

תלויות בחסדי אגדות,

כי עצב בהן וגם כוח..

אסור לפגוע באגדות.

נקודה."

אלכסנדר פן

 

 

15.5.08  האיש שפיסל את הים : מאת רותי ריכטר/יצחקי

    וידאו על יצור זכוכית מורנו מאת גייזי > http://www.youtube.com/watch?v=Ni5hh2VyUww 

שלום חברים

 לפני שבוע ולפני שבועיים קראנו כאן סיפורים עצובים מאוד, ולכן החלטתי השבוע להביא לכם לכבוד פתיחת עונת הרחצה בים סיפור דמוי אגדה קליל המיועד לילדים. אני קוראת לסיפור כזה "תמימון", כי הוא מיועד לילדים תמימים ולמבוגרים שעדיין לא איבדו את שארית תמימותם. הסיפור לקוח מספרי "ים כחול שלי", שיצא בספרית מעריב בשנת 1991. חלק מהסקירה  "המדע שמאחורי האגדה" מזכיר לכם, בוודאי, את הסקירה בסיפור "איך נוצר זוג המשקפיים הראשון", שהתפרסם כאן ב-2 בדצמבר 2007,  ובכן, ידידיי, אינכם טועים, כי שני הסיפורים עוסקים בגילוי הזכוכית, ולכן העתקתי כאן את "המדע שאחורי האגדה" מהסיפור הקודם, והוספתי בה את שיטות עיבוד הזכוכית שהיו נהוגות בימי קדם.

 

קריאה נעימה. כדאי להקריא גם לנכדים. תיהנו.

לתגובות אנא כתבו לאתר או  אליי [email protected]

 

האיש שפיסל את הים

          במערת כורכר שחצבו גלי הים באחד מרכסי החוף התגורר דייג זקן. שנים רבות הפליג האיש במרחבי הים, סכנות רבות ידע במסעותיו, ולעתים הותקפה ספינתו בידי שודדי הים, אך האיש הכיר היטב את הים ואת תהפוכותיו, ותמיד ידע לנתב את ספינתו הקטנה ולהחזירה בחלוף הסערה לחוף מבטחים.

          עתה זקן האיש, כוחותיו תמו, והוא לא הוסיף עוד להפליג במרחבי הים, והסתפק בסירה קטנה ששימשה אותו כדי לדוג מעט דגים לו ולאשתו.

          האיש הזקן לא ידע קרוא וכתוב, כי משחר ילדותו נמשך אל הים, ונלווה אל הדייגים ואל הספנים האמיצים במסעותיהם. עתה, כשהזקין, פיעם בו רצון עז לתאר לדורות הבאים את הים הגדול וההפכפך, והשתוקקות זו לא נתנה לו מנוח והדירה שינה מעיניו.

          בצר לו ניסה האיש לצייר את הים. הוא השתמש בצבעים שיצר מתמציות פרחים ומאדמה שמצא בהר וערבב במים או בשמן, אבל הצבעים דהו בשמש הלוהטת, והציורים נקרעו והושחתו בידי רוחות הים ורסס המלח.

          אחר-כך ניסה האיש לתאר את הים בנגינה על חליל עץ שיצר לו מאחד מצמחי הקנה הגדלים ליד שפכי הנחלים. הנגינה ערבה לאוזני האיש, והוא הביע בה את געגועיו למרחבי הים הגדול, אבל הצלילים  נמוגו במרחבי החוף, והאיש ידע שמנגינותיו הן בנות חלוף, והוא לא יוכל לשמרן לדורות הבאים.

          אז ניסה האיש לפסל את הים ולחצוב את דמותו באבן ובסלע.  תחילה ניסה לחצוב את דמותם של גלי הים בחול הלח ובאבני הכורכר, אך הפסלים מיהרו להתפורר, ולא נשמרו לאורך זמן, לכן גרר האיש מההר הסמוך סלע גיר גדול, ופיסל בו את גלי הים ונחשוליו.  הפסל היה כבד וחזק,  והשקיף מן החוף אל קצה האופק, אך האיש לא היה שבע רצון ממעשי ידיו, כי חסרו בפסל הענק שקיפות מימי הים התכולים, קלילות תנועותיו של גליו ועוצמת נחשוליו.

