25.6.07 ח ו ש נ י יה -איך כמעט הייתי מאכל לכלבים : סיפור מאת יעקב משולם.
רוב שנות הבחרות שלי עברו דרך השירות הצבאי, אם
רציתי או לא. אני חוויתי אותן בשירות ביחידות חטיבת כרמלי, שהיו מאורגנות בגדודים,
ממשיכי מלחמת השחרור
והיוו את
הגוף שהבטיח את בטחון המדינה ואזרחיה. הסיסמה הייתה :אנו בחזית,
כדי שהאזרחים יוכלו לחיות ולתפקד כאזרחים
רגילים, עובדים,לומדים וחיים כאילו לא הייתה חזית .פק"ל, כל שנה, עשרה ימי
אימונים ושלושים ושמונה יום שירות מילואים פעיל בקו, לרוב הסורי, הן לפני 67 והן אחריה.
חטיבת כרמלי,שהייתה ברובה חטיבה
קרייתית ,עם תוספות של נהרייה והסביבה וכן מספר לא מבוטל של
חיפאים,הלכה ואיבדה את חייליה
הפוטנציאליים לטובת חילות
וחטיבות אחרים בצה"ל , בשירות הסדיר ולאחר מכן לא ויתרו עליהם לטובת
חטיבות המילואים.
סיפורי זה מתחיל שוב בקבלת צו-קריאה. לאחר שהופרשתי,
בגיל שלושים ושמונה ,מהסיירת,לטובת גדוד 22 בחטיבה ולאחר שעברתי את מלחמת67
בהרפתקאות שעוד אחזור אליהן בסיפורי הבאים,היה עלי , מיד לאחר המלחמה , להתייצב
במחנה סנט-ג'ין , לצורך הצטיידות ושירות
מילואים פעיל ברמה. בבוקר היום הנקוב,אני
מתייצב בסנט-ג'ין.אינני מכיר כמעט איש מהמתייצבים.מסתבר שאני מוצב בגדוד 24 של
החטיבה,שעולה להחזיק את הרמה והבסיס של
המפקדה יהיה מחנה צבאי סורי בישוב חושנייה.אני
מקבל ציוד ואורז אותו בשמיכה . איש אינו שם עלי ואני חושב שאולי אני שם בטעות .
בסופו של דבר אני מחליט לעלות לאוטובוס של פלוגת-מפקדה ונוסעים . אינני מכיר איש
מנוסעי האוטובוס ולכן אני לבד. עם חשכה
אנו מגיעים למחנה חושנייה.כל היחידות יורדות
מהאוטובוסים וכל אחת הולכת למקום יעדה,מי
למוצבים ומי
למפקדה. חושך. אני עומד לבד.איש לא פונה אלי. כולם מכירים את כולם ואף אחד לא דורש
או קורא בשמי . על אם-הדרך, היכן שירדתי מהאוטובוס , אני עומד לבד עם החבילה ותוהה
ובוהה להיכן ללכת ולמי לפנות. איפה אישן הלילה? יום חורפי. אני עם שינל, מעיל צמר ארוך של הצבא הבריטי. עדיין יש לי ציוד וביגוד
מרופטים מימי הזוהר של האימפריה.קור ורעב ומחשבות פרא עוברים בגופי ובראשי.
אני לבד.לפתע, אורות רכבים. ג'יפים נכנסים בשערי- המחנה
. מהג'יפ הראשון נשמעת צעקה :"משולם ! מה אתה עושה פה?!" אלה חברי
מהסיירת."מה, עזבו אותך לבד?! בוא, תישן אצלנו הלילה!!"כל חברי
מקיפים אותי . עוזרים לי עם החבילה ואני
מגיע למבנה המוקצה לסיירת , שם הם מתארגנים
ומכינים ארוחת-לילה, כמיטב המסורת של הסיירת. מצב-רוחי מרומם . אני מרגיש
בנוח בין חברי לשעבר. אמנם,
עברה כמעט שנה מאז הופרשתי
לגדודים, אך רוח החברות לא פגה. אני מקבל
מיטה, אוכל , קפה וסיפורים מכאן ועד
להודעה חדשה.
