18.6.07 מ"כים סיירים ד'. מאת יעקב משולם

אנו מגיעים לשלב האחרון בקורס – החלק המרתק ביותר – מסע מדברי בן שבוע ימים

במדבר יהודה . לאחר מכן , מבחנים תיאורטיים מסדרי סיום ומסיבה . אני כבר עשרה

ימים חניך תורן, רב סמל לכל דבר. עם בוקר, ליד מגרש המסדרים ,מתייצבים בשורה

עורפית שמונה קומנדקרים ולידם שמונה נהגים . בכל קומנדקר שמונה נוסעים , לפי

חלוקה זו: בראשון נהג ועוד שבעה חניכים.בכל אחד מהאחרים – נהג, משקיף וששה

חניכים . אני , כחניך התורן , נוסע בקומנדקר האחרון. אתי נהג, שני קצינים מדריכים ,

חובש ומכונאי ושני חניכים . אתי ב "נ.נ " אוקס ועוד גולנצ'יק . מצוותים את הרכבים

ומקבלים הוראות, איזה ציוד ניקח, מזון, דלק ומים, החובש עם הערכה שלו וכן המכונאי.

ברכב שלי יש מכשיר קשר גדול, הפועל על מצברים גדולים , הנמצאים מתחת לספסל.

כמו כן אנחנו מקבלים דגלים צבעוניים , סמפורים לסימון ולאיתות, לכל מקרה . כל רכב

טוען עליו שבעה ג'ריקנים בנזין ושבעה ג'ריקנים פלסטיק מלאים מים . ניגשים למטבח

עם רשימת מנות - הקרב שעלינו לקחת . המנות היו מפוזרות ופתוחות וכל צוות קיבל

קופסאות מכל סוג . אוכל למכביר. אני מגיע לחלון של המטבח אחרון . הרבה מזון לא

נשאר לנו. בעיקר שימורי בשר-לוף וקופסאות של פלחי אשכוליות. כחסד נותן לנו הטבח

חמש קופסאות בשר-עוף, כל אחת חמש מנות, שהובאו לצה"ל מחו"ל, כניסיון. זורקים

עוד כמה כיכרות - לחם ומחליטים שבבאר- שבע , תחנה אחרונה לפני המדבר, נשלים

מזון מחנויות. אנו מצוידים בנשק של סיירים, עוזים. לכל אחד שלוש מחסניות, סך- הכל

שבעים וחמשה כדור . רק במשך המסע הגענו למסקנה שחוליית - סיור חייבת תמיד

להצטייד לפחות בקנה ארוך אחד , דהיינו – רובה. אצלי גם קולט 45 פרטי שלי . מפקד

הקורס שם עליו עין ולכל אורך הקורס הוא מנסה לשים עליו יד. אני נשמר ממנו שבעתיים.

הוא מציע לי להחליף יש לו 38P ואני מסרב . הוא נוטר לי על כך.

מסדר : הכל נבדק ולפנות-ערב ניתן האות והשיירה יוצאת. משמעת שיירה , קצב אחיד.

המטרה הראשונה – באר-שבע. שם יצטיידו ה"נ.נים" בדלק ולאחר מכן לבית-החייל,

שם הוזמנו לנו מקומות - לינה. מגיעים . חונים במגרש . כאשר מפקידים שומרים , כולנו

הולכים להתקלח.עוד אני מסתובב לסידורים אחרונים והנה מהומה במגרש - החנייה.

ג'יפים עם ממצדיקים מקיפים את השומרים על הרכבים וצעקות עד לב השמיים.

אני נזעק לשם ומברר מה קורה . אני מבוגר ומראה של בעל-סמכות . הממצדיקים

מצדיעים לי ומספרים שהחברה מהצנחנים, גולני, גבעתי והנח"ל עשו קנוניה והוציאו

במרמה מבעל תחנת - הדלק כמאה וחמישים ליטר בנזי .אני מרגיע את בעל תחנת

הדלק ואת המ"צואני שולח את אחד השומרים להוציא את בעלי-הדבר מהמקלחת.