          באחד הערבים ישב האיש על שפת הים, והביט אל האופק הזוהר בכתום של שקיעה. רוח קרירה נשבה, והאיש אסף מעט אצות שפלט הים והעלה בהן אש. שעות רבות ישב האיש מול האש הגוועת לאטה, וכששקעה השמש והחושך ירד על הארץ, גילה האיש הזקן ברמץ גושי חומר לוהטים ושקופים שצבעם כצבע השקיעה. הוא הסיט בקצה מקלו גושים אחדים והניח להם להתקרר, ולהפתעתו התקשו הגושים המתקררים והפכו להיות שקופים, צלולים וכחלחלים כמימי הים. האיש ניסה וגילה שאפשר לפסל בהם כשהם לוהטים  באמצעות כלים חדים, עשויים אבן צור משוננת. הוא למד לדעת שהחומר החדש שגילה ברמץ גמיש וכתום כשהוא חם, אך הוא הופך להיות נוקשה, כחלחל ושביר בהתקררו.

          בימים הבאים הוסיף האיש להבעיר אש באצות וליצור את הגושים הנוצצים. הוא הבין שהגושים שאהב נוצרו מהחול שהותך ומחומרים הנמצאים באצות, כי כשניסה האיש ליצור את הגושים בהבעירו אש על אחד מסלעי החוף הרחוקים מהחול, או כשהשתמש בכפיסי עץ ולא הוסיף לאש אצות, לא נוצרו הגושים הנוצצים ברמץ הדועך. האיש קרא לחומר המסתורי שגילה בשם "זכוכית", כי שם זה הזכיר לו את הצלילים הדקים והגבוהים שמשמיעים גושי החומר השקוף כשהם נופלים  ומתנפצים לרסיסים על הארץ.

          מאותו יום עסק האיש בפיסול בזכוכית. עבודתו הייתה קשה ומייגעת, אבל הוא התמכר לה, והיא ריתקה אותו יום וליל. תחילה יצר האיש את פסליו באבן גיר קשה, אחר-כך העלה בקצהו של מוט אבן גוש זכוכית לוהט, וציפה את פסל הגיר ששימש כפיגום בנחשי זכוכית לוהטים וחמים שהפריד מן הגוש הגדול. גם את פסל הים שיצר האיש מגוש האבן האדיר שגרר מההר ציפה בנחשי זכוכית לוהטים, ובהתקררם לבשו את צבעיו של הים. והביעו את סערת הים ונחשוליו.

          שנים רבות חלפו מאז. האיש מת בשיבה טובה, ופסל הים נותץ ואבד, אבל הפסל, שלמד להפיק את הזכוכית מחול ים ומאצות, לימד גם את בניו את סוד הפקת הזכוכית, ובמרוצת הדורות למד האדם ליצור ממנה כלים נאים לשימושו.

 

המדע שמאחורי האגדה

א. שיטות עתיקות לעיבוד ולייצור כלי זכוכית

1. שיטת הליבה

 בשיטה זו יצקו זכוכית מותכת על גבי פיגום שצורתו כצורת הכלי, לפיגום זה קוראים ליבה (CORE). הליבה נעשתה מחומר או מטיט, והייתה אחוזה במוט מתכת. הטבילו את הליבה בכלי  המכיל זכוכית מותכת, והזכוכית כיסתה את הליבה מכל צד. אחר-כך החליקו את הזכוכית הלוהטת בעזרת אבן או סכין כדי לשפר את צורת הכלי. לעתים כיסו את הליבה בנחשים של זכוכית, ולכן הכלים שנוצרו בדרך זו מזכירים בצורתם כלי קרמיקה. גם קישוט הכלי והוספת ידיות ופיות נעשו כשהכלי נתון עדיין על גבי הליבה. כשהתוצאה לא השביעה את רצונו של היוצר, אפשר היה לחמם את הכלי שנית ולתקן את הפגמים. לאחר שהתקרר הכלי הוציאו ממנו את הליבה.

2. שיטת המוזאיקה

בשיטה זו ציפו כלי בשברי זכוכית, ואחר כך יצקו עליו זכוכית לוהטת ומותכת, שהדביקה את השברים זה לזה. כלים רבים מהאלף השני לפני הספירה ומהתקופה היוונית נוצרו בדרך זו.

