18.8.07 "קריית חיים המפחידה " מאת נילי דיסקין
המקרה
של האם בטבריה שהצליפה בחגורה בשני התינוקות שלה - זיעזע
אותי מאד. (למרות למעלה מ40 שנה בעבודה סוציאלית כשמתוכם 30 שנה בעבודה בדיוק עם
מקרים כאלה.), . אי אפשר "להתחסן " בנושא הזה........ ניסיתי להיזכר האם
בילדותנו בקריה היו דברים כאלה ? וככל ששחזרתי במוחי - די נדהמתי מהזיכרונות
, שהנוסטלגיה השכיחה ממני. היו כמעט בכל קבוצה שבה הייתי בקריה , ילדים, שכולם
ידעו שהם מוכים, מוצלפים בחגורה, חיים בבתים ששם המשפט " חכה, חכה, אבא יבוא
בערב", היה משפט של איום ולא של תקווה. חלק מאותם ילדים הפך להיות
"הבריונים הקטנים " שהוציאו על חבריהם את זעמם בדרכים שונות ( בדרך כלל
בלחץ פיזי בלתי מתון....).אף אחד לא חשב שמשהו כאן לא בסדר או שצריך
לדווח על זה למישהו. אבל, גם לאלו שלא הוכו, היו פחדים קרייתיים.
(המכות לא היו כמובן שיטת חינוך קרייתית אלא כלל ארצית
). היה הפחד מנשלים של נחשים שמצאנו בחולות, ולא ידענו אם בעליהם בסביבה, (והכדורונים הצהובים הקטנים שאמרו לנו שהם ביצי נחשים ),
והנדלים הארסיים שבקריה קראו להם " ארבעים רגליים " ( אגב, גייזי, זה ללקסיקון) הפחד מפנינה
האחות וד"ר שפירא שהיו באות לכתה "לעשות זריקות " ויחד איתן היו גם
לחשושים של הבנים על בדיקה ממש לא נעימה ומביכה שהן עשו לבנים המתבגרים.........
הפחד מהאומגה בתנועה המאוחדת, שנמתחה בשיפוע ענק ותלול ( ליד ה "טרזן" -
חבל שהשתלשל מעץ אקליפטוס גבוה עליו למדנו
"טיפוס על חבל") אחת מחברותי נושאת עד היום את צלקות הנפילה מהאומגה.
היה הפחד לטבוע בביצה שליד הרפיינריס בבואנו לקטוף
נרקיסים ( היחידה שניזוקה שם בהסטוריה שלי הייתה הנעל
ששקעה לנצח לאחר שהצלחתי לחלץ ממנה את רגלי ולא לטבוע). והיה כמובן ה"סוטה"השכונתי. האיש שהגיע על אופניו, היה עוצר
ליד ילדות וחושף את אבר מינו.. וכשאילנה ו. חברתי לכתה שנתקלה בו ברחוב ב' חברה
אלי (נתקלתי בו ברח' י"ח, בקצה השני של הקריה). היינו צריכות להתגבר על
המשפט שכוון להפחיד- " אם לא תאכלי יבוא שוטר " , וללכת למשטרת קריית
חיים, להתרחק מהדוכן הכל כך גבוה כדי שהיומנאי יוכל
לראות אותנו - ולהגיש תלונה. אנחנו נתקפנו בצחוק היסטרי של מבוכה ולא הצלחנו
להמשיך מעבר למילים " בקריה מסתובב אדם ש....." והשוטר עזר לנו
להשלים את המשפט...... ( היום כנראה לא היו עושים מדבר כזה עניין, ואולי האיש הזה
היה בכלל מנהל איזו שהיא עמותה.....) פחד גדול מאד היה לרדת
בלילות למקלטים שהיו חפורים בחול בחצרות, לראות את החול מחלחל בין סדקי הקרשים
ולפחד שהכל יתמוטט, כשבחוץ "חושך
מצריים" בגלל ההאפלה נגד המפציצים האיטלקיים, ולפעמים אבא ואמא לא בבית כי מגוייסים למשימות הגנה שונות.. יש עוד פחדים, אבל נראה לי שזה
מספיק לפעם אחת....... אני מתנצלת ומבקשת סליחה מראש מכל מי שהזכרתי לו
דברים אותם רצה לשכוח, אבל קריית חיים של אז היא גם הזיכרונות האלה.ואם
מתעדים - מתעדים הכל.בכל זאת כולנו גדלנו לתפארת מדינת
ישראל (ולא לתפארת המליצה או הקלישאה) ויש לנו במה להתגאות. שבת
שלום. נילי דיסקין