7.7.07 עוד על המוקש
הימי "של אבישי ברק."
מאת יעקב
משולם
העולים וצפים ועד כמה המבט
עליהם מראה איך ראינו, כל אחד ואחד, את התמונה, אז והיום. משפחתנו גרה אז ברחוב ב' והסיפור העלה בזיכרוני
את אותו לילה, אחד מני רבים. בשעה שש בערב הייתה נשמעת סירנה מאזור
איי, פי. סי. אבי הסביר לי כי
כולם נכנסים לכוננות לילה. בבית הכינו
חבילת בגדים, שהייתה עטופה במעיל וההורים קראו לה "איז'ו",
("ילד", בלדינו.)
לכל אחד היה תפקיד. בלילה, עם
השמע האזעקה, אמי לקחה את אחותי הקטנה, אבי את ה"איז'ו"
ורצנו למקלט של רוז'נסקי. לנו, בבית, היה מקלט
מצינורות בטון, שמפעל המרצפות "נמליט" היה מייצר והוא חילק לכל חבר בקואופרטיב שרצה,
שלושה צינורות, שהיוו כעין מקלט. מאחר וההפצצות, שהיו מחטיאות את איי. פי. סי. או
את המחנות של הצבא החלו פוגעות קרוב ובחצרות בתינו, הציעה לנו משפחת רוז'נסקי, כדי שאנו לא נהיה לבד, לבוא אליהם למקלט ולהיות
ביחד.אותו לילה,בו מדובר על פצצת התופת המפחידה
הייתה הפצצה
כבדה מאד על כל אזור המפרץ. בין היתר, הופלו מוקשים ימיים רבים על אזור
הנמל. המוקשים הופלו מגובה רב ואחד מהם נישא ברוח ונחת במוצקין,
בקו התפר בין הקריה למוצקין, היכן שיש היום מגרש חנייה
ופער בור גדול, שמים בצבצו מלמטה, מאחר והמוקש לא התפוצץ. בתום האזעקה, פנתה
המשטרה הבריטית ובקשה מהתושבים לפנות את בתיהם ולצאת דרומה לקריית-חיים לחולות
, היכן שהיום בנוי בית-ספר ב', הוא "מגינים".
אנו חכינו שם עד שעות אחר-הצהריים עד שהביאו חבלן שפירק את המנגנון. לאחר שהותרה
החזרה הביתה, נהרו כל תושבי הקריה לראות את הפצצה המפחידה, שנוטרלה על ידי החבלנים
האנגלים. זה היה מפחיד: בתוך בור ענק שכנה לה מין חבית שחורה, באורך שלושה מטר. דובר אז על משקל של כשני טון. מאחר
ופצצות אלה ירדו עם מצנחים, (הן לא היו אמורות להתפוצץ מיד, כך שהיה זמן להביא
חבלן צבאי שפירק את המנגנון ), חשבו הבריטים שהחלה פלישה ויורדים צנחנים. כל
החיילים האוסטרלים, שהיו במחנה ברחוב א',היכן שהיום הנוער העובד, החלו לרוץ
ברחובות בתחתונים, עם רובים, לצוד את הצנחנים.
לאוסטרלים הייתה הילה של
גיבורים. אנו אהבנו אותם, מאז שראינו את הסרטעל ארבעים
אלף פרשים בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים, בצריף הגדול שבין רחוב ג' לרחוב
ד'. סופרו עליהם אגדות, על טוב ליבם
ואהבתם לילדים. אחת האגדות סיפרה שפעם הסתובבה ברחובות הקריה חבורת אוסטרלים שהיו
מעט שתויים. ניגש אליהם ילד יחף, במכנסי התעמלות וללא גופיה, (כך הסתובבנו ימים
שלמים בקיץ...) וביקש מהם, לאוסף שלו, כפתורי-מתכת מהמדים שלהם: ("גיב מי בטנס"). הם התרשמו
מהופעתו של הילד היחף ובהיותם מעט שתויים, לקחו את הילד, מתוך רחמים ונסעו
אתו לחיפה
והלבישו אותו מכף רגל ועד ראש
וגם קנו לו ממתקים ביד רחבה והחזירו אותו להיכן שלקחו אותו.( אימו לא הכירה
אותו...)
הסיפור היה נפוץ מאד בימים
ההם. דיברו על טוב ליבם של האוסטרלים, שחברו וקשרו יחסים עם היהודים. עם תום מלחמת
העולם השניה והחרפת היחסים בין שלטונות המנדט והישוב
היהודי, הוצאו הכוחות האוסטרליים והוחזרו לבתיהם ולנו נותר הטעם הטוב של
הזיכרונות, שבוודאות, היו אגדות.
יעקב משולם, כרמיאל. 7.7.07