5.6.07 קורס
מ"כים סיירים. מאת יעקב משולם
פרק ג'
סיירת היא יחידת-עילית, שכל יחידה צבאית המחזיקה
כזאת, מתגאה
בה ומשתדלת להעמיד אותה בראש מעייניה, כיחידה המובחרת
בגוף
הצבאי. אחד מתפקידיה החשובים הוא פשיטה על מאחורי
קווי-האויב
לשם השגת אינפורמציה והורדת המורל של האויב וכך גם נמסר
לנו:
על סדר היום, בתקופה הקרובה, "תרגיל". עלינו,
על חניכי הקורס,
להכין פשיטה על מחנה "אויב", לפי נתונים שנקבל
מהמדריכים, אשר
גם ישמשו כשופטים וכצופים, לבדוק את יכולותינו וכושר
הביצוע
שלנו. אנו
יושבים בחדר-כיתה, גוחנים על מפות ולומדים היטב את
הפקודות, "פושטים" על מחנה צנחנים שמונו להיות
ביום-אויב ולפי
דברי מפקדינו קבלו התרעה על קיום תרגיל והובטח לנו כי לא
נמסרו
להם תאריך ושעה ומהיכן ואיזה כוח. לנו נמסר כי
ביום-האויב יהיה
מצויד בתחמושת כדורי-עץ וגם בהוראה לירות באוויר במצב של
התקלות. נקבעו לנו תאריך ושעה. שעת הפשיטה – אחת בלילה.
עם ערב, בתאריך הנקוב, אנו יוצאים למסדר. אנו בודקים
ציוד.
המפקדים בצד. נאמר לנו לא לקחת תחמושת בכלל, אך כמה
מאתנו
לא יכולים ללכת "ערומים" ומחזיקים בכיס כמות
תחמושת הכרחית.
איך שאנו במסדר, בודקים ציוד, מאפסים שעונים, רושמים אזימוטים,
אני, כחניך תורן, מחלק תפקידים שנקבעו לי על ידי
המדריכים:
חוליה הבנויה על טוהרת חניכי צנחנים תציב מארב בכניסה
הראשית
למחנה, על מנת למנוע הגעת תגבורות. שאר החברה' פורצים
למחנה
מצפון. מפקדי הקורס לא הסכימו שניקח מגזרי-תיל, על מנת
לחתוך
גדרות ואיך לפרוץ – אנו צריכים להחליט.
לפתע מופיע "הראשון לדורה", אלוף משנה אריאל
שרון בכבודו
ובעצמו והוא מודיע לנו שיהיה שופט ובוחן. הוא נושא בפנינו
דברים
על הצורך לקיים פקודות ולשם השגת המטרה, אף להקריב את
חיינו.
אנו קצת תוהים. לפני שיוצאים לדרך, הוא פונה אלי ואל אוקס, שנלך
לידו ונהיה לו משמר-ראש. אני שוקל אם לשאול אותו שמא הוא
מפחד. בשעה אחת בלילה אנו על הגדרות. בנקודת-הפריצה, גדר
רשת גבוהה, כשני מטר ולאחריה קונצרטינה. אריק שרון, אוקס ואני
מתחילים לטפס על הגדר, כשכל השאר כורעים ברך ומחכים לאות
מאתנו. בהיותנו למעלה, מתכוננים לעבור לצד שני, אני שומע
את
אריק גונח בקול ואומר לי, שבטח לאחרים יהיה יותר קל
לעבור את
הגדר וכי אנו הזקנים השמנים היחידים בצה"ל המשרתים
ביחידה
כזאת והולכים לפעולה כזאת. לפתע, נפתחת אש. כדורים שורקים
סביבנו. שרון צועק: "יורים עלינו אש חיה! לרדת מיד
ולשכב!"
אנו קופצים מהגדר ושוכבים. אריק אומר בלחש:" השמוק
הזה!
אמרתי לו להשתמש בכדורי-עץ!" אני אומר לאריק: "אם הם לא
מפסיקים, אנחנו משיבים אש!" והוא: "אל תשתגע,
שם חיילים
שלנו!" מדיבורו הבנתי, שהמדריכים שלנו בגדו בנו
ומסרו
אינפורמציה מלאה על התרגיל וגם הזהירו את הנתקפים, (
יחידת-
צנחנים), מפני אפשרות שאיזה סיירים מחורבנים יעשו בושות
ויצליחו
בתרגיל. אריק קרא אליו את אחד המדריכים והורה לו לצאת
לכביש
הראשי ולהגיע למחנה דרך השער ולהורות להפסיק אש. אני
מסתודד
עם הגולנצ'יקים והם פורשים
מאתנו ונמוגים בחשכה. אני מודיע
לכולם שהתרגיל נגמר ולמפקדים, חרף מחאותיהם, כי אנו
עוזבים
את השטח. אנחנו יוצאים לכביש. שקט משתרר במחנה.
לפתע, מהומה. המדריך שלנו בכסח
עם מפקדי-הבסיס וכל החיילים
מתאספים סביבם.
כולנו חוזרים ברגל לדורה, מתוסכלים מהתוצאות.
מאוחר בלילה מעירים אותי שני גולנצ'יקים
ואומרים לי כי הכל סודר.
לאחר ארוחת-הבוקר ומסדר נאספים לסיכום התרגיל.
גם הראשון לדורה נמצא וכולם תוקפים ומבקרים את כולם.
לפתע קם אריק שרון ומשתיק את כולם:
" עלינו להסיק מסקנות. לא חשוב מי אשם. התרגיל נכשל
ועלינו
לדאוג בעתיד לתכנון ולביצוע משופרים, כי אל לנו
להיכשל."
אני קם, משתיק את כולם ובקול מקפיא דם אני מכריז:
" התרגיל דווקא לא נכשל!" ואז קמים הגולנצ'יקים ומשליכים
לרגלי שרון והמדריכים את כל המגירות של משרד השליש.
את המסמכים המסווגים השארנו שם, בשם בטחון-השדה.
מי שלא ראה פנים מוריקים, לא ראה גאוות יחידה נדרסת
ולא ראה גולנצ'יקים פורחים
מימיו.
יעקב משולם, כרמיאל. 4.6.07