1.5.07 מ ז ל – ד ג י ם . מאת יעקב משולם
כלכלי ומלחמת קיום ביטחוני, שמרכז הווייתה היה
יצירת יש מאין – הקמת
מדינת-ישראל.
ממדי האסון הנורא שהתרחש באירופה לא נגעו בנו,
כי עדיין לא נודעו. בביה"ס
ספגנו רוח חלוצית ולאומית ובתנועת-הנוער בא
הדבר לביטויו בפעולות ובמשחקים
שעסקנו
בהם. הקנים או הסניפים נוהלו בידי שליחי קיבוצים, שעסקו בחינוכנו
ובהכנתנו ליום פקודה. המשחקים היו
"סחיבת-דגלים" או "הברחת-מעפילים"
לארץ ישראל. ליד מדורות התנועה ספגנו את ריחה
של ארץ-ישראל.
מידי חופש גדול או חופש פסח, שבו היינו
חופשיים מבית-הספר, היו רכזי
התנועה
והמדריכים מכינים לנו מחנה-נוער שבו היו
טוענים בנו מידה רבה של חינוך
לעצמאות, לשוויון,לחברות ולאחריות. את המחנה הכינו בתכנון ממוקד ואותנו
הכינו בלמדנו שירים וצופיות.
אחד השירים הנפוצים ביותר היה:
"מחנה זה דבר רב תועלת
שמוצאים
בו הרבה מעלות
שחוזרים
בקיבה מקולקלת
אחרי הזלילה בלילות..."
וגם
"
איפה זה היית? איפה זה היית?
הגידי לי בתי היקרה."
"במחנה הייתי,
חיי שומרים חייתי.
וטוב היה לי, אימא היקרה!"
באחת הפעולות הודיעו המדריכים:
"יש מחנה! המחנה ימשך חמישה
ימים אחד צריך להביא חצי לירה.המחנה יתקיים בחפציבה שליד
ח
חדרה, על הנחל המחנה הוא ארצי. כל הקנים שולחים את השכבה
שלהם. שלנו
"להבות".למחנה, ביום המדובר, אנו נאספים בקן, כל
אחד ותרמילו ארוז היטב. יש שהביאו ממתקים.
המשאיות מגיעות. אנו עולים.אין
ספסלים. כולם יושבים בין הסולמות.
מתחילים לנסוע ואנו שרים:
"אחינו הנהג, אחינו הנהג!
סע לאט! סע לאט!
לא רודפים אחריך!
לא רוצים להשיגך!
סע לאט!"
וכל זה משום שבכביש מהמורות והארגז של המשאית
מטלטל ואנו זזים
בחזקה
מצד לצד, בייחוד בסיבובים. אחר שלוש שעות
נסיעה, מגיעים.
בתי הכפר אפופי קסם.בין עצי-האקליפטוס גגות רעפים ושקט. מסביב
פרדסים ונחל זורם ביניהם. אנחנו יורדים
מהמשאית עם
חפצינו,מוקסמים מהמראה. עוד המון משאיות, מכל
רחבי הארץ,
מגיעות ופולטות ילדים, מרחובות, מסירקין, מתל-אביב ומקיבוצים
שונים. מקצים לנו מקום להקמת אוהלים ואנו
מתארגנים. עם ערב
השמש שוקעת. מדליקים מדורות ומכינים אוכל.
מצהלות ילדים וקול
מפוחיות-פה נשמעים מכל עבר. ריח הסלטים שאנו
מכינים בהדרכת
המדריכים, טורף לנו את הסבלנות. הרעב כבד.
החברה
שבאים
לאכול,
כבר מודיעים בקול רם: " חברה'! יש מיקשה לא
רחוק מהמחנה!" הם
מצאו אבטיחים ומלונים. מיד מתחילים לתכנן
פשיטה. עם רדת
החשיכה, אנו בדרך. בזהירות. באמצע המיקשה – סוכה. לא של מציל,
אלא של שומר – ויש להיזהר!.. הלה מצויד בנבוט
ואוי למי שייפול
לידיו! בזחילה אנו מגששים באפילה. הופ! אבטיח! קטן!...בטח לא
בשל עדיין. ממשיכים הלאה. או! אבטיח גדול!
קוטפים וזוחלים
חזרה.פחד ושמחה משתוללים בנו.יוצאים מהמיקשה
ונכנסים בריצה
לפרדס ומשם למחנה. עוד חברה' מגיעים עם
אבטיחים.
לפתע,
ריצה וצעקות. אנחנו מחביאים את האבטיחים ובמחנה מסתובב
השומר עם הנבוט. בכל זאת שומר – והרגיש....באיומים ובצעקות הוא
מצליח להחזיר חלק מה"סחיבה" ומזהיר
אותנו מפני תוצאות רעות. את
השלל
שנשאר אנו מחלקים בינינו,די והותר.אבטיח אדום, מתוק,
גרעינים
גדולים, שחורים. אנו אוכלים, ממצמצים בשפתיים ומיץ נוטף
מפינו
לתוך הבגדים. שבעי רצון אנו מספרים על גבורתנו ואופן
הסחיבה.