מבוהלים הםמגיעים. אחרי דין ודברים אני פוקד עליהם להוציא תלושי-דלק עבור 150

ליטר וכדי לרצות ולהרגיע את כולם אני מוסיף לו 20 ליטר. בקשת הסליחה שלי מרצה

אותו ואת המ"צ. הוא מוותר על התלונה ואנו נפרדים.לאחר המקלחת, לפני השינה

אני "מקלח" את כולם במים קרים: "חברה'! כל מצב שהוא מעשה קונדס הוא בסדר,

אך להסתבך במעצרים ופלילים לא ארשה." כפסע בין הפסקת הקורס ומאסרם של

החברה'. מדריכי הקורס מודים לי וויכוחים בקול רם נשמעים עד השעות הקטנות של

הלילה.

עם בוקר , שתייה חמה והרכבים יוצאים לעבר נחל פארן , שם נקבעה נקודת מפגש

אחרונה לפני הכניסה לשטח . אנו חונים שם פרק זמן קצר וכל נ.נ. יוצא לדרכו לבד,

בהפרש של ארבע שעות ממשנהו , כשהמטרה הסופית והמפגש האחרון – בניצנה

ולאחר מכן חזרה לדורה.אני נשאר אחרון ויוצא לדרך רק למחרת היום. עם ערב נפגשים

כולם לחניית לילה מאוחדת. לפני זה ישבנו בתדריך בבאר- שבע . קיבלנו על עצמנו

מטלות מהממשל הצבאי של הנגב: אנו, במסלול שלנו , צריכים לזהות שטחי מרעה וכן

לבדוק מצב בורות המים שבדרך. במסלול שלנו עוברות שיירות של מבריחים ונאמר לנו

להימנע מכל מגע עימם, כי הם, בדרך כלל, מצוידים בנשק למכביר ומטרתנו לא להיתקל

בהם ולא למנוע מעברם . נאמר לנו כי משתמשים בהם למטרות מודיעין . הצעדים

היחידים שהממשל נוקט , כדי להכביד על מבריחים , הם לזהם את בורות המים ואכן

שופכים לבורות סולר , כדי למנוע מהמבריחים מים . כל ארבע שעות יוצא נ.נ. אחד

וההמתנה מעצבנת.

עוברים יום וחצי של המתנה ותורנו מגיע. נכנסים לנחל פארן. הדרך לא דרך. סלעים

ואבנים ואנו נוסעים במהירות ממוצעת של כקילומטר בשעה. בהתאם לכך גם הדלק

הולך ליטר לקילומטר . עם ערב אנחנו מגיעים למקום המפגש . במקום שני רכבים.

זאת אומרת, יש לנו שמונה שעות לישון, לנוח, לאכול וכו'.אנו פורקים את הנ.נ. מניחים

את הג'ריקנים של הדלק ושל המים במצבור הכללי. שוכבים לישון . מכינים את מקום

השינה כפי שלמדנו בסיירות: במרכז, אפיק הנחל היבש. חול. חול רך וקר. אנו חופרים

שוחה, ממלאים אותה בקוצים ומדליקים.כשהקוצים בוערים היטב, אנו מכבים את האש,

מכסים בשכבה דקה של חול ופורשים את שקי-השינה.(שקי-שינה מעודפי הצבא הבריטי,

ממלחמת-העולם השנייה.) אנו רק חולצים נעליים ומתכרבלים בתוך שק- השינה. הקור

נוראי. מי שרוצה להשתין, פשוט נוטה על צדו, פותח את הריץ'- רץ' ובזהירות משתין

במקום משכבו . אנו שוכבים בשורה אחת וכל הזמן שלושה מהחברה' שומרים . פשוט

שומרים בישיבה, כשהעוזי על ברכינו . בתום שעתיים , מעירים את הישן לידנו וכשהוא

מתיישב אנו מחכים שישתין ויספר לנו מה שלום הדודה שלו וכשהוא מקלל , אנחנו

מבינים שהוא ער לגמרי ואנו נשכבים. האחרון, לפני שהוא מעיר אותנו, מדליק מדורה

מרתיח מים בקופסת-זיתים גדולה שאימצנו בדורה ומכין לנו קפה ואז הוא מעיר אותנו.

שותים את הקפה, מעמיסים את הציוד, כולם כבר יצאו והגיעה שעתנו לצאת.

