28/5/06 קורס מ"כים סיירים.
סיפור מאת יעקב משולם.
פרק א'.
ינואר 1960. חורף חורף.
גשם, קור. אני גר בקריית-חיים ועובד
בתור רתך בחברת-החשמל, מאמצע מאי, 1959 ומשתתף בפרוייקט
ענק: בניית תחנת-הכוח " חיפה ב' ". יום ששי
אחד, אני חוזר הביתה
מהעבודה. אימי אומרת לי שיש לי מכתב אהבה. אני מבקש
לראותו
וזה צו-קריאה, כולל שובר-נסיעה ברכבת. אני פותח את צו-הקריאה:
ארבעים ושנים יום קורס מ"כים סיירים. הקורס יתקיים
בבית-הספר
לחי"ר, (חיל-רגלים), בדורה אשר בנתניה. אני שייך
אורגנית לסיירת
חטיבתית כרמלי ובה אני משרת כסייר, מאחר ועברתי בעבר
קורס
מ"כים חי"ר.קורס מ"כים סיירים הוא מצרך
נדיר בצה"ל וכאשר הוא
נפתח, סיירות רבות נאבקות על מקום לאנשיהן. החטיבה שלי
זכתה
והוקצו לה שני מקומות ואחד מהם – אני. השני היה סייר
ששמו אינו
זכור לי ורק הכינוי שלו, שהיה "אוקס",
(שור), זכור לי. למה אוקס?
כי בזמן שהסיירת הייתה בשרות פעיל, בגלל גופו הגדול,
נקרא תמיד
למשוך ג'יפים ששקעו. הוא היה איש מצוין וכשנודע לי שהוא
בן-זוגי,
שמחתי. בתאריך הנקוב אנו מגיעים לדורה, מרכז נתניה.
מתברר שרק
סיירת המילואים של כרמלי, זאת אומרת אני ואוקס, אנו אנשי
מילואים. שאר החיילים – כולם סדירים, בני תשע-עשרה,
באמצע
השירות שלהם. "וואללה", אמרנו אחד לשני,
"זה יהיה קורס
מהאגדות!" כולם סדירים, ילדים, ובעלי כושר צבאי
מעולה ורק
שנינו בשנות העשרים המתקדמות, אני בן עשרים ושבע וחברי
בן
עשרים ושש. מקבלים ציוד ונאמר לנו שכבר הערב יהיה מבחן
כושר
וידע ולאחר מכן – ניפוי! חשבנו שנינו שגורלנו נחרץ.
בערב, מסדר. מחלקים לחוליות ושנינו נופלים בחוליה
שמורכבת
מגולנצ'יקים. הללו – פניהם נופלים. החוליות – מטרתן תחרות:
למצוא ששה אתרים ובהם חפצים, המרמזים, כל אחד, על המטרה
הבאה. החוליות הן של סיירת-צנחנים, סיירת-גבעתי,
סיירת-נח"ל,
סיירת-שריון ושל גולני. היות
ולסיירת-כרמלי הוקצו רק שני מקומות,
צורפנו לסיירת צפונית, גולני.
הללו סקרו אותנו במבט חוקר, לברר
את הכושר הגופני שלנו והתלוננו בקול בפני המדריכים, שזו
לא
חכמה וכי הם, בגללנו, שאנו זקנים, יגיעו אחרונים ואם חס
וחלילה
יפסידו לסיירת גבעתי, או, רחמנא ליצלן,
לנח"ל, אנה יישאו פניהם?
לא עוזר להם! החוליות מקבלות את המשימה הראשונה.
כל משימה
בערך חמישה קילומטר. אנו מתפנים ללמוד את התוואי
והתנאים.
עם חשכה ניתן האות וכל חוליה יוצאת למסלולה המיועד.
בתוקף היותנו בוגרים אנו נוטלים פיקוד. אחרי כשעה אנו
מגיעים
ליעד הראשון. מוצאים בחשכה תרמיל של כדור ובתוכו פתק –
למטרה השניה וכך עד שאנו
מוצאים את הפרט האחרון, המורה לנו
לחזור לבסיס. בשעה שלש לפנות בוקר, אנו מגיעים לבסיס.
שקט.
חשכה רק אורות פנסי-רחוב. אין איש. הגולנצ'יקים
פוצחים בבכי,
איך הם ייראו מחר? בטח כולם הגיעו והלכו לישון ואנו
האחרונים.
אנחנו מגיעים לבסיס. בצד הדרך מופיעים שני מדריכים:
"או! סוף סוף
הגעתם!" הם אומרים. אני שואל: "מה?! אנחנו
אחרונים?" "לא!" אומרים המדריכים, "
אתם ראשונים! אף אחד
עוד לא הגיע!" הטרוניות והטענות נפסקו. בבת אחת עלה
חיוך על
שפתותיהם ופניהם זרחו מאושר. גולני
הגיעו ראשונים!!!
זה היה היום הראשון שלנו בקורס. שמנו, הסיירים הוותיקים
מסיירת המילואים, שהובילו את גולני
לניצחון, נישא על כל שפתיים
וכבוד גדול הוענק לנו עד סיום הקורס ושמה של סיירת-כרמלי
נישא
בפי כל.
יעקב משולם, כרמיאל. 28.5.07