30.8.07 "פרחים"
קרייתים בשדות זרים. : מאת נילי דיסקין
בשנת 1961 הגעתי לגולני כקצינת ח"ן של החטיבה. היו אז רק שתי חטיבות
סדירות, ולהיות קצינת ח"ן של הצנחנים או גולני
הייתה (במילים של אז ) משאת נפש. או במילים של היום - " צ'ופר סוף הדרך
שחבל"ז !
ישנם סיפורים
רבים מאותה תקופה שאין בינם לבין קריית חיים דבר וחצי דבר , ולכן יחכו בצל וימתינו
לאתרים אחרים. אבל, סמוך לבואי לחטיבה, פגשתי את אורי ודיסלבסקי
שהיה אז קצין צעיר. תוך כדי שיחה, נודע לי שהוא קרייתי,
וגר בבניין המשטרה, יחד עם צביקה ז"ל, ואחותו נילי
בוכטרגר שהייתה בשכבה שלי בבי"ס המגינים. נוצרה קרבה מיידית שהפכה די מהר
מ"אחווה קרייתית " ל"חיזור קרייתי" ג'נטלמני ועדין בטיבו.. אורי היה גבר אטרקטיבי,
וניחן בקסם שקשה להגדירו במילים. דיבור שקט. (כמעט לוחש), חיוך תמידי
בזוויות העיניים ששידר תדיר משהו שבין טוב - לב, לאירוניה. בקיצור ,
לא היה קשה להמשך אליו. הקשר הקרייתי הזה כלל בתחילתו
גם רחצות ליליות בחוף - הארגמן בעכו שהוא כידוע,מחוץ
למים הטריטוריאליים של קריית חיים.. (הנופש של גולני
שהיה אז עדיין כולו באוהלים ,שכן מעבר לכביש ).
ואני מדלגת כאן על הסיפור איך פעם
הגיעו עד אלינו חבורה של צעירים ערבים אותם גילינו רק כשכבר הקיפו
אותנו בשקט, בחושך על החוף, ואורי שאמד את יחסי הכוחות
אמר לי בשקט: "בורחים!" ונהג כמו שלימדו אותו בצ.ה.ל..(אחרי!)...
כשהוא רץ, מטפס על הגדר הגבוהה (השער היה נעול )ונעלם בצד השני של רשת הברזל ממנו היתה עשוייה הגדר. וטוב שעמדו לי
כישורי הטיפוס מימי הספורט בתנועה ובביה"ס......
הסיפור היום
הוא על כך שבהמשך החלו לבוא אלי בנות ל "שיחה אישית " ואחת
אחת שפכו את ליבן וסיפרו איך התאהבו באורי עד מעל לראשן, ואיך נשבר ליבן כשגילו
שהן לא היחידות אצלו..... קשה לי
לתאר את תערובת הרגשות שחשתי. אכזבה, פניקה (שהן
תגלינה גם עלי ) ובושה (שהן "בוכות
" בפני ואני מסתירה מהן ). אין ספק שזה ריפא באופן מיידי את המשיכה שלי אליו,
והודיתי למזלי הטוב שהדבר התגלה לי בשלבי החיזור הראשונים כשעוד
לא היה "לא נעים" להפסיק את זה. פגשתי את
אורי בהמשך החיים מספר פעמים (היה תמיד כף להפגש
),באופן מקרי, כשהפגישות האחרונות היו כבר כשעבר עם אשתו השניה "( הצעירה )
לגור לידי ברמת השרון. שמחתי לראות שהוא נשאר ה"אורי " ההוא, ושהקסם ה"ודיסלבסקי" נשאר ואפילו השביח עם
הזמן. למרות שהלב כואב על כל מי שהולך
מעימנו בטרם עת, הצביטה בלב עם לכתו של אורי - כאבה טיפה יותר. במותו , נעלם עמו
גם אותו "משהו" נדיר ומסתורי שיש למעט מאד נשים או גברים - מעבר ליופי
החיצוני. ה"משהו" ההופך אותם למושכים וסקסיים כמעט לכל מי שנקרה על
דרכם. אז גם
ה"פרח" היפה, המיוחד והקסום הזה - גדל בשדות של קריית חיים. חבל
על דאבדין ולא משתכחין.
נילי דיסקין - טדניר.