כאשר אנחנו מעמיסים את הג'ריקנים , אנו שמים לב שהם קלים . אנו לא מאמינים.

קודמינו השאירו לנו את הג'ריקנים שמהם מילאו דלק ברכב שלהם ולקחו את שלנו ,

המלאים!... השאירו אותנו ריקים!... לאחר שבדקנו היטב,התברר לנו שגם את המים

לקחו מאתנו!!... כך יצאנו קרחים מכאן ומכאן, בלי מים ובלי דלק ואנו בלב השממה.

עדיין יש לנו דלק במיכל, אך רחוק לא נגיע. אנו מעמיסים ומנסים לרדוף אחר הנ.נ.

שיצא לפנינו. אנחנו נוסעים, למרות הסלעים והאבנים, מהר. קופצים, חורקים ומקללים.

בעיקול הוואדי מתגלה לנו שטח רחב. הוואדי מסתעף. ערוצים רבים, בהם חול ואבני-חצץ,

ביניהם מספר עצים יבשים, ללא עלים. מסלול נוח לנסיעה מתגלה לנו בין העצים. אנו

עוברים מתחת לעץ. לפתע צועק החובש: " נפגעתי!" אנחנו מסתכלים עליו. במרכז

המצח פגיעה ודם . אנו נדהמים . לא שמענו ירייה . הנהג והקצינים מגישים לו עזרה

ראשונה וחוסמים את הדם. אוקס , הגולנצ'יק ואני מזנקים מהרכב ומטפסים על גדות

הוואדי, משקיפים בכל הסביבהומחפשים אויב. שום דבר לא נראה. אנחנו חוזרים לרכב

וכולנו דנים בדבר. מה זה יכול להיות? כיצד קרה הדבר? אני שואל את החובש להרגשתו.

נותנים לו מימיה ותוך כדי שהוא מרים אותה לשתיה, הוא מסתכל על ענפי-העץ ונדהם:

על ענפי-העץ הסבוכים יש אבנים!!! בזמן שטפונות, המים עולים ובזרימתם,גורפים אבנים,

(חצץ,) שנאחזות בסבך והוא מביא זאת לתשומת-לבנו. המסקנה: בעברנו מתחת לעץ,

האנטנה סחבה ענפים ובהשתחררה, עפה אבן,כמו קליע ופגעה בראשו של החובש!נרגענו.

הדלקנו מדורה ועשינו קפה. לאחר מנוחה קצרה, המשכנו בנסיעה. אנו מטפסים במעלה

הוואדי, מתקרבים ל " מעבר ערוד ", מעבר צר , שנמצא בקצהו הדרומי של מכתש רמון.

לפי המפה, אנו מגיעים לבורות מים, "בארות-עודד". חשבנו שנמלא עצמנו במים וכאשר

ירדנו לבדוק אותם, נוכחנו שהמים מזוהמים. שפכו עליהם סולר,מהממשל,כדי למנוע מים

ממבריחים למיניהם. ניסינו לדלות מים מתחת לשכבת הסולר, אך הם היו מבאישים ולא

ניתנו לשתיה. המשכנו בנסיעה. אנו בתוך וואדי עמוק, מסביב הכל צחיח וצהוב. לפתע,

המנוע של הנ.נ. מזכיר לנו שגם הוא צריך מזון. מקרטע, מקרטע ונעצר. נגמר הדלק.