בבוקר, מעירים אותי חברי עם כוס קפה ומודיעים לי כי
במחנה מהומה. חסר להם חייל ובטח זה אני. אני אוסף את ציודי ונפרד בתודה מחברי, שדי
הביעו צער על עזיבתי את הסיירת. שירתנו יחד כעשר שנים. מגיע לפלוגת מפקדה, שם
חיפשו אותי. אני מוצא שם את רב-סמל מפקדה, משה סטיטיס,
שהיה קודם רב-סמל של הסיירת והוא מכרי וחברי. אנו נפגשים בחיבוקים ונשיקות ונרגשים
מאוד. הוא אומר לי כי המג"ד גם הוא מפליטי הסיירת, אמנון בר-און, מי שהיה
מ"פ הסיירת וכי הגדוד הזה הוא הרע במיעוטו.הם כבר דנו בענייני. אין להם תפקיד
מוגדר בשבילי. מ"מ הסיירים,דדה, שהיה מוכר לי, מסרב לקבל אותי למחלקת-הסיור
ועד שיימצא לי תפקיד מתאים, אהיה סמל ש"ג. בשער המחנה היה מבנה גדול, בו ישנה
מחלקה שלמה של ש"ג וכן ספר הגדוד והרס"ר ונושא כליו. אני צריך להתייצב
בפני הרס"ר,לקבל את תפקיד סמל הש"ג. המבנה מכיל אולם גדול, בו שלושים
מיטות-ברזל סוריות, שני חדרים קטנים, שמונה תאי-צינוק וכן חדר גדול נוסף ושלושה
תאי-שירותים. מה אגיד לכם? לשירותים אין
דלתות, רק
מחיצות ובכל תא חור ברצפה העשויה מבטון.על מקלחות אין מה לדבר. בצבא הסורי לא
התרחצו במקלחת... בחדר הגדול מחלקת ש"ג ועובדי רס"ר. באחד החדרים הקטנים
יש וילונות גדולים וכבדים בצבע אדום .
קטיפה. כנראה היה חדר הזונות . בו התמקם
הספר והקים מספרה.החדר הקטן לידו היה ריק ואני שמתי עליו
עין. תאי-הצינוק – מלאים בשאריות וחומרי
בניין וכן זבל אחר. החדר הגדול הנוסף אומץ
על ידי הרס"ר. היו בו שלוש מיטות, הרס"ר ונושא כליו. הרס"ר מקבל
אותי במאור פנים ומציע לי לגור עמו בחדר. אני מודה לו, אך מבקש את החדר הקטן שלי
המספרה.
הוא מנסה לשכנע
אותי שהחדר קטן ואין בו חשמל, אך אני בשלי. הוא מתרצה ואני פותח את דלת החדר.
הוא באמת קטן . רוחבו
אני מתמקם, מעביר חוט טלפון שדה, מרכיב בית-מנורה,
שהבאתי מהבית ומוצא מנורה ויש לי חשמל, מכניס מיטת-ברזל סורית ומזרון ושם עליה את
חפצי. בחוץ אני מוצא דלת ישנה וכמה בלוקים. אני מנקה את הדלת ומשכיב אותה על
הבלוקים ויש לי מדף מול המיטה וקצת רווח לרגליים. אני מרוצה.נראה לי שאעבור את
התקופה בנעימים. הערב יורד. הרס"ר מזמין אותי לקפה, שנושא כליו הכין.ערפל כבד
יורד על חושנייה
וקור עז. במבנה המון כורסאות סוריות. אני מתיישב על הוירנדה,
כוס קפה ביד אחת וסיגר ביד השנייה. במפרץ חיפה היה לי חבר שהיה לו מפעל לסיגרים
וכל חודש הייתי
ממלא את צרכי
בסיגרים חדשים והוא תמיד היה נותן לי מתנה, קופסת סיגרים מיוחדים . אני מכבד את הרס"ר בסיגר. קוראים לו מוטקה וכמו אחרים,
הוא מתעניין מיד באקדח שלי.
לילה. אני מתכנס בחדרי. קר. אין שום אמצעי חימום. אני
ישן בשינל שלי ובכל זאת קר. פתאום עולה רעיון במוחי:
בחוץ ראיתי דלי. אני מכניס אותו לחדר וכן המון שבבי עץ שהיו פזורים בשטח. אני
מדליק אש. אני מוודא שהשבבים יבשים וכך אין עשן. רווח לי ונרדמתי.קודם לכן,
בערב,אני ממלא את תפקידי הצבאי. אני צריך לקיים משמרות-שמירה על השער, משמרות של
ארבע שעות, שני שומרים בד בבד. אני שם עין
על בחור כריזמטי, בריא, גבוה, עם קרחת, שנראה בריון מפחיד (לאחר
זמן בשירות
מילואים בגדוד, הוא נהיה חבר טוב,) ואני מטיל עליו את
תפקיד הכנת המשמרות. הלה לקח פיקוד ומילא את תפקידו נאמנה. בבוקר למחרת, אני מנסה
להיכנס לשירותים. אי אפשר.הסרחון נורא, למרות שכל משתמש היה שופך דלי מים לאחר
השימוש, המצב היה נורא. חשבתי, מה עושים ופקדתי על כל המשתמשים להביא את כל שאריות
הקפה ולשפוך אותן סביב ועל הקירות. המראה היה מזעזע, אך הריח של הקפה הציל את
המצב. חיש מהר התפשטה השמועה במחנה, שמצב כל תאי השירותים בו היה דומה.המג"ד
הופיע לבדוק ולהשתמש. באותו יום הוצאה פקודה:כל שאריות הקפה–לשירותים. המג"ד בחן את המבנה ואמר לי :
" משולם , רק אתה יודע להסתדר כך ! " הוא , אכן, הכיר אותי
מהסיירת, אמנון בר-און.
