ושני בנאים, סלפ
וסיני, בנו לנו שם בית מגורים. הרבה כסף לא היה לנו
ולכן בנינו חדר, מטבח ושירותים.
נכנסנו לבית החדש מאושרים: זה שלנו!!
אבי היה אדם חרוץ. את עבודתו במפעל
"נמליט", בו היה חבר, מלא בנאמנות מוחלטת. לא
היו שם שעות נוספות או תשלום בעד שבת, כאשר בשבת השקו במים את כל המוצרים שייצרו
במשך השבוע ממלט: מרצפות, מדרגות, רעפים, בלוקים, צינורות – בתורנות ואבי היה לוקח אותי על אופניו, היה נותן בידי
צינור אחד, לוקח לעצמו שני ושנינו היינו משקים ובשובבות, גם אחד את השני. בזמנו החופשי ברא אבי חצר לתפארת: עצי תפוח,
מנדרינות, רימונים וזיתים, בנה עבורי בריכה קטנה לדגי נוי וכן , כמיטב המסורת הקרייתית, בנה לולים, בהם הכניס עופות למיניהם, לביצים ולבשר.
פעם תרנגולי-הודו ותרנגולות פשוטות ופעם ברווזים ואווזים.
אינני זוכר איך וכיצד הביא אבי עשרים
ביצים של תרנגולי-הודו לדגירה.
בלול היה לנו תרנגול זכר אשר הראה
סימנים, קבל עם ועדה, על רצונו לדגור. שמנו לו את הביצים והוא לא קם אפילו פעם אחת
לחלץ עצמות. היינו מגישים לו מים ואוכל. אחרי עשרים וכמה ימים שמענו ציוצים. מתחת
לבטנו החלו מופיעים אפרוחים בעלי פלומה שחורה-צהובה. לאחר שנראה שכל הביצים בקעו.
סילק אבי את התרנגול העקשן ממקום מרבצו, על מנת לסלק את הקליפות ולנקות ומה אנו
רואים? איך וכיצד השתחלה לתוך מקבץ ביצי-הודו ביצה אחת של אווז?!
היא התבקעה, אך האפרוח, שהיה ללא
פלומה, לא יכול היה להשתחרר מן הקליפה ופרפר. אבי אמר לי כי יש לחסל את האפרוח וכי
לא תצמח שום תועלת אם נחזיק אותו בחיים. הרמתי את קליפת-הביצה, שחררתי את האפרוח,
הכנסתי אותו לחדרי,שמתי אותו בקופסת-נעליים מקרטון וכן ריפדתי לו בצמר-גפן, הדלקתי
מעליו נורת-חשמל, לחמם אותו וכך התחלתי לגדל אותו.השקיתי אותו מים במזלף-תרופות,
הרטבתי לחם, מעכתי אותו והכנסתי לפיו, כשאני מחזיק את ראשו ומקורו בין ידי ואימי
ואחותי צופות בנו. לפתע אמרה אחותי: "פצ'ונקה!" "מה
זה?" שאלתי והיא אמרה: "זה יהיה שמו".
לאט לאט
חלפו הימים ופצ'ונקה
העקום והמסכן הפך להיות חיית-מחמד.
הוא גדל, השמין והתחיל להרגיש בעל הבית ואדון על החצר. נוצרו מצבים שפחדו
להיכנס לחצר. מצד אחד זה היה טוב. לחצר לא היה שער והיא הייתה פתוחה כל הזמן וכל
מיני ילדים ועוברי-אורח נכנסו לשתות מים. מילא, שתו, אבל לא סגרו את הברז והייתה
נזילה מתמדת. לא ידענו איך למנוע זאת והמון מים היו מתבזבזים והנה הופיע אדון חדש:
אוי לו למי שהעז להיכנס לחצר. הוא היה מתעופף בקרקורי צווחות אימים על הפולש ולא
נח עד שהלה נמלט.
גם החלבן, מצקביץ
הזקן, גם הדוור וגם גובה המסים של העירייה, קוסובר, לא
העזו להיכנס לחצר והיו קוראים בקול לאימי שתבוא לסדר אתם עניינים.הגיע המצב לכך
שהשכנים שלנו, שהיו לעתים קרובות מקצרים את הדרך ועוברים את החצר בדרכם לביתם,
נמנעו מפחד היצור.אני שבעתי נחת, אך כולם הרימו קול צעקה והורי היו במצב לא נוח.יום
אחד הלכתי לסרט וכשחזרתי, קידמה את פני דממה מוחלטת. שאלתי את אימי איפה פצ'ונקה ואחותי פרצה בבכי והראתה על הסיר.כשהוגש האוכל, לא
יכולתי להשתתף בסעודה.הרגשתי קניבל.
יעקב משולם, כרמיאל.7.7.07