מנסים להפעיל את מכשיר הקשר. כלום . הוא לא פועל ! אנו בודקים , למה ? מסתבר,

שבקפיצות הרבות שעברנו, נפתחו, או נשברו הפקקים של המצברים וכל המים המזוקקים

והחומצות נשפכו והמשדר מת. אין קשר. הדלק אזל. אנו עזובים עמוק בתוך הוואדי,

מנותקים מכל העולם.אנחנו דנים במצב ועושים הגרלה, מי הולך למצפה-רמון, שבמרחק

ארבעים קילומטר, בערך, ליצור קשר , על מנת שיבואו לחלץ אותנו . שני הקצינים עלו

בגורל. אנו אוספים את שאריות המים לתוך המימיות שלהם. הם מקבלים את

ברכת-הדרך ויוצאים,תוך כדי הבטחה שיעשו הכל להגיע מהר ולשלוח מחלצים. אנחנו

נשארים לבד, ששה חברה', ללא מים. שאריות-מזון וללא קשר. אני שולח שניים לאסון

עצים למדורה, קובע תור לשמירה: שומרים שניים. כל זוג – שעתיים. אני ואוקס עולים

על גדת-הוואדי, משם אנו רואים כמה עמוק אנו תקועים. אפילו אם מכשיר הקשר היה

עובד, לא הייתה קליטה.אנו סוקרים טוב טוב את השטח. שום דבר. שממה. הרים וגבעות

סביב ואין טיפה ירוק. חוזרים לחברה': "בואו נעשה קפה!" אני אומר. בתרמיל שלי היו

קפה וסוכר מהבית, שזה פק"ל אצלי. מנסים לקבץ מים מהג'ריקנים ומן המימיות, אך איננו

מצליחים לאסוף אפילו כדי כוס. עדיין אנחנו לא צמאים, אבל קפה היה מעלה קצת את

המורל ולפתע המכונאי אומר: "יש!!" " מה יש?" אני שואל והוא: " אני פותח את הרדיאטור

של המכונית ומוציא את המים!" " יופי!!!"כולם צוהלים, אך עד מהרה מפסיקים לצהול.

המים חומים מהחלודה. החובש מציע פד, שנסנן את המים. אנו מנסים. חוץ מכתם חום על

הפד, המים מזוהמים . אנחנו מנסים, ביאוש רב, שוב ושוב. המים נשארים חומים. בכל

זאת שופכים לקופסת הזיתים הגדולה ושמים על המדורה שהחברה' הכינו. שמים קפה וקצת

יותר סוכר. תפל ומריח לחלודה. בכל זאת אנו שותים את זה וקופסאות פלחי האשכוליות

הם הנוזלים היחידים שיש לנו. המתיקות הנוראה של פלחי האשכוליות גורמת לנו קבס

מפלחי אשכוליות משומרות עד היום. השמש יורדת.צללי אור קודרים יורדים מסביב בתוך

הוואדי ומועקת הבדידות פושה בנו. אנו מודעים לבדידות ואפילו פוחדים מהחושך היורד.

אנו פורסים שקי-שינה אכולים מהחומצות שנשפכו מהמצברים מתחת לנ.נ. ומתכוננים לשינה.

השומרים יושבים על הנ.נ. ומתכרבלים במעילי-הרוח המסמורטטים, שצה"ל הנפיק לנו.

כל שעתיים אנחנו מתחלפים, כך עד אור- הבוקר.

עדיין לא עולה השחר ואיננו יכולים לישון. הקור עז. מכה בנו, שנינו נוקשות. אנחנו מדליקים

מדורה ליד הנ.נ. ומנסים להתחמם . השמש עולה . לאט לאט מתפשט אור היום ועמו,

בתחילה, חום נעים, העובר להיות בלתי נסבל, בהמשך. רעב תוקף אותנו ואנו פותחים

קופסאות-לוף ואשכוליות... טפו!..האוכל נתקע לנו בגרון. השמש קופחת ומחממת. אין

מסתור מפניה. אנו מנסים לשמור על חום גופנו ורובצים מתחת לנ.נ. ומנסים לא לזוז על

מנת שלא נחמם את עצמנו. אחד מהחברה' שולף לפתע רומן זעיר וקורא בו. השאר

מאיצים בו לגמור דף ולהעביר הלאה. גמרנו לקרוא את הרומן והשעמום והרוח הנכאה

שלטו בנו. כל פחדינו וחששותינו צפו ועלו: האפשרות שנאבד דרך במדבר, האפשרות ,

שנישאר ללא דלק ומזון מנותקים מכל העולם,כל האפשרויות שעד אותו רגע נראו לנו

הזויות, התממשו ובאו. נתקענו ואנו לבד, אין מים, אין דלק, אין קשר והמורל ירוד עד

הרצפה. הדממה מסביב מדהימה. אין אפילו ציוץ של צפור. אני מנסה ללגום את שארית

הקפה המגעיל מהקופסה, אך לשווא. אי אפשר.