מזל גדול היה לנו בחושנייה:
הסורים שכחו לנתק את אספקת-המים והיא שפעה. חיל-ההנדסה הקציב לנו אזרח עובד
צה"ל, לנהל ולפקח על משק המים. את הבחור, עמנואל, (מנו), מצפת הכרתי עוד
בשירותי בגולני ועד מהרה התיידדנו. עברו כעשרה ימים מאז גוייסנו.
חלק מהחיילים כבר היו בחופשה וחזרו. הרס"ר הציע לי,ביום ששי,בתום יום העבודה
של מנו,איש המים,לצאת לחופש.למנו היה אופנוע ועל מנת
שלא יעבור את הרמה בחושך , נהרוג שתי צפרים בירייה אחת : גם אני אצא לחופש וגם,
לביטחונו, אסע
יחד אתו. שמחתי. הרס"ר, עם לחץ, בקש
ממני את האקדח, קולט 45, עד שאחזור מהחופשה ושאקח עמי עוזי עם מחסנית אחת. זה
מספיק – 25 כדורים וזה יותר מהאקדח, בעל שתי המחסניות, יחד 15 כדור. הסכמתי. בשעה
היעודה מגיע מנו: "נו, נוסעים?" אני יושב על האופנוע ונוסעים.מגיעים
לצומת קונטרה.בפניה לעין-זיוון,מתפוצץ צמיג באופנוע.יום ששי,ערב-שבת. מה עושים?
מנו אומר לי: " בוא נלך ברגל לקונטרה, שם, במחנה הנדסה, נישן, נתקן את התקר
ונמשיך הביתה . " בשבילי , זה היה
אובדן יום חופשה ואני אומר לו : " לך אתה לקונטרה . אני אלך
לצומת קונטרה – עין-זיוון ואנסה טרמפ." לא הצליח לשכנע אותי. המרחק עד לצומת
עין-זיוון, שם הכביש הראשי,היה כשני קילומטר. בצד שמאל של הדרך – שיחים. בצד ימין
- שטח ענק. אני מסתכל. בית-קברות סורי
ישן.אני לבד,הולך ומזמזם לי שיר.לפתע אני שם לב:בתוך בית-הקברות–מאות
כלבים. עם הכיבוש ננטשו וגם מקודם היו עזובים, אלפי כלבים, בכל רחבי הרמה וכולם
היו רעבים. במשך הזמן, הוציא צה"ל חוליות חיסול ואלפי כלבים הושמדו, אך הפעם
היינו לבד, מאות כלבים ואני.
אני מסתכל וגם הם . אני מוריד את העוזי מהכתף ומחזיק אותו
בהיכון . אני אומר לעצמי : " במקרה גרוע, 24 כדורים על הכלבים ואחד
בשבילי." אני מאיץ לכדי ריצה. החשכה עדיין לא שולטת וכשאני מאיץ אני רואה
בזוית עיני, שגם הם מאיצים. עוד קילומטר עד הצומת. לבי פועם בחזקהואני
רץ והכלבים במקביל. עד הצומת עוד מאתיים מטר ואני רואה פנסי רכב יוצא מקונטרה על
הכביש. אני מגביר ריצתי, שלא אפספס אותו. אני מגיע עשרה מטר לפניו ונעמד באמצע
הכביש. הוא עוצר לי.
חשמלאי
מחיל-ההנדסה, אזרח. זו לבטח המכונית האחרונה שתרד מהרמה. אסור היה לנסוע
בחשכה.מכונית מסחרית קטנה והוא מבקש סליחה ואומר לי כי הוא מלא ואין לו מקום.אני
מראה לו את תמונת המצב. הכלבים הגיעו לכביש והם נובחים ומייללים. הוא אומר:"
הא... הא..." פותח את הדלת ומושך
אותי פנימה. בפנים הצפיפות רבה. עוד ששה נוסעים וכן ציוד רב. כולם מבינים
את העניין ואף אחד לא רוטן. חשכה ירדה. מן הסתם, באמת רכב אחרון שירד באותו יום
ששי. ייקח אותי עד קיבוץ גדות ושם יוריד אותי במחנה המשטרה הצבאית. ממילא הוא פונה
ימינה, לעבר קריית-שמונה. עד חצות, הגעתי הביתה.
בארץ היו עדיין טרמפים גם בלילה.
יעקב משולם, כרמיאל 25.6.07