הולכים לישון. לא מספיקים להירדם וכבר "חוליות-הצביעה"
בעקבות
הישנים. בלילה הראשון אין פעילות צופית.
בשעה שתים-
עשרה
בלילה, מעירים אותנו המדריכים: "ששש!... תהיו בשקט!.
הבית"רים מהסביבה, בני תנועת בית"ר, שמעו שיש מחנה
נוער של
השומר
הצעיר והחליטו לתקוף, להכות ולהרוס את המחנה.אנו שומעים
קולות
תגרה, מהומה רבה, צעקות ולפתע הכל נדם. חברה' מקיבוצי
הסביבה
הגיעו לעזרתנו. כל אחד מחזיק ביד מקל של טוריה.
"
פלמ"חניקים !!!" ואז הכל נרגע. הבית"רים נסו.
קשה היה
לישון. החום היה נורא והיתושים – בשפע, אך אנחנו
עייפים מכל יום האתמול, נרדמנו עד מהרה. בבוקר
אנחנו מתעוררים.
עשן מדורות ומצהלות ילדים. אחרי האוכל אנו
עוסקים בבניית
רפסודות, שכן הלילה אנו משחקים
בהברחת מעפילים מגדה לגדה.
הנחל רחב,
בערך עשרה
מטר.
המדריכים מביאים לנו חביות ריקות
של דלק, סגורות היטב ואנו קושרים אותן זו לזו
בעזרת חבלים ומכינים
את הרפסודות ללילה. גומרים להכינן והולכים לנוח.
עד המשחק יש
עוד כמה שעות. חלק מהחברה'
שוחים בנחל, חלקם סתם משחקים
וחלקם הולכים לדוג. יש דגים בנחל. אני מסתכל.
ילדים יושבים עם
מקל במבוק וחוט ניילון שפקק בצדו השני ודגים.
לא הוכנתי ולא היה
לי ציוד. בתמימות, ביקשתי שיתנו לי חוט וחכה.
מאד רציתי לדוג,
אך כולם סרבו. אני מסתכל על התהליך ומחליט.
הלכתי לאוהל,שהיה עשוי משתי
שמיכות, כשהאמצע מחובר בכפתורים מאבן, שחוט שפגט מלפף
אותם. לא היה לי
חוט שפגט ונאלצתי
להשתמש בחוט שמשון, שהוא עבה יותר ועשוי סיבים. מצאתי
זמורה של עץ באורך מטר, קשרתי את החוט
לקצה. בתור מצוף, השתמשתי
בחתיכת
פלפון קצרה שמצאתי והחכה שהרכבתי בקצה הייתה סיכת-ביטחון
שאימא שמה לי בציוד, פן אצטרך.
שמתי על הסיכה לחם, שמוללתי בידי. עם הרטבתו
נהפך
לבצק ובאתי ליד הילדים שישבו ודגו. אף אחד לא הוציא דג. ישבתי. כל הדייגים
ראו את החכה שלי ולעגו לי, אך אותי אחזה תאוות
הדיג ולא שמתי לב ללעג.
לאחר מספר דקות, ראיתי שהפלפון מתנדנד במים.
נתתי משיכה והיה לי דג. קטן,
אמנם, אבל ממזר והוא גרם מיד לשינוי היחס של
כל הילדים, מיד התקבצו כולם
סביבי. הייתי מומחה מספר אחת במחנה.זה היה הדג
הראשון בחיים שלי. צירפתי
עוד שנים והייתי לשיחת היום בכל המחנה.
עם ערב החל המשחק. כל קבוצה הורידה למים את
הרפסודה שבנתה.
המדריכים היו "הצבא הבריטי".
היה שקט כשחצינו את הנחל, אך צעקות ומצהלות
פרצו, כאשר
ה"בריטים" גילו אותנו וניסו לתפוס
אותנו.רפסודות התהפכו ואנו נפלנו למים
והשמחה הייתה רבה. לאחר כשעתיים של משחק, קראו
לנו המדריכים, לפתע,
להפסקת המשחק וסיפרו לנו כי "על
באמת" הבריטים תפסו אוניית מעפילים
ובמכות שהיו ביניהם לבין המעפילים נהרגו ארבעה
מעפילים. האונייה, של
"ההגנה", הייתה אקסודוס,
יציאת-אירופה. עצובים ועייפים הלכנו
לישון.
עייפתי והרגשה רעה אחזתני. ביקשתי לחזור
הביתה. לא מצאתי עוד עניין במחנה.
הגיעו הורים רבים למחנה ולקחו את ילדיהם. זוג
הורים הביע הסכמה לקחת אותי
והביאו אותי לחיפה. באוטובוס חזרתי לביתי. היה
לי חום גבוה.שכבתי וישנתי
כמעט עשרים שעות. זקפתי לזכותי השג גדול, של
שלושה דגים ראשונים בחיים,
על חכה מאולתרת.
לימים נישאתי ללאה,
רעייתי שתחיה, ילידת מזל דגים ולאור הנסיון שצברתי,
אנחנו ממשיכים לדוג.
יעקב משולם, כרמיאל,
1.5.07