20.5.07 טבילת-האש הראשונה שלי. סיפור מאת יעקב משולם
בתחילת 1951, מצאתי עצמי בודד בקרית-חיים.כל
חברי היו בתנועות
נוער ואנוכי, שפרשתי מהשומר הצעיר ולא הצטרפתי לאחרת,
נשארתי ללא חברים. עבדתי כשוליה במפרץ ובהמשך התחברתי
לכמה
שוליות, ביניהם קרייתים, כמו מנצ'לה, דוד ברקוביץ ומשה
צ'רנר.
מנצ'לה היה חניך אצל חרט אחד בשם לוטרשטיין. ראינו בסרטי
קולנוע טיפוסים שהיה בידיהם אקדח-עט ומנצ'לה החליט לייצר
אחד
כזה. הסתובבתי במחיצתו. הייתה לו מחרטה קטנה בבית ועזרתי
לו
בעבודתו על האקדח, תוך הבטחה שאם האקדח יצליח, יעשה גם
אחד האקדח של מנצ'יק < קליק
בשבילי. חסר
סבלנות ושקט נפשי, קיבלתי החלטה להתגייס לצה"ל.
נסעתי ללשכת-הגיוס ברחוב מוכליס בהדר-הכרמל והתייצבתי
לבדיקות רפואיות. אף אחד לא נתן את הדעת לעובדה שהייתי
בן שבע
עשרה וחצי.קיבלתי 97, כושר צבאי מלא וכן תאריך לגיוס,
10.4.51.
ביום המיועד, ארזתי לי תרמיל, נפרדתי מהורי ונסעתי ללשכת
הגיוס.
שם רשמו אותנו ונתנו לנו שוברי נסיעות – לתל-אביב
ואחר-כך
לסרפנד (צריפין). באוטובוס הכרתי כמה חברה' מקבוץ כפר-מסריק.
אלה היו חברה' מעליית-הנוער מצ'כיה, שלא התגייסו
לנח"ל. הגענו
לתחנה המרכזית בתל-אביב ועלינו על האוטובוס לסרפנד. בדרך
שמענו ברדיו על התקרית החמורה שהייתה בתל-מוטילה. אף אחד
לא
טרח להגיד לנו את גודל הפשלה. אנו מגיעים לשער הכניסה.
האוטובוס מוריד אותנו וממשיך לירושלים. בשער – שוטרים
צבאיים.
פגישה ראשונה לנו, הילדים הרכים, עם הצבא.
"לאן?" שואלים
אותנו בטון קשה. אנו שולפים את צווי-ההשמה ומראים
לשוטרים
ואני שואל את המ"צ איך אני מגיע לבסיס קליטה ומיון
והוא:
" תלך, תלך עד סוף העולם ואז אולי תגיע". אנו
נכנסים והולכים
כולנו יחד בתוך סרפנד. לאחר הליכה של כמחצית השעה, אנו
מגיעים, לפי השלטים, לבסיס קליטה. אין שער ואין
ש"ג. אנחנו
נכנסים לצריף, שם הייתה המפקדה ומיד מעיפים אותנו.
מצווים
עלינו להסתדר בתור ואחד אחד נכנסים. רושמים אותנו
ונותנים
לנו מספר אישי. אומרים לנו שעלינו לזכור אותו כמו את
שמנו.
הולכים לאפסנאות, מקבלים מדים, נעליים, שני
"חמורי-עץ" נמוכים
ומשטח קרשים, שק מבד ערבי גס מלא קש, בתור מזרון וכן
שמיכה.
כל פרט ופרט נחתם ביד ולידו המספר האישי בן שש הספרות.
עד תום קבלת הציוד ידעתי את המספר כפי שידעתי את שמי.
פורשים את השמיכה ובפנים כל הציוד. אפסנאי אחד עם רשימות
עומד ומקריא את כל הפרטים שעליהם חתמנו. כל אחד היה צריך
להראות את הפריט, עם הישמע שמו. לאחר מכן קושרים את
השמיכה
על הציוד ומופיע טר"ש שצורח "להרים
חבילות!" וללכת אחריו עם
ה"חמורים", משטח הקרשים וכל הציוד האחר. הלכנו
אחריו, מזלנו
שלא רחוק. הגענו לאוהל ארוך במיוחד שחובר מאוהלים אחדים.
אחר כך נודע לנו שזה אוהל הודי. כל אחד קיבל פיסת-קרקע,
עליה
שמנו את ה"חמורים" ומשטח-העץ ואת השק עם הקש –
והייתה לנו
מיטה. המדריך הראה לנו איך לעטוף את ה"מזרון"
שיהיה בצורה
אחידה ומתוח. בחוץ, על לוח המודעות ניתלה סדר-היום.