לפתע, כולנו זוקפים ראש. מטוס!!! אנו מניפים משקפת אל על ומחפשים.מתברר שזה

המטוס מתל-אביב לאילת. הוא טס בגובה רב. אין סיכוי שיראה אותנו. זה סימן חיים

ראשון של הציוויליזציה מאז אתמול בבוקר, שבו יצאוהקצינים לכיוון מצפה רמון. אנו

מוציאים מראות, צועקים ומנסים לאותת למטוס, בתקווה שאולי מי מהנוסעים יבחין

בששת המראות המנסות, לשווא, לאותת. לא עזר כלום. המטוס עבר ונעלם. הייאוש

שוב אוחז בנו. בצהריים שוב אנו שומעים רעש. הפעם זה "פרימוס". קפצנו על רגלינו.

עלינו לגדת- הוואדי, שם ראינו פייפר, שהוא מחפש אותנו. זה היה ברור! הוא טס

בשיטת "הארגז", המזכירה לנו טרקטוריסט שפותח תלם וחורש ארגז. המטוס מגיע

לוואדי שבו אנחנו תקועים. אנו קופצים, מנפנפים בכובעים, צועקים,אחוזי היסטריה.

הוא עובר מעלינו וכשהוא מתרחק הוא מנופף לנו בכנפיו, סימן שהוא ראה אותנו. אנחנו

רואים שהוא מסתובב וחוזר אלינו, מתקרב, מכבה מנוע. הסייר שלידו צועק לנו שראה

אותנו ושנשים לב למצנח הקטן שהוא מטיל וכן צעק: "שלום!" המנוע הופעל והוא

התרומם ונפרד מאתנו. הרגשנו צביטה בלב עם הסתלקותו. אנו רואים מצנח קטן. אנו

עטים על המצנח, שירד כמאה מטר מאתנו. שקית. בתוך השקית, פתק קטן וחבילת

סוכריות. בפתק אנחנו קוראים שנ.נ. יצא לעברנו וכי הוא יגיע אלינו, בגלל תנאי

השטח, רק בחשכה. מעודדים, מצצנו סוכריות. המתח החל יורד וכל אחד מאתנו התכנס

בתוך עצמו ובפינתו.החשכה יורדת שוב. הצללים הקודרים מתפשטים בתוך הוואדי.

שוב הרגשת המועקה של להיות לבד, עם התקווה של הנ.נ. בדרך. חושך. חושך מוחלט

. דממה מעיקה.אנו מדליקים מדורה, שמא יפספסו אותנו אלה הבאים לחלצנו. בשעה

תשע בלילה, האוזניים נזקפות. רעש של מנוע נ.נ. מטפס לאיטו. עדיין לא רואים דבר,

רק שומעים. אנו דרוכים. בשעה עשר, סוף סוף אלומת-אור. אמנם רחוקה עדיין, אך

אנו מעודדים. מגבירים את האש במדורה. בשעה אחת-עשרה בלילה, סוף סוף רואים

אותו. הוא מולנו, נכנס לתוך הוואדי. אנחנו מקבלים אותו בתרועות שמחה.

הקצינים שלנו הגיעו למצפה רמון, דיווחו לבסיס ושם פגשו נ.נ. ארוך, (שלנו היו קצרים,)

של קורס מפענחי תצ"א מדורה. בקורס זה היו רק בנות. הם שכנעו את הקצין שנלווה

לנ.נ. שאנו במצוקה גדולה ושעליהם לעזור לנו, מילאו בטנם בדלק ולקחו שני ג'ריקנים

נוספים של מים ויצאו והגיעו אלינו. חיבקנו אותם. הקצין הודיע לנו שעלינו לקשור את

הנ.נ. שלנו והם יגררו אותנו, כי אין להם דלק לתת לנו. קשרנו את הרכב. הנהג והמכונאי

ישבו על הנ.נ. ואנחנו עברנו אל הנ.נ. הארוך של הבנות. מאחר ובדורה נתקלנו בהן

מפעם לפעם, היינו מוכרים להן והן לנו. שמחנו והחלפנו חוויות והודינו להן. ישבתי לצדה

