13.2.07 פירורים ("קצרצרים" של גדעון שדמי)
# בתכנון הראשון של קרית חיים, נקבע גודל מגרש , בן דונם
אחד. כדאי לזכור, ברעיון הקמת הקריה נאמר , שקיום התושבים, יהיה מבוסס על
עבודה ומשקי עזר.אכן, היו ימים,
שליד כל בית, במגרש , גודלו מינֵי ירקות, להשלמת כלכלת
הבית די מהר הוחלט [על ידי מי ומדוע?] להקטין את המגרש לשני
שליש הדונם נעשתה פרצלציה (חלוקה)
חדשה של המגרשים. זו הסיבה שכל הרחובות הראשונים, עד רחוב השר שיטרית , כ'ב , בצפון ועד רחוב וו במזרח, הם ישרים ומקבילים ואילו
הרחובות הבאים, כבר "עקומים" , דבר שנגרם מהשינוי.רחוב כ'ג, שם גרו רבים וטובים מחברינו, נולד כתוצאה
מהשינוי הזה. ברחוב בית, "הראשונים", מעט לפני בית משפחת קוזרובסקי, עמד
בית בטון קטן, בן חדר אחד,אשר ממש נשק לכביש.היה זה ראשית בנית ביתו של תושב זריז, לפני השינוי.הבית עמד שם , כנטע זר והיוה מטרד , שנים רבות, עד שנהרס.בימי
בראשית, שימש המבנה, צרכניה לתושבי האזור."מנהלת" הצרכנייה והמוכרת
(אולי פולה ?), הייתה חברת קיבוץ עין המפרץ, אשר חנה באזור הקריה, כמו קיבוצים
נוספים, עד עלייתו על הקרקע, כאשר חבריו עבדו "בחוץ", לקיומם.
# "הכביש הראשי", היום, אחי אילת.למיטב זכרוני, הוא
היה מקביל רק לרחוב אחד, הרחוב
האורכי , צפונה ממנו, היום רח' השר שטרית. (נקרא אז "הפרללי")
# באחד הסיפורים, כאן באתר, מוזכר טקס קריאת רחוב אלף, על שמו של
השומר אלכסנדר זייד, בנוכחות משפחתו.
סופר שהשלט נתלה על הבית
הפינתי ,בית משפחת מאיר זרמי.ממערב
לאותו הבית, בינו לבין פסי הרכבת, בואכה תחנת הרכבת של קרית חיים, ניצב מבנה, אשר
נקרא בפי כל, "בית הקפה".איני יודע מי יזם אותו ומי בנה אותו.אולי יוזמה
פרטית ראשונה בקריה.בכל מקרה, היה זה יזם בעל מעוף.הוא כנראה ראה בעיני רוחו את
תחנת הרכבת שלנו, בגודלה של "ווטרלו" הלונדונית.מעולם לא ראיתי מי מהנוסעים, יושב שם בנחת ולוגם קפה.
כולם מהרו לעבודה.המבנה עמד שם,
עזוב בשיממונו, במשך שנים רבות.
# כיתת הנגרות בהדרכתו של המורה יצחק וורמל
המוזכר ברשימה קודמת שעור הנגרות, הוא השיעור האחרון, אבל
הנוסף לשעורים הרגילים כאשר חלפנו על פני הנגרייה בדרכנו הביתה, אחרי גמר השעורים שלנו, היה לנו "תחביב".
תריסי הנגרייה נקבעו למבנה באמצעות
צירים בחלקם העליון. לפתיחה, הורמו
התריסים ונשענו על מקל,
כדי שיישארו פתוחים. בעוברנו
, הפלנו את המקלות והתחבאנו.
התריסים נסגרו בקול גד כמה אהבנו לשמוע את זעקותיו של וורמל.
# המורה לזמרה, היה מיודענו משה ביק. משה ביק לא כל כך שלט בנעשה
ואנחנו ידענו לנצל זאת. היו הרבה
דיבורים, רעש
ועוד מיני שמחות משה ניסה
להסות אותנו בצעקות רמות.משפט אחד שלט בצעקותיו: " שקט יְלִידים מִרְחוב נָזָרֶת "רחוב
נצרת, רחוב בעיר התחתית של חיפה, עמוס בילדים ערבים, של אותם הימים.
# השנה, אלף תשע מאות שלושים
ותשע. זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העול השניה. רעש חלש של מטוסים מגביהי
טוס, נשמע באויר. ישבתי ליד השולחן
והכנתי את שעורי הבית, רעמי פצצות החרידו את האויר. אני זוכר
שנפלתי על הרצפה. אימי הגיעה ורצה איתי למקלט. המקלט, "ליפט" , ארגז עץ
,אשר שימש את עולי גרמניה לאריזת חפציהם הארגז חוזק מבפנים ונחפר לתוך האדמה תקרת הארגז, כוסתה בשכבת חול. מקלט
אטומי. עשן שחור החל מיתמר ממיכלי
הדלק של חברת הנפט העיראקית, אשר לחוף הים [אי.פי.סי] בהלה אחזה בתושבי הרחובות המערביים ליד פסי הרכבת. הנפט יציף את
השטח ויגיע לבתים, או לא. חלק
מהתושבים פונו, או התפנו הנפט הבוער לא הגיע אפילו לקרבת הבתים אבל הוא דלק במשך שבועות רבים. שובל ארוך של עשן שחור, התמשך
מזרחה עד עמק הירדן.