3. שיטת החיתוך

בשיטה זו חתכו גושים ולוחות מגוש זכוכית גלמי ולוהט

4. שיטת היציקה בתבניות

בשיטה זו יצרו תחילה תבנית שצורתה כצורת הכלי הרצוי, ואחר כך מילאו את התבניות בזכוכית לוהטת ומותכת. בדרך זו יצרו תכשיטים וצלמיות וגם כדים גדולים מאוד. הוספת עיטורים,  פיות וידיות נעשתה כשהכלי עדיין  לוהט.

5. שיטת הניפוח

בעוד שארבע השיטות שתוארו לעיל היו בשימוש במצרים העתיקה כבר לפני כששת אלפים שנה, התגלתה שיטת הניפוח רק לפני כאלפיים שנה. ניפוח הזכוכית היה ענף כלכלי חשוב מאוד בפיניקיה, והוזיל מאוד את ייצור כלי הזכוכית. אמני ניפוח רבים נהגו לחתום את שמם בכלי הזכוכית שיצרו, וכלי זכוכית מפיניקיה שווקו בכל  ארצות הים התיכון.

 

ב. איך יוצרים זכוכית?

תחמוצת הצורן מהווה את החומר העיקרי בחול. כדי ליצור זכוכית צריך להתיך את תחמוצת הצורן ולהוסיף לה נתרן פחמתי ("סודה" בפי העם) ולעיתים גם אשלגן. כשמחממים את תחמוצת הצורן והנתרן  בטמפרטורה גבוהה מאוד, נוצרת עיסה שקופה. כשהעיסה  הנוזלית מצטננת, היא מתקשה ומתמצקת. הנתרן והאשלגן נמצאים באצות, ולכן ייתכן שכאשר הבעירו  אש על שפת הים, והשתמשו באצות יבשות כחומר בעירה, נוצרו באפר גבישי זכוכית קטנים. תהליך ייצור הזכוכית התגלה כנראה עוד במצרים העתיקה לפני כששת אלפים שנה. גושי הזכוכית הראשונים שנוצרו לא היו שקופים, כי בעיסת הזכוכית התערבו גם חומרים אחרים. המצרים השתמשו בזכוכית לציפוי כלים ותכשיטים, ונקטו בטכניקות שונות  של יציקה כדי ליצור ממנה כלים.  רק לפני כאלפיים שנה למד האדם ליצור כלי זכוכית על ידי ניפוח. אמנות זו התפתחה על ידי הפיניקים, שהיו סוחרים, יורדי ים ודייגים, ושכנו בחוף הצפוני של ארצנו.

היום מוסיפים לזכוכית חומרים שונים המשנים את תכונותיה.  כך, למשל, אם מוסיפים לעיסת הזכוכית ברזל, נוצרת זכוכית אדומה או ירוקה, ואם מוסיפים מעט מאוד זהב, נוצרת זכוכית אדומה  השוברת את האור בצורה יפה ומשמשת לייצור אגרטלים. אם מוסיפים את תחמוצת הבור נוצרת זכוכית חסינת אש, ואם מוסיפים אשלגן נוצרת זכוכית שקופה וצלולה מאוד הנקראת בדולח.

הזכוכית משמשת גם באמנות. בכנסיות ניתן למצוא ויטראז'ים המתארים תמונות מהתנ"ך ומהברית החדשה, ואמנים רבים מפסלים  בזכוכית, ויוצרים ממנה פסלים בסגנון מופשט או בסגנון ריאליסטי.

על אף היותה מוצקה למגע, הזכוכית מוגדרת כנוזל, כי במיקרוסקופ האלקטרונים אפשר לראות שחלקיקיה מפוזרים בלא שיטה, ואינם מסודים  בסדר קבוע כמו בכל החומרים מוצקים.

תוכלו ללמוד עוד על הזכוכית, אם תבקרו בביתן הזכוכית שבמוזיאון ארץ ישראל בתל אביב או במוזיאון ישראל בירושלים.

  

 

לתגובות אנא כיתבו לאתר או לרותי:

[email protected]