פיגוע חבלני גדול קורה בקרית-שמונה.
אני שומע ברדיו ורואה בטלוויזיה.
מחבלים הצליחו לחדור מגבול לבנון,
ממערב לקריית-שמונה, ירדו מההר,
נכנסו לעיר, פגעו בבתים, הרגו תושבים.
הכוח היחיד שהיה בפעילות מבצעית, הגדוד הדרוזי, שהחזיק את הקו והמפקדה שלו הייתה
במשטרת-מטולה, שלח מיד פלוגת לוחמים. הם נכנסו לקריית-שמונה והצליחו לחסל את
המחבלים. משום שהם היו אחראים על הקו ולא הצליחו למנוע חדירה לקריית-שמונה, נוצרה מתיחות
בין החיילים הדרוזים לבין תושבי-העיר ופיקוד הצפון החליט להוציא את הדרוזים מהקו.
לפיכך קיבל הגדוד שלי, גדוד 24, צו
שמונה, מעכשיו לעכשיו. עזבנו את העבודה ואת הבית, הגענו לימ"ח שלנו,
הצטיידנו, האוטובוסים כבר חיכו לנו.
בשמונה בערב הגענו למשטרת-מטולה ועד
שתים-עשרה בלילה הוחלפו
כל החיילים במוצבים. הדרוזים, שהיו
פגועים ונעלבים בשל חשדות השווא
ואשמות השווא שהטילו בהם, הפגינו איבה
כלפינו. השתדלנו להפיג קצת את המתח ואמרנו להם את דעתנו על המאשימים. הפגנת התמיכה
הברורה שלנו
הפיגה קצת את המתח וחיוכים החלו
לעלות. נפרדנו מהם לשלום.בשעה
שתים-עשרה בלילה ניגש אלי הרס"ר
הדרוזי ואמר לי: "אחרון החיילים
במוצבים הוחלף" והעביר לי את התפקיד.
הוא הושיט לי ידלשלום. אני חיבקתי אותו, הלכתי צעד
אחורה, אמרתי לו: "תודה על כל מה
שעשיתם!" והצדעתי לו. הוא החזיר הצדעה ובעיניו נראו דמעות. פנה לאחור, עלה על
הג'יפ שחיכה לו ונסע.
עתה הקו בידינו. כל מוצב הודיע באלחוט
שהוא בשליטה. המג"ד קיבל פלוגת-נח"ל מוצנח, לקח את קצין המבצעים שלו
ויצא בראש הפלוגה לסייר ברחובות קריית-שמונה, להרגיע את התושבים, שראו יחידה חדשה
והמשיכו להפגין כעס.
הם הראו לנו שכעסם הוא על כל
צה"ל ולא רק על הדרוזים.
נכנסנו לשגרה. סיורים, מארבים
והיתקלויות. בשביל להרגיע את תושבי קריית-שמונה נשארה הפלוגה וסיירה ברחובות במשך
כמה וכמה ימים.
בתקן המשרתים בקו הייתה גם פלוגת
ת.נ.ט. ,(תותחים נגד טנקים), שאחת
המחלקות שלה הייתה בהר דוב בליל החלפת
הקו. בשעה שלוש לפנות בוקר
מגיעים אלי, בתוך בניין-המשטרה,
רב-סמל אפסנאות ורב-סמל מטבח, עם קצין
בדרגת סגן: "משולם, הסגן הזה
שירת יחד עם הדרוזים. הוא נספח עליהם
כמפקד פלוגת נ.ט., ירד מהר-דוב עם
הרכב שלו וארבעת חייליו. הם נתקעו בדרך והגיעו רק עכשיו למטולה, רטובים עד לשד
עצמותיהם, רעבים ועייפים
ומבקשים שנחליף להם בגדים וניתן להם
משהו לאכול." אני אומר לחברה' שלי: " מיד תחליפו להם בגדים ותתנו להם
לאכול כאוות- נפשם, כי עוד מעט הם יבקשו מסדר-חולים..." הקצין הודה לי.
כשגמרו להחליף בגדים ופרטי ציוד אחרים, נתבקשו על ידי רב-סמל אפסנאות לחתום ולהציג
תעודות. הקצין מוציא תעודת-קצין ומראה לרס"ל האפסנאות. אני מסתכל מזווית-עיני
ואני רואה רשום: סגן פנחס מיארה.
אני לוקח את התעודה ושואל אותו: "פנחס מיארה מחברת-חשמל?"
והוא: "כן," " פיני
מיארה הידוע? "
והוא מהנהן בראשו ושואל אותי: " למה? " ואני: "פיני מיארה, אחיו של שמעון
מיארה, מנהל הרתכים שלפני עשרים שנה קיבל אותי לחברה?!
" "גם אתה עובד חברה? "
והוא אומר לי: " רק עובד חברה מתנהג כמוך: קודם מחליף בגדים ונותן לאכול ואחר
כך שואל. אכן משפחת עובדי חברת-החשמל! "
לימים, כמנהל בית-המלאכה, הוזמנתי
למנכ"ל החברה, חופי, הלא הוא "חקה",
בעקבות דו"ח מבקר החברה. הוא
ביקש ממני הסברים לדו"ח.לידו עמד דובר החברה, מיודעי משכבר, פנחס מיארה. הלה, בחיוך רחב על פניו,
גחן על אזנו של חופי ולחש לו משהו. חופי הסתכל עלי ואחר רגע קט אמר לי : "
אתה רס"ר גדוד 24 של תורג'מן? (חקה היה בזמנו אלוף פיקוד הצפון והכיר את כל
הגדודים של חטיבה 2, חטיבת כרמלי.) או-קיי, אני מבין את
הדו"ח. כל הכבוד לך!" ואנו נפרדים כחייל ומפקדו. עניתי לו: " כאן
אני לא חייל שלך, כאן אתה הבוס שלי." ולמרות זאת, הצדעתי לו.
יעקב משולם, כרמיאל. 25.7.07