פרק ב'.
דורה. מחנה
צבאי בריטי. אחד הגדולים בארץ. מבנים מלבני-סיליקט.
מגורים של
אנשי-קבע ומדריכים. בבית-הספר כיתות לימוד ושירותים
נוספים.
צריפים גדולים, בעיקר לקורסים המתנהלים במקום. כבישים
מוקפים
בשדרות אקליפטוס וכן חורשות רבות.
עוברים
מטמורפוזה. אתמול אזרחים בעולם של אורח חיים אחר,
היום
חיילים לכל דבר. במציאות הלא נורמלית הישראלית, אתמול –
פקידים,
פועלים, מנהלים, משפחות, ילדים, היום – חיילים לכל דבר.
על הכבישים
צועדות מחלקות מחלקות וקולות המפקדים נשמעים
ברמה:
" שמאל, ימין! שמאל, ימין! " קצת בתמיהה, אני בוחן את
ההווי
הצבאי ומנסה להסתגל למצב, בייחוד שסביבי כולם ילדים,
מלאי מרץ
ומוטיבציה. היחס הרציני שמשקיעים ילדים אלה בכל
הפעילות
הצבאית מעלה בת-צחוק על פני. אנו חניכים חסרי כל
זכויות:
" כן, המפקד! " אלה המילים היחידות שנדרשות להישמע
מאתנו ואני
מנסה להיכנס לתלם.
צה"ל
מתייחס ברצינות לבית-הספר לחי"ר על כל שלוחותיו ולכל
הנלמד בו.
מיטב הלוחמים בצה"ל שובצו כמפקדים וכמדריכים.
מפקד הבסיס
הוא אלוף משנה אריאל (אריק) שרון. רוב מפקדי
הקורסים הם
קציני צנחנים מהשורה הראשונה של לוחמי ישראל.
קורסים של
המודיעין ומקצועות אחרים של הצבא מתנהלים סדיר
בביה"ס.
קורס מ"כים סיירים מונה חמישים חניכים בערך, מחולקים
לשלוש
מחלקות. מפקד הקורס – סגן מהצנחנים ומפקדי המחלקות
גם הם
בדרגת סגן וכן, כעוזרים למפקדים, גם שלושה סמלים.
יש לקורס
חניך תורן, שצריך להתחלף בכל שבוע והוא אחראי שהכל
ידפוק:
יצאו בזמן למסדרים, לשעורים תיאורטיים ומעשיים של
ניווטי יום
ולילה, התמצאות בשטח, תצפיות ופעולות קומנדו, של
תקיפה
בעיקר. עליו להיות כעין רב-סמל של הקורס.
מפקד
המחלקה שעליה נמניתי, היה סגן מהצנחנים, שגאוות-היחידה
התבטאה בכל
מעשיו והוא קצת "כעס" עלי, על שגרמתי ביום הראשון
של הקורס
לאי נעימות לחיל שלו, בזה שלא הם גמרו ראשונים את
המשימות,
אלא, שומו שמיים, גולני! והוא התלבש עלי.
כל בוקר,
במסדר: " משולם! אני מתפלא עליך! כל כך וותיק ולא
יודע לנקות
נשק?! העוזי שלך מלוכלך כמו של טירון, ולא למדת?!
מסדר
נוסף!! " היה פוסק. (בזמן מנוחת-הצהריים היה עלי להתייצב
לבדיקת נשק
נוספת.) כך יום יום. לא עזרו לי מאמצי בניקוי הנשק.
הוא בשלו:
" משולם! העוזי המסכן שלך מלוכלך! בבקשה תקיף
את מגרש
המסדרים שלושים פעם ב"הגבה טול"! " ואני לא צעיר
ולא קל לי
הדבר. המדריך היה אחוז אובססיה וכולם שמו לב לכך.
לא עזר לי
שום דבר. הוא בשלו: "משולם, הגבה טול! משולם,
מסדר
נוסף!" הדבר נמאס. באחד הערבים עלה רעיון במוחי הקודח:
חברי
מהסיירת, שבמסדרי-הבוקר עמד בשורה הראשונה, יהיה
המושיע!
נדברתי עמו. בשעת המסדר מגיע הקצין אליו. הוא בודק את
הנשק שלו
ומעיר לי, בארסיות: " תראו! שני חיילים מאותה סיירת
ותראו את
ההבדלים! משולם, אתה יכול ללמוד ממנו לנקות נשק!
כך מנקים
נשק! מוטב שתשקיע זמן ותלמד ממנו!! " מוסר לו את
העוזי
ועובר הלאה. בהתרחקו ממנו,בעודו בודק נשק של אחר, אנו
מחליפים
בינינו את הנשק . אני מוסר לו את שלי והוא מוסר לי את
שלו. הקצין
מגיע אלי: " כבר מרחוק אני רואה שהנשק שלך
מלוכלך!"
הוא אומר לי. לוקח את הנשק בידיים ואומר לכולם:
" קחו
דוגמא איך לא מנקים נשק! משולם, שלושים הקפות ב"הגבה
טול!" "רגע," אני אומר לו, " העוזי לא
שלי, הוא של אוקס
ולפני
חמש דקות
ציינת שהוא נקי, מלאכת-מחשבת ועכשיו אתה אומר
שהוא
מלוכלך, אפילו בלי שטרחת לבדוק?!" כל החברה', שהיו עדים
לחלופי-הנשק,
פרצו בצחוק והוא עמד נכלם: " חמישים הקפות,
משולם!" מאז פסק מלתקוף אותי, אבל הלביש עלי
"עונש חדש"
ובחמשת
השבועות האחרונים של הקורס מוניתי לחניך תורן.
וכל מעללי
כחניך תורן, בפרקים הבאים.
יעקב
משולם, כרמיאל. 30.5.07