# השנה אלף תשע מאות וארבעים.מטוסים גרמניים,חנו בשדות תעופה בסוריה.משם יצאו
לגיחות הפצצה על אזור חיפה
והמפרץ. לילה אחד, התקיימה הפצצה רבתי על כל אזור המפרץ. מספר גדול של פצצות, בגדלים שונים, פגעו במקומות רבים. זכורות לי שלוש פגיעות, שתיים מהן הרסניות.האחת, פגיעה ישירה בבית בקרית מוצקין,אשר נהרס כליל. דומני, בצפונו , של רחוב הרב קוק. הפגיעה השניה, בחצר הרפת שלנו, אשר קטלה מבכירה.הפגיעה השלישית, הסתיימה במזל פצצת ענק, במושגים של אותם הימים, במשקל של טונה אחת, נחתה על גבעה בחצרו של אחד הקיבוצים. אזור גדול פונה מתושביו. משפחתי, בזכות בעלי החיים שגדלה, הורשתה להישאר בביתה.הובהל מומחה לפצצות, בריטי, מירושלים.המומחה פרק את המנגנון של הפצצה. היה זה מנגנון עם השהיה, אשר רק בזכות תקלה טכנית, לא פעל. מזל.
# ועכשיו, סיפור "הטרדה", מושג שטרם קנה שביתה בשיח הציבורי. בוקר אחד הבחין אבי בחלב שפוך על רצפת הרפת, ליד אחת הפרות. התקנתי הפעלה מרחוק לתאורה , לילה אחד נשמע רעש מכיוון הרפת. האור נדלק. התגלה אדם, כבר לא צעיר, שקוע בליטוף פטמותיה של אחת הפרות. מי שלא ראה את פניו המבועתות של אותו סוטה, לא ראה פחד מימיו. האיש, בעל משפחה, התחנן על חייו. אבא שחרר אותו לביתו, מתוך רחמים. יותר לא בא
# ביתנו אמור לקום באזור שנקרא "הבונים בעצמם". השטח , כולו חולות נודדים. המגרש שלנו, מוגדר בארבע יתדות מתכת, מסומנות במספרים. התוכנית הייתה לבנות רפת לפרות ולגור בה עד בנית בית מגורנו. ליד מגרשנו, במגרש מספר 80, עמד צריף פח גדול. גרו בו שתי משפחות, אשר המתינו לבניית בתיהן משפחת לוּדְמיר ומשפחת רוזנברג. כאשר שתי המשפחות שמעו על התוכנית שלנו, מיד הציעו לנו לפנות חדר אחד עבורנו. הצטופפנו, ארבע נפשות, בחד אחד קטן, אשר פוּנה עבורנו, בעוד כל מטלטלינו, בחוץ . איפה ישנם......?
# ימי המאבק, טרום המדינה. דרומה מתחנת משטרת קרית חיים, קרוב לכביש הראשי, עומד מבנה מרובע, מוקף גדר. ידענו, מרכזית הטלפונים. ממערב למבנה, מחנה צבאי בריטי. מצפון מזרח למחנה, עמדת מקלע ברן. בעמדה שני חיילים . כאשר ירד גשם התחבאו החיילים מתחת לעץ ענף בקרבת מקום. אחד מחברי ואני, חשבנו שמקלע ברן, עשוי להיות תוספת משמעותית ל"הגנה". בערב אחד של גשם, רכבנו על אופנינו , עד אותו המבנה. השענו את האופנים על גדר אותו המבנה. התחלנו ללכת לאורך הגדר, עד הפינה הדרום מערבית שלה. כאן עצרנו. גבורתנו התנדפה, למזלנו חזרנו לאופנינו ונתקנו מגע מהר מאד. הפחד הוא לעיתים יועץ טוב. ט.ל.ח.
# קראתי את הרשימה על משפחת שליצקי, מחלק החלב. השם הזה הזכיר לי עוד פיסת חיים כבר ציינתי באיזה מקום,
שהקצבת דונם אדמה שלם לכל משפחה , בימי הראשית, נעשה,כי הייתה מגמה לעודד משקי עזר,לימי רזון. על
סמך אותה המגמה , הורי קיימו רפת ומכרו את חלבה , ברחבי הקריה. שליצקי חילק חלב של תנובה , חלבנו הלבן היה
לצניניים בעיני תנובה, מסיבות מסחריות, כמובן. הענק תנובה, יצא למלחמת השמד של פרנסת משפחתנו.
מנהל תנובה חיפה, איסרזון זאב, חבר תל יוסף, שכר את מי שהיה באותם הימים שליח בסניף הנער העובד בקריה,
שמו נעלם מזיכרוני, נתן בידו כד מלא חלב ורשימת לקוחותינו ושלח אותו למכור חלב בזול. רוב לקוחותינו, אנשים בעלי הכרה, סרבו
להצעה. אבא תבע את תנובה למשפט חברים.לא להאמין, הוא זכה במשפט. ההסתדרות הגנה על האיש הקטן. היו זמנים..........
ולסיום, קוריוז קטן, אותו איסרזון, אשר נקרא כבר זאב און, הפך במרוצת השנים, להיות קרוב משפחה שלנו, בזכו נישואי ביתו דלילה, עם בן דודי אסף שמחוני. גדעון.