של חניכה, כולה בת 19 ולאחר חילופי ברכות ותודות, התחלנו לנסוע.השעה הייתה

אחת אחרי חצות. לנ.נ. הארוך היה קשה יותר לנסוע. התנדנדנו מצד לצד, מנסים לתפוס

תנומה. אני שומע מהחניכה שלצדי זמזום. אני מקשיב ומבין את פשר הזמזום:

השיר "אדוני השופט, אדוני השופט אינני אשם, אינני אשם!" מאחר והיא אינה מפסיקה

לשיר ומתמידה בשיר, אני שואל אותה אם זה השיר היחיד שהיא מכירה והיא אומרת לי

שכל הצל"ם שהיא חתומה עליו נפל מהנ.נ. ולא נמצא והיא תעמוד למשפט ולכן היא

מתאמנת, איך היא תופיע לפני השופט. אמרתי לה שלא תדאג וכי אני אעזור לה. הגענו

לניצנה לפנות בוקר , שם פגשו אותנו בצהלות. הכינו לנו ולבנות ארוחה מפוארת. עד

שאתחיל לאכול, אני מסתובב בין כולם, מסכם עם האפסנאי שהוא מביא לי משקפת ומצפן.

מרחוק אני רואה המולה. אני מתקרב: בתוך בור גדול, עומד זקוף בצורה אנכית

נ.נ. וחברי מתגודדים סביבו. בלילה הוא נסע רוורס, לא שם לב ונפל לבור.

אני מביא את הנ.נ. הארוך, שהמנוע שלו היה חזק קצת יותר, קושרים כבלים

ובמאמץ משותף, תוך צהלות ושמחות, שולפים את הנ.נ. מהבור.

הנ.נ. שלנו מתודלק ומלא מים ואנו עולים עליו וכל השיירה יוצאת לעבר דורה,

אשר בנתניה. כל חברי לנ.נ. במסע עייפים. גם הנהג. אני אומר להם לישון על הנ.נ. ואני

הנהג. אנו נוסעים. כולם ישנים. תרדמת-אלוהים נפלה עליהם.

אחרי כמה שעות, אנו מתקרבים לנתניה. ערפל כבד רובץ על הכביש. אני

נכנס לתוכו, אינני רואה דבר. אני עוצר, מעיר את אוקס. הוא מתעורר לעולם

אחר. אני מסביר לו את המצב לאט לאט, עד שהוא נעור ומבין את העניין. אני

מבקש ממנו לצעוד לפני הנ.נ. הוא נצמד לשולי הכביש ואני נוסע אחריו לאט לאט,

עד שאנו מגיעים לדורה. יורדים מרכבים והולכים לצריפים. נשכבים על

מזרוני הקש ותרדמה עמוקה אוחזת בנו.

עם בוקר מעירים אותנו. מתחילים להחזיר ציוד. קודם כל את הנ.נ.ים. רוחצים,

משמנים ומגרזים, מחזירים אותם לשימושיות. האפסנאי מביא לי משקפת

ומצפן. אני מחפש את החניכה. היא עומדת ליד משרד הרס"ר ומחכה למשפט.

אני נותן לה את הפריטים והיא מחבקת ומנשקת אותי (היה כדאי!) וממהרת

להחזיר את הפריטים לאפסנאי והלה, בהבנה ובקריצה, מבטל את התלונה ומודיע

לרס"ר שהכל היה טעות והיא החזירה את החסר.מסדר סיום!

רחוצים, מגולחים למשעי, אנו עומדים בשורות. קוראים ציונים, משבחים את

כולם: קורס שעבר את כל הדרך והתלאות בלי נפגעים, למעט החובש שנפגע

מאבן בתוך הוואדי. הקצין שרדף אותי נותן לי תעודה: בכל המקצועות – א',ב'.

הוא מחייך אלי: במשמעת – ב'. אני מחזיר לו חיוך, נפרדים בידידות. בסוף השנה

הייתי נשוי.

במלחמת 67 נפלו רבים מבוגרי-הקורס בכל גזרות-החזית, כל אחד ביחידתו.

יעקב משולם, כרמיאל. 17.6.07 :

" תעודת גמר" > http://www.pbase.com/geyzi/image/80678197