נקראתי למפקדה, שם בדקו ומצאו שההמון הרב של הטירונים הם
עולים חדשים ורק אני צבר. הודיעו לי כי מחר, יום ששי,
כולם
יוצאים הביתה, לאימא, שתתאים את הבגדים ולא יהיו תלויים
עלינו
כסמרטוטים וכי אני היחיד שכותב עברית ועלי לכתוב
"פסים" לכל
החיילים. ניתנו לי רשימות ולפיהן כתבתי וכן הוספתי את
האזור לשם
נסע הטירון. נוכחתי לדעת שבין הטירונים העולים החדשים יש
גם
קרייתים וגם מפורסמים, כמו פפו אבו-רשיד ואלברט חמו,
שהיו
שחקני מכבי אלכסנדריה במצרים בכדור-סל.
כפרס על עבודתי, למעלה מאלף "פסים", ניתן לי
חופש עד הצוהריים
ביום ראשון, להבדיל מאחרים, שהיו צריכים לחזור בבוקר.
בשבת הסתובבתי בקריה מלא גאווה. אמנם לא היה לי עדיין
סמל על
הברט, אך הייתי חייל לכל דבר וגאה.
ביום ראשון מגיעים למחנה. בערב אוספים אותנו, אחרי
ארוחת-ערב
ומובילים אותנו בשלשות. מכניסים אותנו למבנה גדול חשוך
ושם
משביעים אותנו להיות נאמנים למולדת ולצבא ולמלא אחר כל
הפקודות. נפעמים וגאים, אנו מכריזים בקול רם: "אני
נשבע!"
וכך אני, ילד בן שבע-עשרה וחצי, 205895, טוראי יעקב
משולם.
במשך כל אותו יום ראשון התווספו מגוייסים חדשים. מספרם
הגיע
כמעט עד לשלושת אלפים ולא היה מקום לזוז. במחנה היו כמה
ברזיות
וכן תאי-שירותים, ירושת הצבא הבריטי ועד מהרה נוצרו
תורים
ארוכים והייתה המתנה ארוכה מאד עד קבלת השירותים.
הלחץ והצמא גרמו לעצבנות ופרצו מריבות ותגרות שהצריכו
הפעלת
משטרה צבאית. הללו היו מכים ללא רחם באלות. מהר מאד הפכו
השירותים לבלתי שמישים, הביוב נסתם ועלה על גדותיו
והסרחון
פשה בכל פינה. אי אפשר היה להשתמש והמצב היה נורא. נסינו
ללכת לשירותים במחנות סמוכים, שבתוך סרפנד, אך אף
ש"ג לא נתן
לנו להיכנס. ההרגשה הייתה נוראית. אף אחד לא ריחם עלינו.
ממש
אינני זוכר איך הסתדרתי אותם שני ימים. בערב הגיעו לאוהל
שלנו
מספר קצינים
ובקשו מתנדבים לפתוח את הביוב בבוקר. הם הסבירו
לנו שבור-הספיגה נסתם והוא מלא חרא וצריך ממש להיכנס
לבור
ולדפוק על הסבכות עד אשר תשתחרר הסתימה ותהיה זרימה. את
העודפים שלמעלה ישאבו כבאיות.
התנדבנו. אנו
מתאספים ליד בורות הספיגה, עשרה חברה'. הבטיחו
לנו הרים וגבעות.
אנשי חיל-הים מביאים לנו חליפות צלילה של
אמודאים. אנו לובשים. שמים לנו קסדה על הראש. אנו
מחוברים
בצינור חמצן וכן בחבל משיכה חזק, לכל מקרה. נותנים לנו
לום,
(מוט ברזל גדול) ואנו נכנסים. משהו מהאגדות. אנו יורדים
בסולם
ברזל, שלבים שמחוברים לקיר ואנו בעולם של חרא. לא רואים
כלום. בצינור-האוויר אומרים לנו: "תתחילו להכות על
הסבכות!"
אני מתחיל לדפוק עם הלום, לזעזע את הרשת הכבדה שעמדתי
עליה.
אחרי כרבע שעה, לפתע, פריצה! כל החרא סביבי נמוג. הסבכה
נפרצה וכל הדרעק והנוזלים נשאבו פנימה. סביבנו נהיה ריק.
אנו שומעים צעקות שמחה.
קוראים לנו לעלות.
כשאנו עולים,
אנו רואים מבעד לאשנב של הקסדה את כולם
בורחים לכל עבר. כבאים עם מסיכות-גז התקרבו אלינו
ובזרם-מים
חזק מהזרנוקים שטפו אותנו וכאשר אנשי חיל-הים הורידו
מעלינו
את הקסדות, לא הצלחנו לעמוד על רגלינו ואבדנו את ההכרה.
התעוררנו באמבולנס, בלי מדי האמודאים, כשמזלפים עלינו
בושם.
הטראומה נשארה עד היום.